מכתבים להדסה ט',י'ב,ט'ו, אלול תש"ג

ב"ה ט' אלול תש"ג                                     הדסה היקרה!

את שני מכתביך מר"ח קיבלתי, חשבתי לנכון לחכות קצת, בכדי לשלוח את מכתבי למקום הבראתך ובכל זאת הנני מוצא לא לדחות יותר. לא ארבה לחשוף את חביוני ימייך האלה, כי די ברור הנך כותבת על מתיחותם, שנינו הצצנו בעיניים פתוחות לתוך הניסיון הקשה, תקווה אנוכי שסלחת כהיום על "ההגזמות" שנראו אולי בהתחלה נוראות, לא אוכל הגיד לך גם את תודתי ואת ברכותיי לעמידתך האיתנה, קשה הכל במילים להביע, אבל התחדשה בי דמותך התחשלה ושולטת ולכן כה תכופים הגילויים לעצמיותי הזאת שהזדהה והתמכרה לך.

מכתביי הרבים האלה נכתבו ממש בדם, ידעתי את הנחיצות לנוח, כי איך יכולתי לשכוח זאת? אבל בכל זאת הוכרחתי לא לנוח, או יותר נכון אולי לנוח באי מנוחה הזאת של ערות רוחנית מגובשת ומתפלשת. אגיד לך שבעצם היו לי גם בימים הקשים האלה ימי אושר מזוקק ההארה פנימית, אם גם בעבור וויתורים עצומים הנקנית הייתה ממלאה אותי לגמרי וגם את הלכת כמוני ישר בידי הניסיון בלי אשליות וכה בכנות עמוקה השבת. רק לפני רגע מסרו לי את מכתבכם [מאשתו ומקבוצת כפר עציון] מב' אלול ובו כל פרשת העזיבות ופרשת כלאים [במטע] וכו', כנראה שליבי לא מוביל אותי שולל והרגשתי האינטואיטיבית אמיתה, רק אתמול עניתי לשלום על מכתבו המתחמק מהאמת שבמצב הקבוצה, מבחינת הכמות בוודאי תצטערי (מכיוון ששלשה דפים), אבל מבחינת התוכן אולי תבואי על סיפוקך. […] אצלנו לא התחדש שום דבר, רק שמחה אחת כולם שמחים – על "התחלת הקץ", כולם קווים כבר למפלת הצורר הגדול. בעניין החגים אולי יסתדר משהו, עדיין לא ברור ולכן לא טוב להתכונן ולחשב את האפשרויות, טובה במקרה זה הפתעה נעימה.

שלחתי לכם תמונות ואני מבקשך להודיע לי על קבלתן, בוודאי שמחת לזאת, הלוא זה כאילו אחרי הפרשה העצובה הזאת… בעצם צריך הייתי לענות לך על מכתבך האחרון, אבל זה דורש ממני "לשבת" על המדוכה הזאת הרבה זמן, אעשה זאת אולי בערב, אני זקוק עוד קצת לישון. הידיעה על עזיבות [מהקבוצה] מובנת לי והלוואי שלא יתגשם מה שעלול עוד להיות, אני לא מפסיק להגות בכפר עציון, אבל זה לא על הדברים המעשיים האלה אם גם להם ערך רב. תוכנה הפנימי של הנקודה ושל תנועתנו [הפועל המזרחי] כולה מעסיקה אותי מאוד, אני אודה לך שמעטים הימים בכדי להספיק לכתוב את הכל, שלחתי לכם את שני המכתבים המתארים את חיי היהודים כאן עבור גרדי [מהפועל המזרחי], אבל חוץ מאלה כתבתי לו הרבה, חוץ ממנו גם כן יש עוד ועוד שאני מוכרח לכתוב. אני שמח שהנך כמעט בריאה לגמרי אני מודה ומתפלל על כל הטוב שקורה אתנו תוך הניסיונות הרבים ולדבריך המלאים הבנה ורוך לאהבתך הנצחית והמזוקקת עוד אחזור, אחזור כתמיד אליך, אין פינה פנויה ממך, התקשרה התמסרותך לחיי אימא וקו אחד של אהדה דבקות וכיסופים חורז את ניצוצות האמת שבלבך וקושרם ביד עדינה ורוקמת ושוזרם בנתיב הסתוויות והבשלות שבכרם חיינו המשותפים, לא סתם ככה עצוב יקרה, זה עצב נצחי ישראלי ואנושי שכל הטוב והיפה נולד ממנו, חבלי לידה של האדם, ייסורי אם בנותנה את דמה לילד וחבלי משיח לאומה וייסורי עולם לתיקונו, הכל הכל מחובר יחד ואת עצמך לא תשמעי הרבה במחרוזת הזאת של אהבת אדם ועולם, כי את אתי. האין הקטע "כי כל האהבה שאהבת את הארץ עד כה, כל הכוח שחשבת להשקיע בבניינה, כל זה התגשם והתרכז סביב כפר עציון המקווה!"

כאילו סיפור חייך גם כן, יד ה' הובילה אותנו, חיברה וריתקה, מצרפת ומחשלת בניסיונות ועוד נראה בבטחה יחד את יום הבניין והבית וניתן את אהבתנו המזוקקת לו בכל החום והאמת והקדושה.

בנשיקות ובברכה. שאול

רעיה שלום עליך!

את מכתביך האחרונים קבלתי אתמול, שבילי מעברים המוכרים לי כעת כבית הורים מתנערים עם שעת התפילה יום יום והנה אני שוב חוזר בי: "זכור אזכור!"

גם משנת הרב [קוק] זצ"ל שהזכרת בהיותי מוסיפה על התנערותי הזאת, בפרק על "עבודת אלוהים" בעניין השבת והתפילה הוא מלמד את ההבדל בין שגרה ויצירה. כל מצווה צריכה להיות יצירה בפני עצמה, אז היא משפיעה להשתלמותנו הפנימית, בדומה לכך עניין הכתיבה הפעם, סדרת בנינים לבנבנים מסביב חצר שוכנים בלב הרמות החומות, עזובה בארץ מאין יושב בה, הגדוד במסגרתה מתנער ליתר הפעלה, כאילו כאן ניתן פשר לכל יצירתנו הזו שנקראת "צבא עברי" וחייל דתי בעשותו את פעולתו הצבאית באותה מידת ההכרה והארה שבקיום מצוות, לא יתכן שיתעלם מנחיצות היצירה שלשמה נקרא. שמש חזקה בוערת היום, כאילו רוצה להשריש בנו את החומה ואת זוהר אורה, עננים מופזים על פני הרקיע בזהב הארגמן המנצנץ שטים כמפרשי סתיו, כמבשרי התקצרות הבאה.

אנו גם כן גומעים את הזוהר האתמול שביצירת ההתיישבות הדתית, אבל ברור שמתקצר מסביבנו, מידה רבה של קנאות והכרה עמוקה נחוצים לנו, בכדי במבחנים הקרובים אולי לעמוד איתנים במקומנו. בית הכנסת יסודר השבוע ובו שיעורים שונים, התא להתיישבות דתית מתארגן לפעולות הכנה, חינוך רעיוני ומקצועי נחוץ לתת לבחורים, כמובן שאנו חברי הקבוצות חייבים לעשות זאת.

מלבד פעולות אלו גם אני מתכונן כבר ללימוד העצמי, בראשונה המשך לימוד הנ"ך וחזרה מתמדת עליו, שנית האנגלית שהזנחתי מיום כניסתי לצבא, ושלישית קריאת הספרות ובעיקר הסוציולוגיה והיסטוריה, נוסף לכך הנני רוצה ללמוד בקביעות את ספרי הרב קוק זצ"ל, רק כאן בדפדפי בהם נוכחתי בקדושתם ובתוכנם הרב, מורי ורבי הגדול, שהדור לא העריך בגדולתו, כה מלאי אור אורותיו! כה עמוקים מעייניו הנפשיים, בו באורו הנני טובל בימים אלו הקשים לנו לעם ולאדם. […] שלך באור ובאומן. שאול

ב"ה י'ב אלול תש"ג

מְעַבַרִים  

"עד מתי? האם אף פעם לא תעשי חשבון-נפש? (ממכתבך מב' אלול)

ויש ערבים שאין ברצוני כי אם להגות עלי שבתות, עלי הליכות דמומות הרבות בשביל הבודד בין השדות, עלי ימים שעברו ולא עברו… ולא משו… ולא חלפו… גם עת חשבו כעת הרחק מחברה ומקרוב ותעלי בככה אותם הימים ואותם הלילות. "מעברים ניצבו הרים כנד" (רחל המשוררת) – ההשתנה משהו מאז? הלוא ימי תשובה עתה, ראש השנה מגשש ומתקרב, נחוץ קצת להגות… בכל פעם ערך החגים עולה יותר. בהיותי במקום המנוחה הרהרתי רבות על ימי הבציר האחרונים בכרמים צהובי העלים, ימים רוויי אושר ועונג ולפעמים אולי עצובים, ושוב הקשירה שקשרה את ענפי הגפן וכאילו רוחשת סודות סתומים ועכשיו בין שורות התירס האיכר מטייל וחרד ליבול הקלחים, ושוב היום קצר והתלם ארוך… ימי הרהורים אחרי המחרשה. טבעי מאוד כל זה, כטבע עצמו האדם מוכנס לתוכו לביתו ולמשפחתו, לעמו ולדורו, וטוב לראות את השנים שעברו, את ההיסטוריה הארוכה של האדם ולהתעמק וללמוד צרכי העולם. ראש השנה מתקרב – ולנו? הפרשה האחרונה בשנה זו הייתה הורה חרדה פשוטה לקיומנו הטבעי ביותר, וכאילו נסללו שבילים זעירים לדרכי הקיום הקוסמי הנצחי, ומרוקים הכל יחד בפרשה הזאת. אולי מישהו היה חושב אותי לפסימי מדי בגלל הראיה הנוטה לצד העצוב שבחיים, אבל לאמיתו של המצב אין העצב פסימי, הוא קיים הוא מלווינו ולפעמים אף משרה שמחה ושלווה. הפסימיות היא מתכוונת למחר וגם כאן אין התעלמות מהאמת – אופטימיות, את הקשיים בדרכי אדם מי יכול להכחישם?  ואם דרכי הגאולה משובשות האין זאת אמת? ודרכי חיינו המרוקמים בתוכם, בגאולה ובאדם – איך יהיו קלים?

מרחוק בוודאי שקשה לך לחיות את כל זה כמו שהוא, אבל לא נבצר מללכת יחד – לא! ולא לבד להבין, כי אם ממש לחיות בפשטות. האינך מרגישה את ההתבהרות המהולה בעצב במבטינו? שנינו טעמנו את טעם היין המשומר שנקרא מלנכליה, שלווה סטואית פשוטה, נכונות לכל – הליכה אנושית, לא להתעלם ולא להשלות ובכל זאת לרון ובכל זאת להאמין. התלם ארוך והערב בא… הלוא כך צריך לראות כל אחד מאתנו בערבי ימי השנה – מה השתנה בחיינו? שנה עברה, המלחמה התחילה בלב הרשע, ובנו מיליוני אחים ואבות רצוחים מכבידים – איך ישמח אדם אחרי סיכום כזה ועוד יותר? ולוא גם יתמהמה אחכה לו… באבלותנו הפעם נימת זעם ורצון נקמה, אבל מציאותנו הפוכה, בזאת טראגיות דורנו, רצון להתקומם ולנקום ובאפשרותנו לסבול ולהאמין, כנראה שהשהיה הכרחית היא, ולכן לחכות זה כאילו לדעת בחכמה לכלכל את חיינו, כך רשמתי ב-ט' באב, ולא בקלות הגעתי להסכמה זו.

בדומה לזה מצב היישוב מחולק ומפולג בצרה, ירידה מוסרית וחלוצית בכל, הננו מרוויחים מהתבערה, וגם החלק השיתופי לא יוצא מהכלל, הקבוצה פרי המלחמה הקודמת ופרי המהפכה. העולם הגדול מתחיל לחפש ולפשפש ואנו כאילו לא מרגישים שהרבה דברים קשורים עם חיינו, אי אפשר לא לראות את הסתירה בין הצורה והחיים המאווים של האדם, אין גילויים ואין מתקנים בהעמדת סייגים וחוקים, בשורות המתקדמות קבועים כבר פרקים ראשונים לימי השלום, כולם מדגישים את הצורך בריפוי הפצעים ובאיחוי הקרעים שהמלחמה עשתה. אט אט צריך לחנך דורות על גבי דורות מגשימים את הדבק ואת הטוב, אין המהפכה קיצונית אלא התעלסות ופריקת עול, פוחזים היינו פוחזים בכל, גם שאלות המשפחה והחינוך עשינו לחשבון משמתי, ואצלנו מצב הפוך, אחרים כאילו מתחילים את הדרך בחזרה ואנו רק מתחילים ללכת, חוסר המחשבה ופיגור תמידי מלווים את דרכנו וכאן יש הרבה להוסיף על חיי הדת על האמונה, באיזה שטח שלא אגע הנני מוצא סיכום רע. בקרנו כה רבות את הורינו על שגרה, על מנהגים יבשים, על האמונה המקובלת ועל התורה "המתה" בארון הקודש וכהיום הנני מסתכל מסביב, אני מחפש לכל הפחות קצת חשבון נפש ואני מוצא שחוץ מהצורה לא יצרנו, גם אצלנו עושה החבר הכל לפי המקובל (ולפעמים זה לא מקובל עליו לגמרי) חיי הרגש דלים במובן המתיחות הדתית, החברה לגמרי משותקת במובן זה, והלוא כה לחמנו על חינוך משותף, על "קואדוקציה", על "אמנסיפציה" וגם החברה במובן האחריות מפחיתה את חובות החבר. חלל ריק בחברה – שבת בבית שלנו, בקבוצה, למה הוא כל כך פוחז? לאן הננו ממהרים? הננו בורחים מעצמנו (אם החברה היא עצמותנו), הננו רודפים אחרי מה?… לפעמים הנני חושב שכך צריך להיות. תנועה חלוצית אנחנו לכל ימי חיינו, אבל אי אפשר להגיד שמחר יהיה אחרית הימים, אנו נוליד נחנך ונגדל, נשפיע בכל על הדור הבא, לכן חיינו הם היוצרים, אנו קובעים את הנפש של הבאים, ובחלל ריק לא יגדל שום דבר מתוקן. נחוץ לדאוג לחיינו, נחוץ לחיות יותר באיטיות, אבל יותר בעומק, נשימה ארוכה כמו לחלוצי עם נחוצה לנו, החלוציות צריכה גם להיות מתמדת, בריאה וארוכת נשימה – מה הריצה הזאת להסתדר? למה שיקולים כה סובייקטיביים לפעמים אופפים אותנו ומעבירים על דעתנו?

כל יחיד בציבור מחויב לשקול היטב את הדברים, כל פרט, כל משפחה צריכה להגות, אנו הנותרים… הם במותם על החומות חלמו עלינו… אני זוכרם חיים… בשבילי הם חיים… – מעברים עלי ימינו, מעברים, מעברות, גשרים. הרהורי תשובה והרהורים פנימיים הם, כן המבט מתבהר, כי אפשר לגשור מעברים, שם פשוט, כאילו והיום עבורי יקר ואהוב, במעברים נפשי מתהלכת, נושמת אוויר ערבים ובקרים ואוהבת לטייל בשבילים. היום יורד, היום עולה במעברים ואני מהרהר ואני אוהב בלי גבול, בלי חשבון, ומאמין ומאמין ומאמין… ולחזק ולאמץ הנני בא למעברים והיום חול ולי חג… בריאות! בריאות! ולי חג במעברים אתך להגות ושוב לאהוב לאהוב לאהוב — התגלגלו הדברים חודשים ארוכים ושום דבר לא איתן, גם מכתביך מלאים מחשבות דומות, מעברים הננו הוגים על צוקי העיתים עלי תורת ימינו וחיינו.

שורה ארוכה של שאלות ופרובלמות עומדת על הפרק – איך לתקן את חיינו? בהיכנסך לעבודה אחראית הנך מרגישה תיכף שלא קל הדבר. אני רואה שלזמן ארוך נשאר לפרט רק את המעשה, החיים בעצם לבדם הם התיקון הנאות, אבל אי אפשר הלוא ליחד לעשות חובות הכלל, כיוון שמה שזה בונה השני סותר, הציבור כולו חייב בתיקון, ולכן תסלחי לי על שהנני פונה בלי הרף אליו, סלחי לי, כי אחרת אי אפשר לי. איני מבין איך אפשר לשקוט על השמרים בימי הרת עולם אלה? היום במקרה קראנו על "חדשות" מכפר עציון, ודב [חברו לבריגאדה מכפר עציון] אמר לי: "אני במקצת חושב שטוב ככה, צריך שידעו את תפקידם…". ברגע הראשון חשבתי שעבר את המידה, אחר כך התברר לי שמתוך אחריות מריר לפעמים להגיד דברים קשים למאוד, זיקתי למקום אינה נמדדת "מכל הבחינות" כרגיל, כה טוב שפרשת את הפרשה הזאת, היה זה ערב שבת מהול הארה וקשב, לעצמי כאילו הקשבתי ונראה לי ההר כגשר, כנקודת הקיום הבטוחה, כי שם זהו חזון, כי קשור הוא עם הנצח. בקראי את תשובתך היפה לדברי שוב רציתי לשכוח הכל מה שעבר עלינו באחרונה, כאילו גמול גמלת לבדך, כה דקים היו הניבים! וכה פשוטים! מה חיים הם עבור שנינו! "ובו ברגע כשאתה סובל כאב רב, כאב פיזי ממש, על שאין באפשרותך להתנפל בכל חום נעוריך לבניין ולהתחדשות, כי תפקידים חשובים אחרים מחזיקים אותך רחוק, רחוק מהמקום, עוקרים אחרים ממנו אשר כבר הספיקו לנשום בו את האוויר ולהכות את הסלע במכוש, ובטוחני שגם הם כואבים על כך".

זה מתאים כל יום ללמד וללמוד לבד רקע של התנקשויות, דרמה פשוטה אנושית יום-יומית, אלה שהולכים מצטערים ואלה שנשארים נבוכים. בהקדמתו ל"שבתי צבי" כותב ביסטריצקי "מצד אחד עם שמוכרח להיגאל, מצד שני מנהיג שמוכרח לגאול ואף על פי ששני אלה מזדמנים בדור אחד, בשעת גורל אחת, אין הגאולה באה", זאת רחוק מהמקום מההגשמה הכסופה, כן את הלילות האלה שהפכנו לימים ולמדנו את תורת הגאולה אותן צריך לנצור ולשמור. הלשווא אמרנו לאימא אחרי חצות שרק אחד הגיע? הלוא ידענו את הזמן בדיוק, כן לפעמים צריך להגיד לעצמנו – עדיין לפני חצות, עוד הרבה ימים יעברו ותפקידים אחרים עוד נוספים ידרשו מאתנו להסכים, רק שלפני שתים עשר עדיין. אל חופזה פוחזים!  לאט… לאט… פסיעות קטנות מדודות, שלוות פסיעות שבת, פסיעות חולים ואסירים, וגם אנו בנכר הולכים אט אט, מה המנוחה הזאת נחוץ ללמוד בזמן בריאותנו? בזמן כשהננו בבית? כה שקטים היו צעדי אימא בשבת! ואבא מבית הכנסת דרך פסיעות אחרי פסיעה ובִּם-בָּם כמו בשיר העממי מסופר… "אוי אוי וויא געשמעק! [אוי אוי כמה טעים] – דִזִי בום בום בום… מעברים של ימינו גשר המנוחה ושנינו מתהלכים אט אט ומאמינים עוד יום חדש יזרח ובתלם נחרוש —

הנה העליתי לפניך מזיכרון הימים ומיוֺמנוּ זה משהו, אם גם טפלתי וטיפחתי בי ובך את זיכרון האם הפעם אצמצם? את העלית זיכרונה כרצונה, רק הייתה בוודאי מדריכה אותנו בחיותה, להיצמד לחיים! גם באבדן היקרים הייתה מלמדת ליזכור את הנשארים ועוד-איך הייתה אומרת לדאוג לשלומך.

אם הדבר מקשה עליך מאוד, אם אין תנומה לך בלילות וגם הימים מלאי אי-מנוחה ואני אוכל להרגיעך בבואי, שקלי את הדבר אם נחוץ בהחלט, כי אולי יותר טוב שאעשה מה שאפשר כאן ואחר כן אבוא כשיגיע תורי לחופש כשתבריאי לגמרי, אבל אם נחוץ בוודאי טלגרפי לכאן באורח רשמי על זאת ואולי אוכל לקבל אפשרות לנסוע?

את התמונה קבלתי ושמחתי לקראתה, הנוף כה דומה לכאן, עצי תמר הזקופים וחולות הירקון – כאילו במדבר… רק כמובן ניכר קצת ההבדל בירק הארצי. אני לא יכול לשלוח לך תמונה אם גם ארצה מאוד, כך הם התנאים. […] איך את מבלה את זמנך? ההנך בבית חולים או בהבראה? אם תישארי באותו המקום זמן ממושך, טוב שתכתבי לי את הכתובת, בכדי שישולחו המכתבים ישר אליך.

מכתבי מאתמול אולי השפיע עליך מאוד? נדמה לי שקצת מרירות בו, אבל הרגעי יקרה! הלוא הדבר צריך להיות פשוט, מובן שכך יקרה, איך לא אדאג? ואיך אוכל לשקוט? הדבר הוא לא סתם פשוט, יש כאן ניסיון עצום ואני הורגלתי לסבול, אבל מול דבר אסון – איך יוכל אדם להתגונן? עדיין אין לנו להצטער, להיפך, שמחי שמחי יקרה! נוחי ועשי הכל בכדי להבריא, אני מאמין שזה יעבור מהר וגם דעתם של הרופאים הלוא כזאת, שמרי זאת כחובה הכי יקרה, רק זאת אבקש ואת היי שקטה מה שנוגע לי. היום וגם השבוע אולי אשאר כאן די רחוק מרופא ואדם, בהזדמנות הראשונה אעשה את מבוקשך להיבדק, אתפלל שהכל רק השערה, גאול אלי את עתידנו מדאגה ואסון! כמה אפשר לשאת לאדם בחייו? עד עתה נתתי הכל בלי חשבון, אבל רק תן כוח לתת!

אל תדאגי למיעוט כתיבתך, אני כמטורף כותב באחרונה, זה לי טבעי כהיום ממצבי הדוחק. כתבי רק אם קל לך, זכרי שאני לא סובל מזאת, יקרה באלף בקשות אבקשך, שמרי על עצמך! איך עבר לך השבוע? היש לך צורך במשהו? כתבי על זה, אם נחוץ לך כסף אל תחוסי על היש ואם זה לא מספיק אשלח לך, לי אין צורך בו כאן. כבר שעת צהריים, ואני מוכרח לגמור עבודה מחכה לי, ובכן לוז תקוותי רעיה – זכרי ונוחי והבריאי, אל תרבי לך דאגות סתם, בזמן שאוכל להודיעך מה – אעשה זאת בהקדם.

רודף הגורל בעצמה כזאת את ביתנו הפעם שאין לי כוח להינפש וכאן במרחקים הניסיון הזה כה מכביד ולכן אם גם יש נופך דאגה בקושי כתיבתי, סלחי יקרה, למענך עשי זאת, אני שומר על הבריאות מאז ואין כתיבת מכתב כאן באמצע סיבה. אל תדאגי לשנתי אני ישן מספיק. שלום שלום ותפילות רבות לבריאותך ברכות ובקשות לשלומך. שלך באהבה בלתי מעורערת ובתקווה עזה להבראתך המהירה. שאול

לי שיר קטון אוכל ארוג

אך שיר קטון לנעים לבי!

אז שרתי כך על מה בכך,

על הגה מי מבוע זך,

על ניד כנף, על שן ארי,

שפז כתרו רואיו יפליא,

על אגם גשם זך קליל,

על זמר עוף שכולו גיל,

על לחש רוח קל כנף,

עם כל גבעול עם כל כנף,

ועל כל רחש הגה – רז,

אשר קלטה אזני מאז,

ויהי השיר רצוף ענוג,

רועץ פרפר ברום נחוג,

וברחביה יטוס יפרח ורון יפצח!

אכן מרום מרום ממנו היופי והאהבה שבעולם ועד כמה שלא ישתוקק אליהם ועד כמה שלא יתמידם השג לא ישיגם לעולם! כחכמתה של החיים הרוכשת רכוש הקרויה אדם!

ב"ה ט"ו אלול תש"ג                                          הדסה יקירתי!

"אנהג צאני כחום היום והשרב

אף הוא לא יפחידני

כולי הפנאי לשבת ולחלום

על היפה שאוהב הנני

שתו שתו העדרים…"

ושוב הנני נמצא במקום מרוחק מאדם, ישימון רחב ידיים, אנו רק מספר קטן בחורים כבמשפחה בנכר, רק אתמול הגעתי לכאן, ריק מסביב, רק מצד מזרח השמש מזדקרים כמה בתים ומינרטים לבנבנים, גמלים ועדרים באים למעיין לשתות, מים הם זהב המדבר, התנ"ך זה מובן כאן, על יד המעיין היו מתקשרים לבבות, כאן נבחן האדם ומוסרו, הכל על יד המים ונראית הבקעה הזאת כאילו אנייה השטה בים הישימון ובה זהב, אוצר המים, או לפעמים נדמה זאת קערה או אמבטיה שיד אדוני מגדל בה את פעוטיו האנשים. השמים כה בהירים הערב! נראה כאילו הרוח מקולל לעד, לשלוח לעזאזל, להתנודד ולנדוד ולכן כה סוערים צעדיו ולעז צהרים הוא לוחש, כאילו על האוזן, את יגון חייו, מבקש כאח להסתתר מהתבערה, מתכנס בכנפי הסודר של הערבי ומתרפק בקיפולי שמלת אשתו ובלילה מתרפק עלי יריעות האופל ודלתי הבית, ברצונו לנוח קצת, אבל סגור כל עיר ופתח בעד הרוח הסורר – השתולל! השתולל! כאילו הקללה צועקת בלי הרף בלילה.

כאן בישימון שקט נצחי, מונחות אבנים מדורי דורות כאילו הסכימו כבר לחיים האלה – אי דרך? ולמה בכלל לנוד? – בכל מקום אותו דבר… רוח, שרב וישימון… רק האדם לא אמר נואש, בין האבנים והעשבים לפעמים מופיע האדם, פניו שזופים ושרוטים, עיניו פקחיות ורואות למרחקים אין מנוס מהם, כי כאן חיי האדם קשים ועיניו כאילו נפשו המתגוננת ומסתתרת ואש בם וזיקים, כמות שאדיקותו היא כאילו הכרח מהמציאות, כך גם קשיותו המוצקת בכל גופו הם הכרח, כאילו צומחים ועולים עם הקשיים, האדם כאילו החלק המשלים את תבונתם העמוקה של האבנים העתיקות ובין הפוחז הסער המקולל בחוץ, האדם כאן במקצת סער ובמקצת התאבנות ונפשו מתעטפת תכופות ביום ומייללת כתן והגמלים כסירות בים הישימון, אט אט בשביל הצר נמשכות השיירות – אין מה למהר! יודעים הגמלים את טבע המדבר – אל חופזה! – חפשו מחסה ואם אין – הסתתר בתוך עצמותיך! ובעיקר צפה למים, לתמר המזדקר הושיט את צווארך ובקש – המעיין לרגלך צופה הישימון ואט אט לך – דרך אחת מיני צורות, שביל צר של החיים עצוב ומונוטוני ובגֵב המים כאילו רוצים להנאות אותך – שתה! אבל הגמל יודע שיש עת צרה במדבר ולהתגבר לשתות ממקור מימיו תורה עמוקה ולעת צהרים רובצים הגמלים כהרים נודדים שהתיישבו מסביב למעיין ועל ידם הכבשים נמים באור, גם הם לא מחפשים צל – במדבר יש שמש ושרב! יורד הערב בפאתי הרקיע, כבעל בית בעולם הצחור, בלי להתרגש מהשמש הבורח – האדון. לילה זקן וחכם מכניס את ילדיו בכנפי מעילו ומנחם בסיפור ניסי משובץ כוכבים זהובים, מונה את מאורעות הקיום מפנה עיניו ללבנה ונם, לילה סב מנוסה ויודע את קשיי המדבר ולכן אגדות צבר בכיסיו ועתה רוקם חלום על גן עדן לנכדיו – לילה טוב!

בחדר מסביב לשולחן הננו יושבים ארבעתנו, הצללים המתנודדים כאילו שומרים את השמירה הלילית על הדממה, יתושים חגים עוגים מסביב לפתיליה הבוערת, מים השקט נשזרים כעת חוטים לאי-שם אהוב ויקר — דממה סבתא יקרה. הנה ניצבים על האצטבא, הספלים כטירונים בשורה, והצלחות זוחלות נצמדות מרוב שקט, רק הספרים עליזים וצוהלים, שושביני הדממה הספרים. כל חפץ חיי עכשיו חיים כפולים בשחור ולבן, אף המגבת התלויה על החוט בין מיטה למיטה חשה בחברתה השחורה, הכיסא, השולחן ואף המיטה כאילו מנחשת – האם יש סכנה בזו השחורה? הַ? התחרות?

אז שבתי מושכב על המיטה הלבנה כאילו תינוק בחתוליו מקפל את רגליו ומתחיל להלל, וויס הגבוה מזמר ניגון חסידי, פרק חזנות, והחליל מחלל ומחלל, מתייפח, מבכה, הומה, מיילל ומתגעגע…

בשקט הזה ובדממה הזאת הנני חושב רבות על ימיך המלאים מתיחות וצפייה לקראת חזרתך הביתה,

הביתה – לקצת עמל והתמסרות לשעת האושר שבכאב, לשעת חבלי לידה ואושר גידול בנים ובודאי צנועים נהיה ושקטים, הדממה השבתית תדור אתנו, כה הרבה התנסינו כבר במשך החודשים המועטים והאמונה בשעה הזאת המקווה בטוחה ואני רחוק מהיות בעזרתך ובחזרתך לבריאות בדרך הביתה.

בלילה כאן, כשהראש כפוף מעט על הדף הלבן לאור השלהבת, כאילו הפנים מספרים את סוד הנפש וכך שואל אותי שבתאי באמצע החילול – "ההשארת אחריך משהו?" (וכוונתו כמובן לבנים) – "לא יקר, לא פשוטים החיים וחיינו הקשורים בנדודים ובנכר בוודאי שמקשים" – "אני השארתי אהובה, אבל אינני מאמין שתחכה לי… ואם לא אשוב לא יישאר אף זכר אחרי", אבל… כאילו ברצונו להגיד את זה ששנינו יודעים מה זה היה יכול להיות לו היה אחרת. הנני רוצה תמיד כמעט לעשות מהכל דברים פשוטים ומובנים, לפסוח על כל הקשיים והוויתורים, אבל המציאות החיילית מעלה בכל פעם את הדברים ובעיקר – ההשארת משהו? זה מובן שחייל שואל ככה, דבר ממשי יש בשאלה מציאותית זאת, אלה הם הפיצויים

לאישה, יש לה תפקיד לטפל בילד ולחנכו ולגדלו, להיאבק יחד על יום המחר, מדמה ומחלבה מנפשה ורוחה הנה נותנת, אז ימיה יותר קלים, אז הכל כדאי, אז הילד חלק מהאיש שאי-שם בנכר ואז גם לאב קל, כי השנים לא עוברים ואובדים – גדל בן בית! – אומר לפעמים בחור וטוב לו. לא רציתי לכתוב על כך שוב, אבל השאלה הכריחני.

אני מחכה כבר למכתבך מהמקום, אני מקווה לספק את געגועיך כמיטב רצוני, הנני יודע את בדידותך כאן וללוותך הנני זה משתוקק, הלוא יקרה קשה, קשה העול, לפעמים הנני חושב אחות הנך לי, אחות סובלת ונושאת בכבוד וכלאחות הנני בא בלב פתוח, לפעמים מורתח, ולפעמים גם עצוב, כן הנני שוכח לפעמים שצריך לחזקך ואני מתחיל לספר להתוודות ולהתעצב, כי אין יותר כנה מאהבת אח, כה רחוק הנני ממך במובן הגופני והממשי, אבל כה קרוב לרוחך וללבך היקר.

אבקשך יקרה, כתבי לי גם כן קצת על ימיך אלה, על עצמך ועל הגותך, על הכל, גם על עברך שלא הספקת להקנותו לי אלא בקווים דקים, גם אנוכי אעשה זאת בכל הזדמנות. התחוללו עלינו סערות, בחופזה הוכרחנו להיפגש ולהיפרד וזה שיולד מתוך החיים האלה המרוקמים במסכת קשה ורבת חובות צריך לדעת הכל, הכל משולב ומושזר, מעורבב בדם ובנפש, בכדי להיות חזק בריא ועדין וטוב, ואין עדינות יותר מאשר הסבל והקושי מחיינו העמוסים לתתו דרך יתירה. ספרי, ספרי, בימי שקט ודממה, הנני מקשיב, הנני יושב כמו בכל פעם, בואי הביתה, ספרי, ספרי, הנני לא מש אף פעם ועדיין רחוק יום הפגישה ומי יישורנו? את צערך אני רוצה למנוע, הלוא אין מצבי וחיי כמו שלך, לאישה, לאחות, הלידה פתרון החיים, פתיחת שערים נעולים לאושר ואת הלוא תצטרכי לחכות לאושרך, לאושרנו, עד אשוב מהתפקיד, כה קרוב היה דבר ממימושו! כה עזה הייתה ההחלטה והמיתרים המתוחים לקראת המנגינה המאושרה של החבלים הגואלים, מה התנגן בך עד הסוף? ספרי לי יקרה!

ראש השנה מתקרב, כבר במקצת גלגלתי את מחשבותיי לקראת בואי, אבל את ים חיינו הפרושים בפני אדם ועם מבקשים מעצמם בכל פעם לאחות ולאחוז את חוט התקווה, כאילו רפסודה הם חיינו, שנינו שטים עליה בסער ושיווי משקל נחוץ לנו, בכדי לא לטבוע, אני מרגיש שאת חסרה במשקל הימים, ספרי, ספרי, אני לא חושש, לא ולא אל תבטיחיני כה, אם גם הידיעות הם הדבר החיוני ביותר בשאלת החלמתך, בכל זאת את הרגשתך ואת ארץ מחשבותיך הנך כאילו מוותרת – מה זה יקרה? איך? את נחוצה לי כמו אני לך, בלעדיך גם אני טובע, משיני-נא, ספרי את סיפור ייסוריי האישה העברית, את מלחמתה הקשה בימי זעם אלה, לכל הפחות את לבך ספרי לי – מי שומע לך כמוני? עכשיו כבר איני מתמרד לגורל, הנני כה מקשיב לקול החליל!

את, את שבי

אחות יקרה

– אשתי.

– מהשרב אתבע חום ליבך הנשי

– מהאור את אמונתך הזכה

ומה דבר את נפשך העברייה.

כה רב השקט בי

אחות יקרה

– אשתי!

החליל מחלל את בקשתי:

– ספרי…

היי ברוכה יקרה. לשנה טובה ומוצלחת שנת ימולאו תקוות אומתנו הדוויה וימולאו משאלות ביתנו, שנת בריאות ושקט, שנת גמר הרצח ושיבתנו הביתה, יחוד הבעלים עם משפחתם ועם חברתם, שלום עבודה ואהבה. שלך בדממה לילית וקשב רב מתוך אהבה. שאול