מכתב להדסה-כ"ב תמוז תש"ג

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

"D" Coy.2-Bn

Pal. Regt.

M.E.F.

ב"ה כ"ב תמוז תש"ג                                 27/7/43

הדסה יקרה שלום רב לך!

זה כך חזרתי משמירת לילה. ואם היה רצוי קצת לישון בזמנים רגילים הפעם יותר טוב לכתוב.

התפלתי ועכשיו אין לי יותר מאשר להגות בחיינו בתור עם בתור תנועה בתור בית ומשפחה. כל הדברים נקשרו יחד באחרונה ואת נהיית לי לאגוד לקשר שביינהם. רק הנני נושא את שמך לא רק מבחינה אשית כי אם מכל הבחינות יחד. ויפה כתבת במכתבך בָ/22 "חרדו בי אלף אמהות אלף אחיות, אלף חברות". ואיך לא אכפיל מאה פעם ואלף פעם את הלב הזה שחרד? ואיך לא אחרוד עליו? אין מטבעי להרבות שבח לא לעצמי ולא לאחרים אבל שורותיך אלה נתנו ביטוי לרגשות הסמויים שקשרו אותנו שהביאו אותן לחרוד. מלאתי את חובתי בכתיבה כמעט יום-יומית. גם האגרת לשבת יצאה כבר אליך, ונוסף לכל נפתחו מוסרות האלם הפרטי ואספר על חיי על בתי.

הנני מסתכל דרך החורבות ומבלי מחפשי ותועה – איך? לב האלף האלוף לב חברה אחות ואם. ערבים עולים בזכרון. רגעי קדושה מרעידים את לבי. הסטואיזם המפואר והטהור שבהליכתנו הערבות, ולילות שיחה מאוחרת ושעות קריאה עד ערב גורל, עד חדשים של פרידה עד ימי התקדשות וווידוי עד חדשי כיסופים לאהבות ואמהות ובסוף ימי ריחוק שבועות במרחקים מנותקים כשפתי המציאות הקשה. ועתה בשעה זו השחרית כהמשך לתפילה הצצה לאופק וגלי הימם הסוער ולמדבר הזהב.

"עתה לגשור בינינו במילה אחת על פני מרחקים

זאת כף האהבה הגדולה יתכן

כי אין חשבונות במצב הכן!

 

כי אין היום פרא ויחיד בצרה

לכן גם האהבה אינה פרטית.

יש עולם רוכב גדול בצרה

יש חורבן יש בערה

 

יש סערה עזה בים האדם

שפתי לבותנו מורחקים בעים

יגשר לגשור על פני המרחקים.

זהרך על חללים זה רק על קברים

 

עתה לגשור ביננו במילה אחת

בלי חשבונות קטנים, באמונה

לבעור ולהאיר כשמש מדבר

בחול הזהב חלומות לרקום

 

באמונה קדושה אחת

בלבד.

כי שוב אם יבוא

– יחד!

–

 

 

א.

האהבה כשבת קשורים בערגה. זאת אומרת שרגע אחד של התרגעות נפשרת שופך את אורו עלי ימים אין קץ. כי בשבת אור הימים בזמן ובאהבה אור הקיום שבנצח.

ב.

ולכן חוקי השבת ומצוותיה מעל כל הקשיים מוגשמים בחיים גם כנגד רצון האדם. כי מאֵל חיי ופועל צווה ובנפש האנושיות נארגה מאהבה. כיסוד הכרחי שבקיום השבת בחיים. וכן האהבה כשבת הרגשית, מרוקמת במסכת ימנו.

ג.

אבל יש עוד מושג מיוחד של אהבה בחיינו וזאת האהבה השבתית. רעות ומנוחה שמופיעים בחיי היהודי ביום מנוחתו. ביום זה יש איזה אור זרוע לאהבה לבית ולרחוב. אהבה זכה ונעלה שלא בתענוגות ביטויה כי אם בהסתפקות מתענוגות. טבעה במנוחה בקול הדממה הזך הבוקע בשעות דמדומים. אהבה מזוקקת כאילו חייוך בת שמיים עלי גיא הסערות.

ד.

והילוך הנפשי של אהבתנו זאת בשמחה ובהירות, אבל לא עליצות צעקנית ופורצת כי אם זריחה פנימית שבאה לביטוי בפסיעה קטנה ספוגת קדושה.

ה.

ואז הבעל לא תואֵוו באשתו בלבד כי אם שניהם מתמזגים בכור הכיסופים לחיי אצילות פנימית. כאילו כלי זמר עדינים המשמשים בחיים רק בכדי להשתתף במקהלת כל חי.

ו.

ואז לא נחוצה סליחה שקונה את האהבה ואת הרעות. אין מבקשים אחד מהשני ריצוי. אין מתוודים אהדדי. אז האהבה מתעלה לדרגת שבח. שבח שבלב האדם ברגעי מנוחה בעד זוך האלוהי השופע בתוכו. בעד רון הצלם שמתרונן בדמו.

ז.

כל הנשמה תהלל-יה. באהבה השבתית נהרסים גדרות ומכשולים מעצורים ודלתות שבין אוהבים ובין אהובים. כולם יחד הודים לה' בכל הנשמה שמתנת אל.

ח.

ובשבת ובאהבת שבת בא לביטוי האפיק המיוחד שלאהבה שבתית. ההשתוקקות הפנימית לאהבת כל. להריסת סייגים ומחיצות לנשמת כל חי לאהבת כל חי. ולכן הטבע ומרחבו היה לחיק הטיולים הנשמתיים – ברכי נפשי את ה'!

ט.

בהדלקת הנרות נדלקת האהבה השבתית ובמוצאי שבתות לאור נרות דועכת כאש ההתלבטות הגדולה. קשה להפרד מחיק העולמים ומחיק האבהות האלוהית. אז כאילו הניגון שבסעודה שלישית גובר בהמיתו. נפש האומה מתחננת בפני האהבה השבתית. אז בניגון בסילסול ובהתיפחות של בני הכלא הכסופין מתגלת השתוקקות האומה לקרבת אל מתוך אהבה.

החסידות יצרה לנו שירי אהבה שבתית. זה היה ניגון מיוחד לפרקי תהילים ושבח. בה היהודי הפשוט והלא פשוט כולם אם גם לא ידעו את היצירה האמנותית שבעולם. גם בתוך התחום הצר נהנו וחיו בהלכה ובקדושה. אור שבת קרנה בעניים ושעת הפרידה לשעת שקיעת החמה נהייתה. דווקא בשעה זאת כשעל מפתן נשמתך נגמרת הסימפוניה שמור את הצי הקדושה ואת רון האהבה.

השתפך בניגון. את כל יתמותך ואת כל אהבתך. אהבה שבתית נגמרת באל-תירא! בחר ה' ביעקב, כי ידע לאהוב באמת.

–