ט"ז ניסן תש"ג

ב"ה ט"ז ניסן תש"ג

מטבע העולם זה לחיות בניגודים, לפעמים הם שקטים וכאילו הצל והאור משחקים בנו ולפעמים כגלים עבים וגועשים המתגוששים בים, כך הופיע החג במסגרת העולם האדומה מדם והמסגרת השחורה של היהדות. רצתי, אצתי הביתה, אבל לא מעט לחמתי עם נטל הזרות המתרבות עלינו, לפעמים נדמה לי הננו חוטאים בחיינו – אם יש שפלות ואכזריות כזאת בעולם, האם לא חטא כל רגע שאנו מפנים את תשומת ליבנו משדה הקטל?

– מה טעם לחיינו אם מליונות בני עמנו לא יחיו יותר? – וחגנו, האם לא ניגוד ברור ומכאיב לאבל התהומי שבתחום מושב?

הרהרתי רבות כמו תמיד, זה כבר נשקל כך בתדירות שאין להרגיש את התנודות המאזניים, עמוס באתי הביתה לחג, כמובן שגם השמחה בכל זאת במקומה עומדת, חפץ חיים עז בי וכל הזוועה התנפצה לשווא למזח האמונה שבסער, כי במעמקי הקורות כאילו ההיסטוריה אחת ויחידה: "הם הורגים ואנו חיים", כמובן אנו שואלים לחקר העולם והקיום – אתה בחרתנו לצרה?

כמה הפתיעה אותי השאלה – מה נשמע אצל רבקה? אני לגמרי לא ידעתי שנסעה לבית חולים לקראת הלידה, ובעוד זמן מה הופיעה הבשורה המשמחת – ילד!!!

ובערב הסדר היה לביטוי של חיינו האחים, אני מעט שר באחרונה, כאילו נשתכחה השירה מפי, הלב זקוק לנומה והפה שותק, כאילו היהודי הזה שנעל את פיו במנעול בספרו של הרשבין – האלם העולמי, ראיתי כאן שהכל כאוב,  הכול מצורע, יש רק צורך בליטוף בחנופה, "בכן" שלך ולא תמיד הנך מוכן להיות "אחות-רחמניה" ודווקא זו היודעת לספר כמה ניבזות יש בטבעו של החולה, הוא טוב כל זמן שהמחלה מצערת אותו, אז הוא יודע את ערך העזרה, אחרי הבריאו הוא שוכח הכול, אז הוא בריא! ולכן טוב בעולם זה מודבק בחולי לשתוק, לכל הפחות לא להרבות לענות, לא להיות עוד מצורע של שוק העוני.

– אבל השיר למה השתתק?

ונדמה לי שזה אצבע השכול, לכן גם דמותם של יצחק, יפה, רבקה'לה ואבא – כה רבות מבקרים אותי ופני העיירה ההרוסה והמוחרבת… ידי מרד אחרון על ראש החומות, את חיים הגנוזים עדיין במחשכי העתים והמרחקים – אחשוף? – – – הם מדובבים לעצמם – ומה אגיד? ומיד אשוב.

והנה ילד נולד לנו, יתן השם שיגדל בריא וחזק, אולי נזכה בכל זאת למנוע בעד הצרה לכבוש את המחר ואת התוחלת האחרונה? יהיה תוכן רב לשיר שבקע הלילה הזה. עקשנות של עם, עמידה של בנים בוטחים בחזון ובאל, לכן מחאו הכפיים ורנן הפה, נשבר האלם מאורו של ילד רך חלש וטהור – פתרון של החיים לחיים, גם בעת הריגה נולדים, האדם ממשיך, העם לוחם ומורד – ילד!

היה לנו סמל יקר ומעודד בעד העולם שנחרב ועומד תילים דוממים, אתה פתח לאלם הכבד, צווח ככה! ובכי – הנני חי!

 ומנהג יותר חמור מדין, אומרת אגדת העם והמנהג כתבתי לך מיום ליום, בהעלותך אור הבית, ברגע של תחנונים ותפילה גם אני אייחל לאל, כרגע זה משותף לנו בעול הבית ובאושר החיים. באחרונה הנני בא תכופות ובעיקר היותי ב"סדר" בבית באחרונה נתנה לך להרגיש את הרגעים הנעלים האלה שזורחים ושוקעים בי תכופות, חיי כאן הלוא תמיד קצובים ולבושים מדים ורשמיות ולכן הנפש יוצאת רק ברגעים להגות ורגעי ההתבוננות אלה לדידי האתמול וכוכבי המחר באין שבת ובאין חג.

החג ושבת זה תמיד אתך יחד, הנני חש את נעימתך כה קרוב! את חיי – חיית ועולמי – אין זה לגמרי צמצום להתרכז בנפש אדם אחד לבד, זה תא של כוורת שבו האדם עוצר ואוגר את דבשו, להתרכז בך לא משמע להישכח ולהפנות את ההתעניינות לשאר הדברים. יחד אתך! אתך – כי זה יסוד ההוויה – האיחוד, הייחוד, כי היינו פעם יחד – – – כך מגילותיי לשבת ומכתבי בשבוע והגיתי בלילות על תווים אלה במנגינת כלולותינו – עוד פעם ועוד פעם ועוד… אכן משפחתנו מתגדלת – דודה הדסה! שלב מוקדם לאמהות הוא. ימים אחראיים הם לנו, לכן נפתח בפרשה העדינה (גם עדינות דם נחוצה לנו) של צאצאים וגזע, השתלמות נחוצה לכל דור ולכל בית אב, השתלמות של ידיעות והעמקת הרגש, אמנם הננו לא יחד והנך עסוקה מאד, אבל תפקידי עתיד דוחים עבודת יום, לקראתם צעדינו מעתה, הלוא בחיק האם נוצרים הערכים והסגולות – חיים צומחים! מולדת אדם בך רעיה! שמעי להולם הדם זה צימאון היצירה, ביצרים דופק החיים. בחג היפה שבילינו והרגשת באושר במלוא מובן המילה, בשחרית ממוש מצוות הילודה אפפוני ובחוזרי נלחם אור השמש עם היום-יום המונוטוני והרוך וכל מכתב הוא גשר.

ראית ילד רק לאנשי עמל, מה קראת בעיניו? האם גם הוא מקשיב מאזין לדממה? הלוא יש בילד שפת רגשות וערות, כל דבר חדש לו וכל חוויה התגלות, לכן מהר למדת ממנו. שלשום ותמול ידיו ורגליו מקופלים היו עוד והיום חופשיים מכתם. האם צוהלים באור? מה רחשי נפשך המשוחררים ברגעים אלה דובבו? זה אושר לאישה וגם משא, בחבלים מולידים ובחבלים מגדלים ולכן מה לעשות דודה הדסה מנפש קטנה וצחה?

והנה הרי ירושלים, הרי הקודש, פלוגתא בך של קדושת הארץ וקדושת הבית, אין להבדיל בין קדושה לקדושה, כאן שר דוד ושלמה, כאן ארץ המזמור, כאן נוצר שיר השירים ועתה חג הגאולה ועזה כמוות ועזה כחיים אהבת הארץ ואהבת האם וגם אהבתי אותך נועזת וקשה, זכותך לה תביא אותי אולי במוצאי שבת הביתה.

שעת אחרי הצהרים כעת, שעת מנוחה בין שמירה לשמירה, בקושי הנני כותב את הדף הזה, עיני נעצמות – לישון לישון…

מחר שוב ליל שישי ואחרי מחרתיים ליל חג – סבוב הזמן בלי גבול ובלי הרף קוצר ואוסף, זה בעצם שנים הולכות ולא חולפות, שבוע אחרי שבוע חולף, גם אנו בלוח ימינו התקדמות רושמים, כן עם אמהות וילדים. תעלי לעציון, זאת לא בושה, זאת גאווה וצדק, בינתיים נעזוב את המשכת הנושא, אחזור אליו אחרי החג. מה שלומך דודה הדסה? איך בילית בתל אביב? ההנך עייפה מאוד?

סלחי הפעם בעד המעט, כרגע קשה לי להמשיך, העיניים! עיני עייפות, הלילה שוב שמירה והמזח די צר, קשה להיזהר בהליכת שינה בחוף, הדוד שאול עייף קצת, ספרי לו לברנש הקטן, גם הוא יבין את הדוד בוודאי, גם הוא שמר על פתח ארצנו, שומר עד עלות השחר – – – ואז הדוד יחזור לדודה ויחד יחד… מעשיה לך יקרה. הנני מנמנם ולכן מותר לי לקשקש לך קצת.

עוד שעה נשארה לי לישון, בוודאי תביני את נחיצותה, היי שלמה ובריאה, שמחה ומאושרת דודה הדסה, ממני בעלך אוהבך מדוד שאול הקטן.

שבת שלום ומבורך. חג שמח וטוב. לך ולכולם בקבוצה גם לקטן הנולד. שלך אוהב אותך לעד. שאול.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s