בכרמל סטלה מריס, שחרית הזעם, י"ד כסליו תש"ב, 23.11.42

23.11.42 בכרמל סטלה מאריס אחרי פגישה בגשם בתחנת חיפה                          שחרית הזעם

ב"ה יום שני י"ד כסליו תש"ב. ערב צער, זעם ודם.

הדסה יקרה!

זה כבר מאוחר מאוד והיה זמן אחרי עבודה רבה במשך היום לשכב לישון, לו… זה עתה שחרית הזעם ולכן מוקדם עוד מאוד מוקדם לשכוח.

מסגרת שחורה שבעיתון התחילה אצלי זמן חדש, רק רגעים מספר עברו וכבר כל הגהינום שבהוויתנו הרצוחה והדוויה פרשה החרב ידיים מגועלות בדם אחינו (כן! ממש בלי אשליות כנראה! אבוי… וַי) וכך מיטתי, כן בחילות מול הים, מיטת זעם, מיטת אימות. עתה הבינותי לבכייך, עתה הבינותי את בקשתך העזה שמופיעה מדי פעם בפעם. הנני בלי אפשרות של הגנה, הנני בהחלט בעד, בעד כל יד דרוכה ונטויה, בעד כל לב כואב באמת. שלשלת הזועמים קומה רצה לעומק הכליה, לתהום מחרתנו, או יעלה היא, איפה יש לי שחרית בתוך חושך דמים והשמדה? אין בי כוח לזעום, ידעתי זאת מתמיד. לא פעם התליה וקבר על דרכי הנדודים עמדו כמורי דרך וראיתי את אפשרות המאה ואחת להיות שם…

לא אוכל אחרת, הנני אוד מוצל, אבל עוד בוער ונבער (כן כאב צורה ומבעיר) ולכן תסלחי שוב עם כל מכתבי באחרונה היו כה גדולים עם רחלים, עם "מוזרות", עם "אי-רגילות", הלוואי ויכאב יותר. תבוא שעת ההתאבקות הגדולה ואשתבר עד אין סוף.

– למה הנני בים דמים זה שבגידות "וַורטַה" נהר ילדותנו?

– מה הנני נותן ומה הנני מאבד מול מספרים איומים אלה, שנרשמים, שנחרטים, שחקוקים, כה באש במוחי – 30 אלף … 20 אלף … ושוב ושוב אלפים רבבות.

– מה הנך עיר שחיטה? עמי נשחט ואף לב אחד איננו לזעוק.

– מה לי זעם, מה לי צעקה, התפקע לב קטנטון, פתח שערך! ואם אינך יכול – מות!!! את כל דמך הזרם והצמח נקמה ומלחמה וגם דור.

– דור ו— פחדתי תמיד מפני הלילה הזה, גירשתי אותו, "לא אפתח" פי לשטן, כה הרבה מקרים קורות ופגישות שואלים בי את פתרונן ומקומך אולי שם? בעיר רַדום רַע-דַם, אבל לא יותר. טשקסטוכוב! קילץ! ו—– אבי, אחי ואחיות, התייתמתי כה מהר (אל תבכי באבדני!) וכה נורא! טרגדיה זו אין לה בינה, הלוא את יודעת, תיאורי בלהות אצלך תדירים וגם בכות לפני והתקוממת, כה נועזת וויתרת על הכול – וצדקת! (אוי לי — יקרה!) הקראת את ווידויו של ד"ר קרליבך? זה נהם ובכה, זז הלב מפשטות שפת הדם, עד עתה על הכול רק על מפלתנו, על שברינו לא כתב, ובקבוצה? נוכלי רמיה מה יעשו בליל כזה? מארונותיהם מציצים עיניים מבוהלות ושואלות אותם (רק אותם) מה הנכם עושים? הדנים עוד על הנוחיות הנחוצה? האם מקלקלים בעצבים על הבטחות לגישום חלומות הרומנטיקה הפלחיתיי? (ווי לי ואבוי… הזעם עולה!) לו ידעו איך לב מתקומם עתה? הלוא הנך יודעת קצת מחיי שבוערים משני צדדים. אברך, כי לא ניצלתי, יהי חלקי עמהם שם… לא אוכל ברך יותר על שקט, על שאננות, על השתמטות גם בקבוצה, גם בכיבוש, גם "בעליה בדיונים", על התיישבות הררית, – ירידה היא, גם על ההרים תהי הקללה אם יישאר הכול כה דל, כה עלוב, כה קטנטן, כה אכול פחד. אינני גיבור, אבל האדם שבי אם גם לא יוכל טוב לרצוח, בכל זאת יבער (כה יבער!) – לא ניצלתי!

– אני לא באתי לנוח! אני עוד מתגלגל גלגולי התבערה שלי גבולות ותהומות מבתי כלא לבתי הסגר, מבתי קברות ללידות חללים. כן עד הקבר הזה שקברתי כאן חייל זר באדמתי ועד הערב הזה העצוב והזועם. מילותיי אלה לא מליצות, אוכל לתת דין, "יש" כתוב בקורות חיי, יש תכנית לחיה המנצחת על הטרגדיה הזאת ואני את חלקי ממלא. אלי, אדוני! עד מתי? היהיה הרוצח למנצח? (נצח) או תשקוט אתה? השמת אותנו כסדום? הקבעת חורבן סופי לעם? המעט לך קרבנות? אתקוממה… מצחי במקום השל ראש באות הרצח כתום וליבי לא יוכל לשאת את העוולה.

-הרצחת ולא חמלת? אי השם יכולת כך שוחט את בניו? ההחלטת כברוך ממגנצה להתנקם בנו? אלי אלי נורא וזועם מתי תנחמנו? כה רב הדם הזורם בגולה, כה פצוע ליבנו הקטן—

– לליבנו הקטן —

השתוקקתי לפגשך, אבל המקרה רצה אחרת, שמעתי גם על היותך "בדרך", חבל שלא ידעתי. הנה חיכיתי למכתבך ולא בא, הייתי אצל שושנה כמה פעמים ולשווא.

אין דבר! עוד קצת ושוב נתראה, הגמרת כבר את עבודתך? ומה שלומך? איפה היית? הגמרת את הספרים שלקחת אתך? מה בקבוצה חדש? מה שלומם של מנחם ורבקה? ושל עקיבא?

זה למחרת שני הדפים הראשונים ולכן במתינות הכתיבה נגררת, פשוט קשה לי שוב לכתוב בכל המרוץ, סקרן הייתי ועוד יותר אולי זקוק לדעת בפרוטרוט במנוחה ובמשובה את הגיית לבך ואת קצב ימיך (המשעממות) שם על הגבעה "שסוערת" באחרונה מדיונים.

כתבי הפעם, מכיוון שלא אבוא כל כך מהר, השתדלי לטובתך זאת ומחובתך. הנבטו השדות בכפרים מסביב? ("כירק רענן העולה בסתיו"). לי קל מאוד לגמוע, לראות וליהנות מהטבע, מעולם הרחב מחיה הפלאים בקריאת ר' בנימין, הוא באמת זקן, רק כילד, ופותח פרקים יפים מפי הרוח האנושית.

אין לנו כמעט זמן, הננו עסוקים מאוד מאוד, אין עוד כמונו לניצול הזמן, הורגלתי לפני כן עוד ב"תורת הניצול". איך שהנך יכול לשלוט על עצמך ולפקד, יש לי שעה של שחרית לבדד, (חבל שהחצוצרה אינה ישראלית), זרות, זרות רק בין אנשים, הסביבה בעולם הנני כבבית, זה הנחל קישון כצווארון לחוף, מתפתל לרגלי הכרמל והעמק, נפתח בלב הישוב הומה מעמל וכעסו. אין גשמים כעת, רק החול ברוח מחקה את האדם ו"טס" באוויר.

וכן, הגיליון עוד לא נגמר, אף שאני גומר את המכתב.

התחשלי בסבלנות ובמנוחה. אבוא אבוא כתמיד!

דרישת שלום לכולם, במיוחד לעקיבא ולרבקה.

שאלי מאת יצחק ורדי את גודל הסרט לצלמניה שלו בדיוק (120? או 240?

                                 ברכות קודש ואור לחג האור בפתיל הזעם והצער.

שלך באהבה ובכמיהה. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s