מכתבים להדסה – י'ח, כ'ה, אלול תש"ג

 

 

ב"ה י"ח אלול תש"ג                                 הדסה יקירתי ישגה שלומך!

"ים הדממה פולט סודות וכל העולם חשוך ומאחרי הר החיים שאון הנחל אינו פוסק". (ביאליק)

היה ברצוני להגיד לך שבוע טוב, אולי השורות תספקנה את רצוני.

היותי מבודד מהפלוגה מקשה גם על התכתובת, גם אני לא קבלתי עדיין את מכתביך, שבוודאי הגיעו כבר לפלוגה, בכל זאת אין זה מפריע לי לכתוב הלאה. זה היה יום חמישי כשבאתי לכאן, נראה כאן בפנים לפעמים כבפלוגת עבודה, הננו יושבים וקוראים מדברים או כותבים, גם שרים לפעמים והנה במשפחה הקטנה הזאת נפל בחלקי להיות פועל "במשק בית": הנני מבשל, צולה, מנקה, והכל בשיר ושמחה, קצת סדר בחיינו אלה, זה דבר יקר ולעשות זאת בשמחה בוודאי דבר נדיר מאוד.

אתמול לקראת שבת קניתי קצת אוכל טרי (ירקות וביצים) והנני טרוד על הכנת המטעמים, הנני מאושר בימים אלה רוויי שקט ודממה, בוודאי הנך מרגישה בטוב ובגיל הזה, כמובן שהנני רוצה לשמוע על מקומך החדש, על השכנים שלך ועל אורח החיים, על הקבוצה, ועל כפר עציון, בעיקר: מה הרגשתך? ההנך תאווה כבר להרביץ במעדר? הַ? התוכלי כבר שוב לעבוד בגינה כמו אז אותו יום ראשון כששחקנו עדיין במחבואים? ההנך זוכרת אז כשמילאנו את המשפכים על יד הברז?

את החג כנראה אבלה כאן בבדידות וביחידות, מי יודע אם אוכל לשמוע תקיעת שופר? בכל זאת אין להתרעם על כך ואף להתעצב, צרה היא הכרח, צריך להודות בעד זה לקרב אותנו ולבקש להבא, הלוא יש לנו לבקש, יקרה, "הרבה" וכה מעט ניתן לנו לבקש יחד. לפעמים הנני חושב שבלי המכתבים לא היה כלום מתהווה בחיינו, ההנך נוסעת עוד לרופא? ומה דעתו? האם ימי החורף הממשמשים ובאים מקשים עליך? הבכלל יש בהחלמתך מכדי זמן ארוך עוד להיות מבודדת מהחברה? הקבלת את מכתביי הקודמים? בקבוצה הנך חסרה בסידור מאוד? מה קרה עם עניין הכלאים? ההנך כותבת לקבוצה?

[…] אני מבין את מצבך ומשתדל למלא את חוסר חברה במקומך, לוּ רק אפשר היה לטוס בכל יום ושעה אל המעברים? יקרה! אין לך מושג לתשוקה הזאת, אבל יש גם עמידה איתנה, לעולם לא הייתי מאמין שאהיה למורה להרבה יותר מבוגרים ממני, באמת שהנני איתן, לא פגה העמידה הגברית. […] עדיין אין לי אף מחזור תפילה, בשבוע הבא הלוא סליחות, שלומי ככה מצוין, אני מרגיש בריא ועליז! עכשיו לא הייתי יכול להיות זה "העצוב", התבהרתי כאן בשממה הגדולה.

אגמור כבר מאוחר מאוד. […] את תסלחי לעת עתה, בשבוע הזה כולי לך, בוודאי לא דפים מעטים יתמלאו במילים קטנות, גם ביתנו זקוק לברכות ובכן שבוע טוב מרחוק, הדומם בדממה עמוקה, אתך כאן היה הרבה יותר אי-שקט, בוודאי שלא הייתי הולך לישון כה מוקדם בחצי החודש במרחב כזה ובהוד אדיר וכביר של טבע ואיתנים.

איזה גורל כזה לזמן את שנינו לתנאים דומים מאוד, הלוואי יתנו לך במקום היותך לנוח כמו לי, חבל רק שאינך יכולה לטעום ממטעמי, גם לך קצת חלק ב"תפריטים". היי ברוכה יקרה, שמחה ובריאה בלי גבול ובלי חשבון, נוחי נוחי ואל דאגה, אל תתחשבי שזה כה הרבה זמן. תודה לאל שהכל נגמר בהבראה, היי מאושרת ועליזה, העצב פג ויש גם צד שמח ועליז לחיים, בדממה הזאת משתלב הכל למנוחה נפשית וגיל, החליל מחלל כל ערב ואנו שרים שירים רבים שנשתכחו נזכרים וחוויות רבות חיות שוב.

שלך במנוחה ובגיל. שאול

"ולו היה נקרע האדם לריבוא ריבואות רסיסים נאחזים

בכדורי כל העולמות ולא מצא מפלט מפני זרם הערגה.

והערגה תוכה כבאר שכל הטובע בה טובע לעולם

ואינו מגיע לקרקע ורבה הערגה כאַיִן…"

("האילן" – ש. שלום)

ב"ה כ' אלול תש"ג

הדסה רעייתי!

ידעתי שוודאית שעת הווידוי והמפשפש על סף השנה העוברת, כי איך לא אקשיב לניגון ה"סליחות" ו"כל נדרי" שמתנגן באלול משנים האלו? – אז כשאבא התכונן לעבור לפני הציבור ב"הנני העני ממעש" וטוביה הכנר ליווה את הניגון בקולות מתייפחים כבקולות חתונה, מאז – מאלו השנים, שהם זהב חיינו, מהילדות והנעורים בוקעים עכשיו קולות כסיכום יובלות ומתבהרים ומזדקקים על סף הבגרות, כה צלולים חוויותיי ובהירה המחשבה, לא סתם רגשות והגיונות, כי אם שלמות מצורפת מתחשפת מהמון

הגוונים והקולות ויחד אתך ברצוני הפעם לרקום את פריחת חיינו, כי בלעדיך אחסר כוח למשות את מטמוני הבשלות, כי בלעדיך אחסר גיל ואהיה ערירי בפתח השחר המתרקם בי, לכן אתפלל שאמצא את הדרך הנכונה ואת הניב הנכון בכדי לעוררך בי, בכדי להגיד את כל זה שמתפעם להגיע אליך בבדידותך רבת החרדה ורבת האושר, אל ים מנוחתך אפליגה בסירת הדממה המדברית ואהיה על ידך ואז בוודאי ארגישה זעיר מזה שעלול היה היות ואינו מעט מזה שעדיין איננו שיהיה לעתיד לבוא.

שטפני שמש במרחב, כתינוק התרחצתי בזיווה, עירום ופתוח לרוחות הנני בצייה, עירום וגלוי כלפי וכלפיך, כלפי העולם כולו. אולי הרוח שמששני בחום יגיעך וריחי אתו ומאיר ומזהיר במרחב השמם. לא אגזים אם אומר: טוב היות אדם! טוב אהוב ולהתמסר באמת, גם במרחקים אמון לשמור, לסוד, לחזון ולהצפין את הגחלת, לחרוד עליה ללבותה בכנות ולהקשיב איך עולה בדממה קול הנפש, קול העדינות והטוהר שהשתמרו בתוכך מדורות מאבות ומחינוך פוקד כל יום ואת ואתה שומר עליו וסוכך בפנים – בל יהרסני השיממון! ככה הפעם בצאת השנה ובבוא חדשה, מהאדם העברי מחרוזת הרהורי תשובה.

שטפני שמש בצייה וזוהר רב, שוב ידי אשלח למרחקים ללחוץ ולחבק לשלום, כי עבר הסהר… הלוא כה רבות הנני מפריע את השתיקה, בכדי להחיות את הקיפאון, כדי לא לתת להקריש למחשבות על סף התבשלותם, הדריכות הזאת התמידית לא כלפי חוץ רק מכוונת, ראשית כלפי עצמי וכלפי חיינו מופנית, לא לחוס ולרחם, כי אם לתקן ולשפר ויחד עם זה לחפש בקורי הדורות והחיים את הנתיבה.

אפשר, אפשר מאוד לקרוא אהבה ונאמנות וכל הטוב והישר ליחס זה שעבר תמיד בלי להגיב, בלי להכניס את עצמו לתוך המאורעות ולתת את חלקו. אפשר, אפשר להיות אהוב, אולי, מכיוון שאין יחס כזה מחייב, מכיוון שאין גישה כזאת מכאיבה, אבל בתוך הפרט הנדון הלוא ריקנות ואפשר גם חֶבְרָה לחיות באהבה פלטונית כזאת להלל ולשבח בלי גבול ובעיקר קל מאוד להכחיש את המצפון ולנרקטֵק (נרקוטיק) אותו להרדים מבלי ראות ומבלי להתחייב להתאבק.

כל זה אמור באפשר, לשנינו אי-אפשר, שנינו הלכנו בדרך זאת המחייבת לתת וגם דורשת לבוא למחוז הכרתה בתתה, לא סתם נדבנים שאולי מקובלים בחברה, אבל גם במצב של נתינה לעמוד בתוך מרכז הציבור ולו להתאלם ולהתעלם, ערים תמיד היינו, לא עוצמת הצרות ולא הניסיון הכי קשה השתיק את צימאוננו לבניין ולהגשמה ובכל זאת יש דברים בגו, יש בכל זאת הרבה שטחים שבהם לנו לנקוט עמדה בחברה שלנו לא לרצונה ובכל זאת יש גם הרבה רגעים שהננו צריכים לאהוב, שהננו רואים נכוחה את היקר בתוכה, חליפות בנו הרגשות והמחשבה מתרוצצים וכך יום אל יום, יום מיום ועתה תקופה – שנה.

רגילים כל ימי המלחמה הזאת בתנועה כאילו להתגאות – אנו לא נבוכונו והדבר אין לגמרי נכון, אם כי להקפתנו ניתנת תשובה לשאלות החמורות של הזמן, אם כי אנו לא זועזענו ולא נעמדנו בפני – הלאן? והאיך? אין להעלים עין משטחים אחדים שהננו עקרים. האם אין המצב הרעיוני והמהותי שהננו מטפחים אותו באחרונה מעמיד הרבה מצדדי חיינו המשותפים בפני שאלות יסוד? היש "יש" ממש חדש ומפכה שיכול היות ערובה למחר במובן הדינמיקה הדתית? – האין אנו התנועה הדתית המחודשת חיה על נחלת העבר? היכולה רק מסגרת של משק ועבודה להבטיח לנו את התחדשות היהדות? – היש סימנים איזה שהם לתנועה רוחנית בתוכנו?

אני מחפש באחרונה בכל פינות של גילוי-מה, בכדי לבוא על סיפוק בדברים הללו, נדמה לי שגם אנו כמו התנועה הקיבוצית הכללית וכלל היישוב, ניזונים עוד מתקופה של כיסופים עזים וחתירה מתמדת שבה נצברו אוצרות רוח ותרבות, רוח חלוצית וכובשת וגם רוח הקרבה, כשאני מסתכל בחיינו ורואה את החלל שבין החזון של התנועה הדתית העובדת ובין גילויי חיינו ורוחנו לאור המציאות – חששות גדולים עולים אזי, כי נתאר לנו חיים דתיים במובנם שהם במציאות, הלוא זאת היא שוב רק מסגרת וחוק שהרוב אין לו קשר פנימי אתה, קשר הכרתי, הזדקקנו לא פעם לכל מיני ניסיונות של ועדות דתיות וכל מיני תחליפים של תרבות, למרות כל החיוב שבהכרה למרות כל שלמותה והצרפותה של השאיפה וההשקפה – חיי היחיד והציבור במובן הרגשי והנפשי תלושים מאוד. הלוא אנו ניזונים מאותה ספרות ואותו התיאטרון שממנו ניזונים החופשיים, אנו קוראים ושרים בעיקר שירים שחיברום אחרים ולא מפני זה שלא יצרנו אותם הם פסולים, כי אם שהם גם מונחים תחת שבט הביקורת של השקפתנו הצרופה, ואז למה איננו מגלים כוח יצירה להביע את עצמיותנו אנו? למה אין ניב לכיבושנו? למה אין ניגון ליצירתנו? אי חדוות היצירה? טירת צבי גילתה פרקי עמידה יפים, "פרקי גבורה" בספרות המקובלת, אבל כמה דלים גילוייה בשטח הזה הנקרא – הבעה, אין ביטוי מיוחד לטירת צבי, וחניתה גילתה וגילוייה הם עדיין נשקלים לכלליים. האם באמת אין יותר מאשר פועלים כמו כולם ובונים כמוהם ורק אנו שומרים שבת ואוכלים כשר? שאלנו כאן חבר – למה לא קם לתנועת הפועל הדתי משורר? אופי הסיפור והלבט של האדם שבחברתנו, קבלנו את כל הצורות המקובלות של הקבוצים הקיימים וזה הכל. מה מקורי בשטח התרבות? הלוא רק בזה, ברוחנו נכתוב ונשפיע על הבאים? איך שומרים את השבת? זה חשוב? – והאם יש באמת אצלנו מכדי לגלות מקוריות בקדושת השבת? איני שוכח אף רגע את החשיבות של שמירת שבת במשק וקיום משק שומר שבת, כבודם במקומם מונח, רבות נדמה לי שימינו הראשונים, כלומר קיבוצי ההכשרה היו כאילו לכור מצרף של חיינו הרגשיים הדתיים ומעניין שם גילינו הרבה התלהבות וחום, הוספנו על הקדושה, רצינו בשילוב הארץ בשבת, רצינו במשפחתיות עדינה ואצילה, מי שכח את קבלת השבת בהכשרה? לעומת זה בארץ עייפנו כה, במובן זה נשארה רק הצורה היבשה בלי קצת לחלוחית. מעניין שכולם ממהרים להיפטר מהציבור בשעות האלו, מכיוון שדרישותיו אינן באות על סיפוקם בשטח הדתי, עדיין שטח זה פרא ומוזנח, תמיד זה נפל בגורלו של הבטלן, לא הרמנו את חיינו הדתיים ולא זה בלבד, אף ירושה לא ירשנו רבה מהחסידות ומהבית, גם זה שהיה יכול עדיין להחזיק את המתח, הרגש, כלומר חוויות מהבית הצטמצמו בקבוצה לאפס, בוודאי אף אחד לא יכול לתאר לעצמו חיים בלי התרבות הגדולה הזאת שיצר אותה העולם וכאן באה השאלה החריפה, אזי איפה הערובה שאנו לא נבוכנו? הלוא חונכנו באותה הרוח כמו כל העולם? ולהבא איך נחנך ואיך נחיה את חיינו אנו אם לא נטפל בשטח הספרות והאומנות? אם לא נכלול את היפה והטוב במסגרתנו בחוויותינו? שדה בור זה עזוב. קשה במכתב ועוד מרחוק לפרש הכל מה שהיה מאיר את הבעיה, רבות מתחלפות כאילו המחשבות אצל החופשיים, הנני מוצא גילויים רבים לרגש ולנפש עזה, ללב מתלבט ומפרכס, שם נאבקים בפנים ונופלים וכושלים, אמנם רבות חסרה להם האמונה, אבל מודים שם, מתוודים וחותרים לתיקון, אצלנו כאילו לא קרה כלום, אבל גם עלול לא לקרות כלום, עלולים הננו להיות עקרים להבא. חובה מוטלת עלינו להתאזר עוז להיחלץ מכל הכבודה של כיבוש ולעורר ולעורר את עצמינו. לא אשכח לעולם שבישיבת ועדת תרבות של קבוצה דתית הסכימו פה אחד שאלת המסיבות והחג, שאלת "אַמַטור" היא וכיוון שאין כזה כיום נעשה יום-טוב במובן המוזנח ביותר. לו מצאנו בשטח הסעודה לכל הפחות את הסיפוק של חיים נפלאים, יש בשולחן בבית ויכול להיות גם בחברה, היה אצל הרבי שולחן ארוך ובכל זאת נשמעו דברי תורה בעיקר, ישבו לשולחן כאילו לדבר עיקר וחשוב ולא לדבר טפל כמו שזה נהוג.

"לו דיבר האילן – וקפאנו ניצבים בדרכנו ושאלנו

על מה זה חפזנו ומהו שהכאיב לנו ככה כי לא חוללנו על שערות ראשנו בזוהר?

– מדוע לא חרד האדם בלכתו מחדרו לאורווה ושערותיו לא תסמרנה באֵם הצהריים? והאדם נפגש בחברו מדוע לא יישק לו בדמע כאם המנשקת לבתה בצאתה מן הרחם המליל?

– ענפי מדקרות לאילן התורם שתקתו לשחק.

("פנים אל פנים" – ש. שלום)

ובשטח הנפש עוד חצרות, עניין היחסים, עניין המשפחה, הקשר עם הטבע, עם המשך, והצד התנועתי והכללי, כאילו לבדוק את מערכת הפסיכולוגיה של עצמנו ולראות הבאמת הכל בסדר העשינו מה שמוטל עלינו? האין בחיינו בקיעים מוסריים? המרגיש החבר חיוניות במסגרת זו שבה הוא חי? או האם יש התעוררות לטענותיה? – נדמה שיש אדישות מספיקה.

אם אמור בעולם ששפיכת דמים זו מחייבת להיות ערים בכדי לא לתת לדכא את הכלל, בכדי להיות חברה בריאה של רק נקראת ביום אסון ללכת לגרדום, כי אם גם בימי שלום לחיות ככה שלא יחזור האסון של דם עלינו, הלוא יש לשאול על כמה החבר כאן בבית חי את השעה הזאת, שהיא שעת הכרעה לימים רבים להבא. זה באופן כללי לשאול, אבל יש הרבה לשאול בכלל ולא אספיק למצות את החשבון, אין אנו שלמים זה ידוע, כמו כל האנושות הננו מחויבים להיות צריכים לתיקונים וזה חסר בחברה שלנו, זה אחד מליקויינו, שטחים רבים יוכיחו זאת.

חסרה לנו יציבות זאת שנוער אחר ינק מביתו, אין בינינו איתן, המשפחה כאילו ניסיון עדיין, אין גם אינטימיות מספיקה במסגרתנו הנוכחית, אבל לא זה, העיקר הוא – שגם האב והאם נטולים דאגה אישית לחינוכם ויש ריקנות וחלל רב בחיי ההורים, מכאן שאין ידם מספקת להתעניין בשטח החברתי של החינוך, בכלל דרגת ההשתלמות של ההורים לא מגעת הרבה יותר מכפי שהייתה להורינו, זה ליקוי בל ימחה. אותו הדבר כמו בשטח הדת, חסרה רוח נפש עצמאית של האדם והאם שבנו, עוד יותר מזה, כאן הכל כאילו נתון לבית הילדים, אבל מספיק להסתכל קצת בכדי לראות כמה חסרת אונים היא המטפלת בשטח הזה, איפה הסיפור המיוחד לנו לגן לגינה? המשחק שהיה מקנה לילד את ערך האמונה ובעיקר על איזה דברים יכולה להסתמך הטפתה וחינוכה כשאין במציאות שום דבר איתן וחי?

ועכשיו כשעולים להתיישבות קל במיוחד לראות את הקשר עם הארץ ועם הטבע, כמה ירודה רמת הידיעות, אפשר לראות מהשיחות שדנות ודאי בשטח המטע, במשך 4 שנים לא השתלמנו ולא התכוננו לדבר, לא דווקא למטע, כאן שאלת התורפה בחיינו, הנה המציאות רודפת אותנו ואנו לא מספיקים לכובשה ולכוונה, איננו עושים די מאמצים, יותר מדי הננו שוקטים על השמרים, צריך להתכונן, צריך ללמוד ולומדים מעט מאוד למעשה. באנו לשטח עגום מאוד, לשטח היחיד בחברה, כמה שהננו רחוקים מהטבע מהכיר אותה! עושים הכל במשק, אבל לא מתקשרים לטבע, מכיוון שהכל נעשה בחשבון ועל כדאיות ולחבב את הטבע הלוא זה רק "לוקסוס משקי" לא מכניס.

כל זה העליתי במחי-יד, אין המצב מרשה לי באריכות לכתוב, הננו נאבקים על חיינו ועומדים במבחן, אבל יש לא פעם שהנני חש שהנה אנו יודעים את השלילה שבחיי הכופר, אבל אין לנו הרבה חיוב חיי, חיוב שיכול להקנות לכופר כבוד לערכנו, הנני מרגיש כמה נמוכה דרגת חיינו, בכדי לספק דרישות הדור המחונך על ברכי אירופה, הננו יודעים טוב לבקר, אבל לא גילינו הרבה כוחות בעיקר כישרון, אין לחשוב שיכולנו לחיות בלי היצירה הרבה אף החופשית ביותר. אני מצטער מאוד שבגלל ההתיישבות הלכו לעזאזל גם שני הערכים שהקננו לנו בקבוצה: השיעור בתלמוד והמניין.

היו אלה ניסיונות שהראו שנחוץ לעשות, נחוץ לפעול, אבל כנראה שחוסר כוח ורפיון גם מספיקים להרוס זה שנקנה, כמובן שיש לקחת בחשבון את העובדתיות של קיומנו בכלל, יש להעריך את המאמצים, אני אעמוד בראש מורכן בפני היצירה שתקום בהר, אבל היא לא תספקני, זה ברור באם ילך הכל כמו ששלום [מזכיר קבוצת כפר עציון] כתב לי: "קודם צריך להתמסר לבניין ואח"כ נחשוב על תורה" (זה בערך), התורה והעבודה התפלגו!

ואנו שנינו ממרחקים מהשתלשלות המאורעות בקבוצה, איזה דמיון גם בדרך! אולם אל נא לך רעיה להתעצב, לא נסגרו השערים לגמרי, שנה חדשה לפנינו ולנו להתפלל, יחול מתוך חיק המכאובים והניסיונות ותודה והלל בעד האימוץ המתמיד בדרך המאמצים, כן לנו התפילה קרובה ותיקה. אם יקרה ולפעמים בת… מדמנו הננו נותנים ונכתב בספר ביתנו – הזו הדרך? יש לשאול את עצמנו, יש לפשפש אם גם בתוך המערבולת הכללית גם אנו עגבנו אחרי תפקידים לפעמים, כמו ההתיישבות והתפקיד ודחינו למען הרעיון והחברה את מימוש הבית, יש בכל זאת העובדות כאילו להודות שכך היה. קשה הדרך, אבל זאת ולא אחרת. מה עלינו לעשות רעיה? הדק הדק את הקשרים, אני מתאר לי את התאמצותך הממשית, את החלל ואת הרעבון האימהי שלך, זכורני את דבריך ביומן ובמכתבים את דרישתך עת התכנסנו לאוהל הזה הדל ורקמנו את חזון הבית, אבל אין בהידוק זה פתרון, יש בו רק הקלה ועצה, יש בו עזרה לזמן מעבר ואכן כך הוא הדבר – זמן – מעברים. (למעברים שוב!) עתה בתקופה הזאת שבחיינו כשתחזרי הביתה, אורח שקט נחוץ לך, גם אני נוהג באחרונה "להיות כלא הייתי", זה שקט כזה ששומעים אותו, מקשיב לכל ושומע ועושה הכל בשיר, לומד מכולם וחי במנוחה. אסור לנו למתוח על המידה את חיינו, זה כה כאילו לחרב את עצבנו, אסור לנו, לכן לא נחוץ לך להצטער על זה שהלך לאיבוד, מילא האוהל לא הכל, אמנם וקר הוא, אבל ב"ה נסדר את חיינו עוד יותר טוב ויפה, העיקר הבריאות הרעננות והעמידה בחיים.

עודדני מכתבך האחרון שהיה שופע רעננות – הנך! הנך! קראתי בתוכי הופעת שוב כמוך, אעשה שוב את הדין לפוקד על בקשותיי ושוב אבקש סליחה ממך, יהיה אף הכי יקר שבינינו היחס, אבל איך יקרה פעם לפגוע גם בלב אישה ואהובה? ובראש השנה הזה וודאי יש לי לבקשך הרבה, על דפי הניר זה מוזר אולי ככה קצת, אבל ככה זה.

– סלחי רעיה על שנים העוברות בבדידות, על חומת האהבה וההתקשרות, סלחי לי על זאת שאת דרכי הארוכה הזאת בגורלך לשאת בצפייה קשה ורבת וויתורים, יש קושי, יש עומס, יש גם ניסיון, אבל זאת דרך גורלית ואנושית, אין לי מה להגיד לאמת הימים שעל סף השנה ימצצו את חיינו, שאת ואני ששׂרינו ונאבקנו והננו שוב בקו הנתינה המתמדת, לב אישך, רעיה, מוכרח לפעמים להתאבן בנחשולי התקופה ולא ניתן לו גם להבינך כל הצורך, ברור לי כשמש שרבות הרגשות שלא הבנתים, בוודאי גם רבות החוויות שגרמתם נוסף לקיים בזמן היותנו בנכר, על כולם אבקשך בעת פתיחת שערים בנצח, עת סליחה ומחילה ביקום – סלחי!

ואדע כי חומת האהבה שטופה באור, כי מרחקים המרַחַקים לי ריחקו, כי יש תוכן המאמת בדרכנו באות השלום והחדווה ואשוב ואכנס לבין אופקי חיינו מחול וישר כמו שאובה לבי ואשוב ואדע כי חומות לבך שלמות בלי בקיעים, שלוו אני בהתאבנות מרחקים וישימון, כאבן המתגוללת לבקעה ליד המעיין, עדרים עדרים כאן שואבים את מימם ואותך רעיה צמאת אושר לא רוויתי, אלפי לבבות חרדו בך בראשית דרכנו, פתוחה לכל ונותנת את הכל וכלום ואפס דורשת ואדע זאת ואזכור ואנצור ולא אוכל יותר התאפק וירק האבן וימס השקט ויפטפט ויפזם פזמון בנפש – סלחי!

סלחי סלחי רעיה לזה שמסליחה קיים, הלוא בלי דין ובלי דין – היא, בלי דרישות, רק אבן כאבן בדרכים מתגולל ומאמין ומאמין באדם בטיבו בגאונו ומאמין באלוהים, באלוהי האדם, בחזון ישראל ובעתיד יהודה ומבקש סליחה, כי מסליחה קיים האדם, כי האדם רק שביב מכתר הסליחות שסלח ה' ביצירה ואני רק האבק שבקטנים ואיך לא אבקש סליחה כשהלכת אחרי בנתיב זה של התאפקות ושל התמסרות, בלי גמול של שמירת הטוהר והקדושה? באין מקדש, באין הבית? כי אם על כנפי הסער כמשכן לשאת אתך את חזון האימהות. ארכין ראשי לפניך רעיה ולבי באחת: סלחי והביני בשקט את תפילת התשובה שבמדבר התשובה שבמדבר הגדול, באין דרך לבקש פנים אל פנים וחייב גם בעל וחייב גם אח לבקש זאת.

לשנה טובה, שנת אור ומנוחה, שנת גמר המלחמה מילוי והגשמת הצדק והטוב, עת בניין וכיבוש תחייה והתחדשות לעמנו וליישובנו. שנה שמחזירה אבות לבנים, בעלים לנשיהם, ונשים לבעליהם. שנת אושר ומילוי חובות ומאוויים. יקום ביתנו תוך בתי העולם החופשי מתוך הדם והאש, מתוך הדחייה והכיסופים, ויחד נשב בל נפרד לגדל ולחנך דור תוך התמסרות ואהבה הדדית. שלך בשמש ובתפילה. שאול

ב"ה כ"ה אלול תש"ג                                            רעיה שלום!

מקווה אנוכי שבמשך הזמן קבלת את מכתבי מ-י"ב,ט"ו,ט"ז,י"ח,כ"א,כ"ג, מתוכנם יתברר לך במקצת על העיכובים שמאריכים את בואם, שלשום חזרתי למחלקה וקבלתי 7 בבת אחת, שלושה היו ממך שבהם מסרת על "מעברים" [שם הסנטוריום שבו החלימה הדסה], אני כל הזמן המשכתי לכתוב, משך הזמן הזה נחתי כהוגן וקראתי מספר הגון של ספרים.

בעזבי את המקום הקודם נזכרתי במכתבך שהיית במצב דומה לזה, גם עכשיו כנראה לא הגזמתי בכתבי שדמיון רב בדרכינו האחרונה, הלוא גם במקום הבראתך הנך מעלה אור השבת, הנני מוכרח לציין שבמשך הזמן גם במחלקה תוקן משהו, כנראה שתנאים אנושיים עלולים להחזיר לבני אדם את צורתם האנושית. מתקיימת פעולה תרבותית, כגון: מסיבות, משפטים, עיתון-קיר וכו'.

נדמה לי שכתבתי לך כבר על זה שבאחרונה הננו שובתים בשבת, בכלל גילינו קצת יוזמה, גם הפגישה עם יהודי המקום תובעת בלי הרף מאתנו מאמצים. (הקראת את חוויותיי בפגישות אלו?), עתה שאלת החגים על הפרק. בעצם עכשיו היה להגיד סליחות, אבל… נבצר מאתנו לעשות זאת בגלל חוסר הספרים ובכל זאת יש מובן לסליחות האלה שרוחשות. חזרתי רק מהשמירה, החלטתי את השעה הזאת, הרקומה במסכת יפה של מסורת ומנהגים, להקדיש למכתבים, לזה מתכוון רעיון התשובה, פשוט מאוד לבקש איש מאחיו ורעהו, אדם מחברתו ואלוהיו, אנוש בלבו ובנפשו וכיוון שהתחלתי כבר לבקש – אמשיך. רבות התמורות ברוחי באחרונה, אם גם יש קשר בין הקריאה והחיים ובין העבר והווה, בכל זאת עלתה בתוך אלה הבגרות, איזה קולות וחצאי קולות התחשפו בדממה הזאת של הישימון, בי בתוכי פעפעו חשבונות והרהורים, התגלו יסודות ושורשים וכולי שטוף שמש, הושטתי את ידי לאופק ה"אני" בדמדומים ובהגיונות, לבירינט של זיכרונות העברתי כצאן תחת שבט האמת הפנימית ועוררתי והתעוררתי ומעתה הענווה והפשטות צדו את ליבי כולו לא להיות בהיותי… להתפלש באבק הקיום ולחתור באלמוניות האנושית למקורות, למימוש האמת במעשה ובמאמץ מצורף, יחד עם זה קמו לתחייה חזיונות הילדות והנעורים, בית אבא ואימא, התנועה וההכשרה, כל דרכי הנפש ומסתוריה, אהבות וחיפושים, אכזבות ותקוות, עד ההליכה על הגבולות והעלייה לחיק המולדת. לא הפרטי שבמראות הבית סיפק אותי, כי אם הכלליות העממיות, הצד הלאומי והאנושי, ההליכות האלה בכפר, בשבילי הגבעה, העלייה להר וההליכה לאי-שם… ואת כחוף מרחוק מצפה…

נגעתי במכתבי הקודם בפרשת המתיחות הדתית בציבורנו, מקרים שונים עוררוני לכך ועדיין לא מצאתי תשובה לייצר הזה המחפש בלי הרף את ביטוי ה"אני" החברתי שבנו, ההבעה, האימפרסיה, מראים על החיים. אין מציאות בלי הבעה וכשאין כזאת נחוץ לבדוק את יסודות המציאות המעוררים הם לכך, אי אפשר לתנועה המתיימרת לפלס דרך לשלמות יהודית ואנושית לשבת בלי מעשים המכינים את בוא שעת ההגשמה, האדם והתנועה, הפרט והכלל, חייבים הרבה לתקופה הזאת, לעיתים נדמה לי שנתנו גט-פיטורין לחלוציות, כיוון שבניין משק "בשבילי" אינו בגדר של מאמץ חברותי, לאומי, סוציאלי, יש כאן עניין של פרנסה וקיום. צריך בימינו לחדש את להב החלוץ, את האבוקה של התמסרות על מוקד האומה, אזי אין כל כך הרבה זמן לדברים של מה בכך, הצורך והדרישה יוצרים, יוצרים את האפשרויות, חסר חום בבית, צנעה ועייפות שם רבים, אני בכל זאת מאמין בנו, אני גם אוהב את המציאות הזאת, כיוון שגם בה מתרקמים חוטים של נצח ושל מסתורין. אין להעלות דרישות מערערות את הקיים, כי אם להיפך, זה אומר שהקיים ראוי וזכאי לגלות יותר ויותר.

כיוון שכבר הזכרתי את הספרים אפרט לך במקצת אותם. יש לקַבַק טרילוגיה יפה "לבדה" "דניאל שפרנוק" ו"ניצחון", הספר האחרון נזדמן לי בהיותי במקום הנופש והוא כאילו החזיק את שיווי המשקל מול "במערב אין כל חדש", יש בספר הזה קטעים יפים מאוד ובעיקר הצליח קבק לחתור שם "הביתה"

בכישרון עצום, גם שם "נרות שבת" (פרוט-מה של אמן עברי בגרמניה) סמליים, לא היצירה הגדולה של הגיוון (הכוונה לאומה) מספקת אותו, כי אם יצירות הנעורים שלו שעוטים מעטה ביתי ומסורתי, הספר גולל פרשת חשיפת החזון משוש האומה, רבים שם האורות והחירות שבדמות הכרמלית (ילידת הארץ), בכלל הצליח הסופר בסגנון שוטף ורענן לספר פרק חיים יפה – סיפור הנאבקים והחותרים לגאולה, מאוד דומה בתוכנו היה פויכטוונגר ב"מלחמות היהודים" ו"הבנים", אבל לזה שהגיע קבק, פויכטוונגר לא זכה. ההתבוללות לא נשברה וקמה, היא יורדת במדרון עד התאבדות לרצון כמו שעשה זאת צוויג. נוסף לכך קראתי את "תולדות המוסיקה", את "במחיצתו של זבוטינסקי" לרמבה, גם טולסטוי גילה לי אור ב"התחייה", רווית הרהורים וכיסופים, הלוא חלק רב לטולסטוי בהכשרת הקרקע לתמורות הסוציאליות הרבות והטבת האדם. היו בו שתי נפשות: אחת – הנפש הרוחנית, המבקשת לה רק טובה, כזו שהיא גם טובתם של שאר בני האדם והשנייה – הנפש הבהמית, המבקשת רק את טובתה ומוכנה להקריב לתועלתה את אהבת כל העולם כלו.

"אכן לא היה זה מעשה ילדות, אלא שיחה עם עצמו, את האני האמיתי – האלוהי השוכן בלב כל אדם".

"אחת מאמונות ההבל השגורות והנפוצות ביותר היא, שכל איש ואיש מחונן בתכונות מיוחדות מסוימות, שיש אדם טוב ואדם רע, חכם וטיפש, בעל מרץ או רשלן וכד'… אנו נוהגים תמיד לחלק כך את בני האדם, ולא בצדק. נמשלו בני אדם לנהרות: אותם המים בכל הנהרות, אבל כל נהר ונהר יש שהוא צר ושוטף, יש שהוא רחב ושוקט, יש שהוא טהור או קר ויש שהוא צלול וחם, כך גם בני האדם". "באהבה שבין גבר לאישה יש תמיד רגע כשאהבה מגיעה לראש פסגתה ואין בה עוד שום דבר שבהכרה, שום דבר שבהגיון, שום צל שבחושיות."

"לאשר ישלחוך – אלך".

זה מסרתי לך קצת מזה שהוצאתי מהספר, כהשלמה לכך גמרתי היום את ה"מרדות" לוויניטש, ספר נפלא ויקר שהסעיר את הנוער בעולם ואף את ה"צברים" שלנו, מודה לי אחד מהם שבכה רבות עליו. חוץ מהספרות האומנותית הזאת כמובן מנצח התנ"ך והמחשבה היהודית בחיי, לו השעה המאוחרת הייתי אולי מנסה להתעכב קצת על שילוב הזה שבין "חילוניות" ואמונה, זה בכל זאת משלים קצת את מכתבי לחג ששלחתיו לפני שבוע על בעיות חיי הנפש שבתוכנו.

הרהורי תשובה כאלה אי שם… סליחות מטלסטוי ו"מרדות", אין דבר יקרה, העיקר התוך ולא הקליפה, ויש הרבה בתוך האחרונה. שלומי כרגיל הולך ומשתפר, תארי לך שעברו כמעט שעתיים כבר ואני צריך לכתוב עוד את התשעה למניין הנחוץ לשלחו. מה שלומך? ההתחלת לעבוד? ואיך זה? היש לך קשר עם הקבוצה? גם אני אכתוב לחג מכתב הביתה, איזה כיסופים עזים לי באחרונה אליכם, ה"מאורעות" שקרו כאילו כלום (פרשת העזיבות) מחזקות את רצוני לכתוב, החבילה מתפרקת ואיך אשתוק? … אם יש לך הזדמנות יקרה אברך גם אותך שוב, שתחזרי בהקדם לאיתנותך ותוכלי להגשים את מאווייך הנאצלים. ברוב אהבה ודבקות. שאול

הדסה היקרה!

השעה כבר מאוחרת ולכן אצטמצם קצת הערב, מכתבך האחרון עודדני מאוד, תיארתי לי בהתחלה שחייך יהיו שלווים ומונוטוניים ואז תחיי עם עצמך לבד, לכן גם התחלתי לגשר על הקשיים האלה בהדיקת הקשר, בהרבצת כתיבה וסיפור, לפעמים עלה בידי לחרוג ממסירת הדברים היבשים בלבד, אופי המדבר והשממה, הריקנות המשתרעת על מרחבים חתמו את חותמם המיוחד על מכתבי, הריחוק מבעיות האדם הפשוט החי את היום-יום משכיח את הווייתו האנושית הזאת, כאן דברים אלמנטאריים קובעים את הכל ודבר אלמנטארי כבריאות – הוא ראשוני בדרגה, אבל לרוב הננו עם אנשים בריאים, כיוון שהחולים נשלחים לבתי חולים, ובכל זאת עשיתי את עצמי לאפרכסת, חדור הקשבה ורוב קשב.

יום ולילה השתדלתי לזכור ולחיות את מציאותך הבודדה, חוטים השתזרו מיני אז הילדות ומכאן הדמיון בהרגשה ובמחשבה, נפש עם נפש חיו את העבר וערגו למחרת – היבוא? ברוב המקרים הננו חיים את בחינת העבר באחרונה, כל הדברים שהננו משמיעים האחד לשני היו לעבר, גם דאגת המחר נהייתה כבר לוותיקה מוכרת ומושרשת בלב. יותר משידענו לבד נבקעו מחסומי האלם ונבעה שפת הפנים החתום מימים, לא חשוב אם הספקנו להביע את הכל, נכון שקשה להעלות זאת בכל פעם, אבל איכשהו עמדנו בניסיון, התלבטנו רבות, במיוחד אנוכי לא שקטתי שבועות אחדים, אבל, כפי שכתבתי לך, לא פעם גם הרעש במשך הזמן מתקבל כשקט, בנוסענו באנייה הננו מקבלים את הטלטולים של האנייה למצב נורמאלי, כוח הסתגלותנו רב, "הרי חג היום" עולה ומעלה עוד על כך, ההקרנה הפנימית המתמדת נשארה לתכונת העיקר בתוכנו, לא פעם בצבצו דברים קשים בשורות, אבל לא פג החג.

שאלותיי לך, במכתביי האחרונים, באו עקב שינוי המצב הכללי והפרטי, ידעתי מהתחלה שחודשים ארוכים לפנינו, הלוא התמהמתי לדאבונך לקראת הדחייה, יש הבדל, בכל זאת, כשהוויתור בא מחמת רצון או החלטה בלבד, כשבגופך ההכרח קיים אזי אין לרצונך לקיים שום החלטה, הקשר עם הגורליות הבלתי תלוי בנו חוקק לנו את רצונו.

שלומי לא השתנה, ברוך השם בעד העמידה עד כה, התפתחו אצלנו וקבלו מימוש הרבה דברים שהיו מוטלים בספק שנים, הרגשה אופטימית שוררת בכל, ימים יגידו לאן דרכנו מובילה, עמדנו בצורה יאה בניסיון קשה ויתכן שיחול שינוי יסודי בחיינו, גם בשטח עניינינו המיוחדים התקדמנו, לא איחרנו הפעם, התחלה זעירה למטבח כשר, מניין כל שבת ומסיבות בראשי חודשים ולחג, קשרים עם הגולה בתור נציגי היהדות החרדית הלאומית הבונה והלוחמת, קשרים חברתיים הדוקים בין איש לרעהו, שכלול האיגרת, התחלה צנועה בקידום ענייני ארגון ההתיישבות. אפשר להגיד שבבואנו לצבא לא מצאנו שום דבר מבחינות אלו ובמאמצים הצלחנו ליצור ציבור ודעת קהל חרדי בשירות, יש כבר התחלה לקשרים אישיים עם חברים שנפגשו עם מכריהם, הראשונים שלנו שבשרו את דבר מאמצינו במלחמת השחרור ממגף הנאצי, יכול להיות שגם אנו נזכה להיפגש עם הגולה הדוויה הנדרסת, יש מאין תגמול בכך, אמנם הסכנה גוברת והמאמץ יותר אחראי, אבל התפקיד נעלה יותר ויותר אמיתי וישר, בינתיים קבלתי תשובה משלום על מכתבי בוויכוח על שאלות בניין חיינו וביתנו, בכלל טוב שגם במובן זה שופר המצב. אני מחשיב מאוד את השפעתנו על שאננותם של חברים בבית, יש בכדי לאחות קרעים ששנים לא קיווינו להם תיקון, שאלות מיני-אז ועתה מקבלות לפעמים בזמננו פתרון, הקושי יצר את הגמישות הקיימת, גם הפעם לא התכתבתי על הבעיות, כיוון שהנה אולי פנים אל פנים יהיה יותר קל ויותר טוב. יחסם של שלמה ר' ושל עזריאל ב' [חברי כפר עציון] לא חדשים לי, כל הזמן הנני מעריכם ובזה לא חל שום שינוי, על אף כל זה התייחסי בקרירות וקחי בחשבון כל אפשרות של שינויים. מה שלומך?… היורדים כבר גשמים רבים? במכתבי הקרוב אמשיך בפרשת "ספר-משהו!…" אין לי כרגע זמן לכתוב יותר, אעשה זאת עוד הערב. שלום ודרישת שלום לכל שכנותיך ולחברי הקבוצה. ה' שומרנו ומדריכנו ברוך הוא וברוכים חיינו ששוכנים באמונת טובתו וצדקתו. שלך באומן באהבה ובמסירות. שאול