ה' סיון תש"ג

ב"ה ה' סיון תש"ג

רבות התכוננתי לג, זה היה בזכות דאשתקד. חשבתי שאפשר יהיה לי גם הפעם איך שהוא להשתתף ולעשות משהו עבור היום.

אינני יודע אם בכלל ישתדלו, אינני יודע יש תנאים שמאפשרים או לא, אבל אני כולי רצון הייתי.

והנה נשארתי במחנה.

שוב הפעם רצוני להתבטא במעשים ממש לא התגשם.

חג שמח מרחוק, חג שבועות!

לא אביא ירק הביתה.

לא חזרה האפשרות לחג, המחוגג בכל כך הרבה תשוקה ולהט.

ולולי רות המואביה הייתי בכל רע. עודדני הפעם בשקט העמוק.

הנני ואלך גם אנוכי, כמוה, שקט ועצור ללקוט בשדות שאר הקציר.

ריח אדמה בך רות!

רוח המנוחה ורוח החג שבחיים הקשים.

הגורל מחריב ובונה ואת מקשיבה ורק משפט אחד לך, "עמך-עמי", רות שבאמת, ולכן על אף המניעה להיות בבית אשמח אתך רות המואביה.

יש גן בבריסל, גן עירוני גדול מורחב, רשות הרבים הוא, אשב לי עם ערב על ספסל צדדי, כאילו רשות היחיד בשוק הגדול – רעש מסביב, "תהלוכה של בגדים ומסכות", אבל כוח שקט לא הייתי עוד בימים הטרופים.

רוח רות רוח השלווה והעמידה הגורלית של אלמנות –

רות השקטיני…

—-

ובערב בהרצאה.

דיבר זרובבל "על עולם שנחרב".

העיירה בשיר תהילה. בקדוש קדוש דרך מנדלי, שלום עליכם, פרשה אש ווייסנברג… "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי! כן בדמייך עיירה נחיה!

ההרצאה הייתה בנויה יפה,  ובעיקר תוכנה, אהבה כזאת ובעקיפין ווידוי, ווידוי על פשעים של יום יום ושל זמנים רבים.

נאמנות ומסירות-נפש פתוס סוציאלי ומוסרי מאיפה?

מהעיירה – משם הכול.

והיא עומדת על נפשה במלחמת ייאוש…

עולם נחרב – – –

ולא ישוב

נציל את רוחה, את המסורת שלה, את חזונה, את נשמתה.