מאמרים-בהכשרה בכפר פינס-ביום חג, הד ילדות ושלוש פגישות (צרור זיכריות לזיכרון ר' ישעיהו שפירא-האדמו"ר החלוץ)

בהכשרה בכפר פינס

ביום חג

(קטע מסיפור)

חג היה מסביב, רוחות קרירים פסחו מעל הגבעה והניעו את ים התבואה שהשתרע במישור הרחב, כבשעת תפילה חגיגית רחשו, לחשו בנדנודם השיבולים המלאות של השעורה הבשלה, מהפרדסים נדפו ריחות אביב של הפריחה החדשה, וצבע כתום של הפרי התנוצץ ונדלק באור השמש מבינות העלים הירוקים.

בשבילים שוטטו דמויות צבעוניות של אנשי הכפר, אשר יצאו לבקר את שדותיהם, ומתוך סקרנות להציץ בחלקתו של שכן, למוד מה כמות היבול, ולשקול סופית במה לקצור את חלקת תבואתם.

בבקעה השתלב המראה לאחדות שלמה, הצבעים והקולות היו ממוזגים ושלווים, לפעמים צררה הרוח החוזרת פירורי שירה מתמוגגת, או קולות עליזים של צעירים משתובבים הרחק מהכפר ועד אוזנו של החבר הישן הביאה.

לרגלי הגבעה התכנסו אנשים בצל צמרתו של אקליפטוס ענף, ונראו ככתמי צבע בהירים בשטיח מזרחי עשיר. קול מתלהב קרא כמתוך העץ, איזה משפט קצר, הסתלסל, עלה וירד, התפשט לצדדים והדהד בחזקה, עד שהעיניים הבחינו בידיים נישאות מעל ראשי השוכבים, המצביעות על יפי הנוף, אחרי כן נשמעה שירה ערבה של אישה: "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע…" והחלל הרוטש ענה בהמון הדוו, כי אכן בא האביב וקול התור נשמע בארץ.

 השמש נטתה לצד הים ושלחה את אחרוני קרניה ליקום הרוגע, נגעה בערמות החציר הבודדות, חיממה את הצאן שרעה באחו, הבריקה באור משנה בראי הזרקור שתלה על מגדל המים וכילד שראשו נסתחרר מרוב סיבובים, נעצרה לרגע בחלל המלא שירה וזמזום, ודרכה בצעדי און למחוז חפצה.

חג היה מסביב, בטבור הגבעה איש לא נראה, רק נחירה קצובה של הישנים ניסרה קורות במסתרים, וזמזום הדבורים מילא את האוויר תחושה עמלנית. ליד המטבח טרחו התורנים בהכנת האוכל, ובחורה, בסינור לבן, הפקידה לידיהם את תפקידם בקול צרוד ועייף, בחצר שיחקו שתי כלבות בקרקורי אהבים בתענוג רב, על מרפסת אחד הצריפים ישבו מספר אנשים וניסו לקשור שיחה.

יום גדול היה לקבוצה החג, שנים חיכתה לבוא ה"עליה", והגורל כאילו עצר מבעדה מלבוא, בינתיים המלחמה שפרצה הרסה את התקוות, ואף הוסיפה יגון של ספק יתומים, מאז נגררו הימים כגולים לארץ הגזירה, והלילות עקבו אחריהם כנוגשים זעומים ונוקשים, בהגיע האודים הראשונים נעצרה מרוצת הזמן, הלילות שפעו נחת ונוחם, שוב נפתחו הלבבות, והשאלות, שנדחקו זמן רב לתחתיות ההכרה, צצו כספיח. החבילות שנערמו בחדר המחסן, הצר, סמלו את הרגשת הפרידה מהגולה, והאנשים הצעירים, שהתהלכו כמוקסמים ממראה עיניהם ויחסו חשיבות לכל פרט בנוף ובחברה, הזכירו רשמים עזים מימי האוהלים הראשונים שתקעום על הגבעה. בבועת העיירה המכורבלת בשלגים, שנחרתה בזיכרון מימי הילדות, צפה ועלתה במחשבה, דמויות הורים, קרובים ורעים, שדיוקנם התעטף במסתורין מחריד, התגלו במחשכי העבר ונעשו שוב לחי המורגש בהוויה החדשה.

את רחשיהם אלה ביטאו האנשים בשיחה משולהבת, במילים מקוטעות, שהתגלגלו כמחרוזת פנינים שהותרה, כל מילה, שפרחה מתחת לגג המשופע, נקלטה הרחק בבקעה, כל ניב נזרע ונשזר בשקט האביבי הנסוך על פני השדות, והבריחום גיל ושאון.

רק אריה, השותק נוגות, חי בעומק את התמורה שחלה במסובב ובקבוצה עצמה, אריה עמד זקוף ליד החבורה המשוחחת, וידיו השלובות על חזהו חיבקו את ליבו, שהלם מרוב שמחה ואמונה, פניו השלוות ספרו על הפריה פנימית ועמוקה, עולם ומלואו התדפקו על פתחי ליבו לבטאם, שבילים ונתיבות ביתרו את קרקע נשמתו המורכבת, כגזע עתיק חבקוהו אופנים של דורות רבים, חיזקוהו והחלישוהו כאחד, השתמר בו און אבותיו, יהודי הכפר שבהרי הקרפטים, להטה בו אמונה תמה של החסידות , וסבלנות לאין גבול זרמה בעורקיו, מימי ההכשרה במנסרה הגדולה, אשר בה התכונן עם חבריו לעלות לארץ. ראשו שהורד במקצת לחזהו נראה כמקשיב לשיחת האנשים, קולט כל ניד וניד של קולותיהם, בוחן כל מחשבה ודעה, וקובעם בקמטי מצחו הלמדני, עיניו, השקדיות השלוות, הביטו לתוכו פנימה כאומרות: "שמעתיכם קולות, ספגתיכם אותות מבוכה, עד אנה תקיפוני בתלונות? שקטו, שקטו לרגע והקשיבו לשלוות האביב!"

כשתיל שהועבר מהמשתלה לשטח, ועליו להכות שורשים במקומו החדש, כך הרגיש ארעי כל ימי שבתו בקבוצה, הוא עשה את מלאכתו הזאת בכל כוחותיו, ועדיין לא ברך על המוגמר, לא העז לסכם את פרקי לבטיו, נחרשה ישותו ונזרעה שפע מחשבות ורחשים, האדם נראה לו כטירה רבת קומות, שאין עולים בעליותיה אלא דרך מסדרון אפל של נפתולים קשים, צריך להתעקש למצוא את הדרך לעליה, ואז נעשית ההליכה הפוצעת אף נעימה.

בעבדו היה מונה את תולדות חייו, מוסיף פה ושם פרט נשכח, כאמן הנכסף לתת צורה מושלמת ליצירתו. ספק גדול היה לו, לאריה, אם אפשר על יסודות העבר, הספוג בדם לבנות אדם חדש, לכן חיפש את הטוב והיפה, כפי שנטעום החיים עצמם, וספק גדול זה האפיל גם על דרך מרדו הוא, כי האם נבנה עוד בישותו נדבך בעל ערך, מאז התחיל להרוס את תורת הוריו ומוריו?

לא הספיקו לאריה השיחות המרובות שהתנהלו בקבוצה לספר את הרהוריו, שנולדו מתוך המאבק המתמיד עם החברה ועם עצמו, לכן קלחו דבריו בדברו, בקצב מזורז, וכשהפסיק דיבורו פיו נשאר פתוח קמעה כרוצה עוד להמשיך, לעיתים היה לו רצון לחבק את חבריו על אשר מסוגלים הם להסתגר במעגל הצר של בעיות הקבוצה, על יחס הקדושה המלווה כל הישג והתקדמות בחיים הקשים של עבודת האדמה, אז מאמין הוא כי החיים ניתנים ליצירה, כי יש טעם לכפיפה המשותפת בצריפי העץ הרעועים על הגבעה הקרחה, שרוחות החורף העזים מהפכים אוהליה, ולפעמים מר לו מהצמצום וההסתגרות שלוחצים כחגות חנק על ליבו החובק עולמות. זה קרה תמיד בימי משברים קשים, כשכל אחד היה כאוב ומכאיב בחטטו בפצעי אחרים, אז אריה דאב והרהר: "אילו אפשר היה ליצור רצון חזק כזה באדם שיובילו תמיד לעצמו… לו חרתו החיים אותם סימנים בכל האנשים במידה שווה… לו הכאיבו לכולם עמוק ולמדום שמחה אמתית… לו טשטשו בדעותיהם מה שהצליח להבנות כקבוע והולידו בהם תחושת אביב רעננה ומצאו בתוך עצמם את הסיבות לבעיית האדם הבלתי נפתרת…"

 כאשר המשוחחים התחממו בדבריהם ובאי סבלנות שמעו אחד את דברי חברו ניתק אריה מהצריף וצעד לבית הילדים, כאילו שם צפון פתרון ליישור הסכסוכים והבדלי ההשקפות, לקח את גילה בתו וצעד במורד הגבעה, הסתכל באפה המופשל קצת למעלה, בשפתיה המפוסקות, באזניה הלחוצות לראשה ורעד הם עברו: "מופלא הוא האדם", סינן דרך שיניו ההדוקות, "מופלא הוא בקטנותו ובגדולתו, עיניו מאירות וחולמות, הסתכל נא והבן את משמעותן! כתיבה המתנודדת בחשכה ישותו הנפתלת מאז נבראה בעולם, ועיניו פנסים מאותתים מכאובות גורלו, יש כי האור מנחם, ויש כי פוצע, ולפעמים הוא קוסם לנפשך. עיני ילד מביאותך לידי התפעלות ואף לדמעות, המבט השלוו הזה שאינו רואה ולא כלום, ארשת הפנים החולמות, – מי יוכל לעמוד בפניהם?

היום רד מאחורי שרשרת הגבעות הסוגרות על האופק מלראות את הים, השמש הפכה את פניה, ונראתה כאגן נחושת מותך. אריה התקרב ללול וחיקה את קול העופות: "גילה, תרנגולות – צ'יף… צ'יף", סבב בגן הירקות וסר לאורוות הסוסים.

שקט שכן בכל, חג, הוא ליטף את גבה של הסוסה ברחמנות, והצטער עליה ועל עצמו, שגורל העמים עליהם, עול של דורות, באותו רגע צץ חיוך על שפתיו: – התוכל להיות עוד ילד – איך תמחוק מה שנכתב בנפשך הרגישה והקרועה?

הוא עקר את רגליו מהאורווה ופנה לצד מערב, העמיד את גילה בעגלה, שעמדה בצד ריקה ועצורה  במורד הגבעה על ידי אבן שהונחה מתחת אופנה האחורי.

מראה הנוף האחוז להבות צרף גם את הרהוריו, ושיבץ בלוח נפשו רגשות חגיגיים. "העגלה לא רתומה" שח לגילה, "הביטי, היא לא נוסעת היום, גלגלים לה, מורד לפניה, אך היא לא תזוז היום, כי חג". כמקום הורתו החדש נראתה לו העגלה, שנים עברו לו בנוסעו עליה, ועוד רבות רבות תובילו בעתיד, כילד שמסתכל בעריסתו התלהב: "העגלה שלנו".

אריה עמד מהורהר וצפה לחלל המלא סגול וכוחל של בין השמשות, הוא נזכר כעת בימים הראשונים, כשהאדם כאילו יצא מעצמו, ואמר לצמוח מחדש, להיאחז בקרקע, לחדש את חייה ואת חייו הוא, אבל עברו השנים האלה.

יש כי אדם צעיר נקלע לקבוצה ומעלה בקולו הרועד, הנלהב, את קסם הימים ההם, או יש כי בלילה ישמעו צעדי החוזרים מהשדה, המלא ריחות אביב, וחזיונות העבר קמים ומזכירים את החלום על האדם המתוקן, שחלמוהו הראשונים. בינתיים בגרו האנשים ובשלו – היש בהם עוד כוח יצירה? – הנשזרים עוד חוטי הנעורים בעמקי הווייתם? טוב שהפצעים לא נראים דרך הבקיעים, אשרי היודע לאזור את כוחותיו ולהשתדל להיות שלם, אשרי אדם ואור אתו ושלום בדרכיו, אם גם מעטים הם המאושרים ואור יקרים הם, בלעדיהם הפכו החיים למעמסה.

לרגלי הגבעה נישא קול השיר כחצוצרה שתוקעת בלי הרף: "הניצנים נראו בארץ…", השיר השתלב עם החג והטוב של היום החולף. כשאריה הגיע לגבעה, כבר המתה החצר מאנשים שבאו לראות את חגיגת קציר העומר. הציצו האורחים לאוהלים, נכנסו לצריפים מכרים ותיקים, שאלו על הצעירים שבאו  וספרו באנחה על קשי עמלם. אריה מסר את גילה למטפלת, וסינן דרך שיניו במתיקות: "גילה… גיל… גיל…".

כשסגר את דלת חדרו מצא עצמו חפשי כסבל הפורק את משאו, הוא ניצב ליד חלונו, פתח את הרשת, הוציא ידיו וראשו לאוויר המשובב והקריר, הוא נמשך אחרי שובל השלווה הקדושה, והרגיש בעתרת הנוחם של החג. האופק הפך כחול טהור, כוכב נצנץ בשפריר הרקיע, ומפרשי הסירות, שחזרו לנמל, נראו ככתב אור בלב היקום המחשיך. על הגבעה קמה המולה של מטיילים חוזרים, של בכי ילדים המוחזרים לביתם, ושל נשים שספרו האחת אל רעותה  על "חכמות" של ילדיהן. כלב רדף חמורה מסכנה, תרנגולת התחמקה מגדר הלול והסתובבה בין ערוגות הגן נפחדת, היונים ערכו טיסות לפאת הדשא הירוק, והעדר, שחזר מהמרעה, הקים ענני אבק, כמחנה צבאי גדול. יד הרועה פתחה את הברזים וחדוות המים הזורמים מלאה את הנשף.

אריה לא שמע ולא כלום, כאילו העולם שראו הסתגר במסגרת חלונו, וגילה לפניו את צפונות העתיד ברגע האחרון של פרידה. ליד כתלי הצריף הסתננה דמותה של חמדה אשתו, צעד אחרי צעד דרכה בשקט, לא להפריע את דמדומיו. היא קפצה לתוך ידיו וקראה בעליצות: "הנני!", "שובבה" –ענה לה- "למה גירשת את החג מפני?", וחיוך של אושר צף על פניו. חמדה התכווצה בידיו, והתחילה לשיר ניגון שקט.

עם לילה ירדו מספר חברים לחלקת איכר מכר וקצרו שעורה לחגיגה, בעלותם ראו גוש אנשים צובאים מסביב לאש המדורה, והאש חודרת דרך כל סדק שבחבורתם ומציצה לחצר הלילית וממולם קבוצת אנשים מוארים באש, יוקדים ומשולהבים כאילו, הם עצמם עצים במערכה. שירה כבדה סבבה במעגל, כגלגל על ציר בלתי משוח, ואחרי כן דובר על ערך היום, שוב ניסה שיר חסידי לדובב את הפיות. אדם פרץ את העיגול, ועל קלשון נשא אלומת שעורה, זרקה לאש ונעלם. נערות חיללו שירים עצובים, כבוכות על החג הנקנה בשרפת השעורה וידיים רועדות אחזו זו בכתף זה וזו בכתף שני ומעגל בתוך מעגל רקדו בכיוונים הפוכים ריקוד הורה סוער.

אריה לא עצר בעד אשתו להידלק, בלי היסוס נשאה למחול, הקור הנשקף מעיני המסובים רדפו לחממם, ובעוד הוא שוקל את הערכים שנאבדו מול המציאות, אחזה בו התלהבות עזה:

"ל ע ב ע ד י ק  י ו ד ע ן !"

מה שהריקוד גובר הוא מרים את קולו : "שמח יהודים, שמח!", ידיו פרושות  לפניו, ראשו נטוי כלפי מעלה, רגליו דורכות בעוז על קרשי השולחן וכולו שיר: "עוד קצת אש! עוד טיפת דבקות! שמח,

י ה ו ד י ם  ש מ ח !"

הד ילדות ושלוש פגישות

(צרור זיכריות לזיכרון ר' ישעיהו שפירא) – האדמור החלוץ

בעיר מולדתי זבריצ'ה שבה ישב חותנו של ר' ישעיהו, הרבי מקרימולוב שמעתי סיפורים רבים על "הרבי מארץ ישראל" ושיחות חיבה והערצה ל"ישעיהל'ה". רק אחרי שנים רבות הסתבר לי ששני הכינויים מתכוונים לאיש אחד מוזר ואהוב. את ביתו של הרבי מקרימולוב הכרתי, וגם את אווירת בית הרבי מהנטשין הייתה לי ההזדמנות להרגיש במחיצת סבי, שדומה לר' ישעיהו, התחנך גם כן בחצרו.

אני יכול לציין כי הנטשין ערגה לציון ערגון ממשי, שבמדרגתו הראשית הפך לכאב.

מהימים האלה זכורים לי שניים: סעודתו השלישית של סבא ובעיקר ניגונו המלא דבקות של "בני היכלה דכסיפין", שבא לו מהנטשין, שכולו שיר כוסף למלכא קדישא; ואת סיפורי שרהל'ה המחזרת על הפתחים.

בין כל העניים שבעיר הייתה מקובלת כלא שפויה בדעתה, מפני שתמיד סיפרה על בית הרבי בקולי-קולות ואף לילדים, בואה רק בימי שבת ומועד ולפעמים גם במוצאי שבתות, חבושה סוודר לבן על ראשה וכתפיה, היא נכנסת לחדר ופיה מפיק ברכות ותשבחות לאין ספור. מתיישבת ומתחילה לספר על המון החסידים שבאו לרבי, ולרוב על בואו של הרבי מארץ ישראל, שלפניו תגיש את ה"קוויטל" שלה, כשהיו צוחקים מתמימותה הייתה מניפה את ידיה, פותחת את פיה מחוסר השיניים ועונה: "מה אתם צוחקים? ר' ישעיהל'ה אדם עדין, אדם משיי ואוהב את הבריות…", כמו על איזה מאכל טעים התענגה על השם "ישעיהל'ה", עיניה מאירות כאילו היא רואה אותו במחזה.

זה ההד מילדותי עלה ובקע בי ערב יום מותו השלישי, הד צלול כעין שמעה של אגדה אשר התהלכה בעיר מולדתי על גדות הווארטה.

*

פגישתי הראשונה אתו הייתה בשנת ת"ש, הייתי פליט שנמלט מתבערת העולם, ניסים שקרו לי והצילוני חרטו בי סימנים עמוקים, בבואי מהתופת נכספתי לעולם טוב ומואר ולא אמצאנו, מול המציאות האכזרית שם קמה וחצצה ביני וחזוני ה"מציאות", ששמשה לתושבי הארץ כתירוץ לכל דבר רע ופגום.

במכתב מאותם ימים כתבתי: "נחוץ לנו אדם גדול, אדם שילבה וילקח את הניצוצות שבנו, שיעלה תמיד מעל ה"מציאות" ויעלה אותנו עמו".

בחלל הריק הזה, בו התחבטו מיטב חברינו, הופיעה דמותו של ר' ישעיהו.

בליל שבת התאספו חברי הקבוצה (קבוצת אברהם) ואנשי כפר פינס ותינו את לבטיהם לפני הרב. ליל קיץ, מכוכב, בהיר, עדת חלוצים יגעים מעמל יושבים על הדשא במעלה הגבעה ובטבורם מתנשאת דמות ר' ישעיהו, כשהוא ישוב על כיסא ומסתכל לאופק הלילי, כולו קשב לדברי המשיחים.

איך להגשים את רעיון "תורה ועבודה" בחיים? – היכולים חלוצים, העובדים קשה, גם ללמוד ולהתעמק? – אולי הגשמת הרעיון ממש, עמל וקיום מצוות בדייקנות ובכוונה, רק משאת נפש בימינו ורק הדור הבא יוכל להגשימו?

עצבות, ייאוש, לבטים, כאילו ערימת וידויים נערמה לפני הדמות והיא קשובה קשב מסתורי ומוזר, אך נגמרים הנאומים, פותח הרב בדברי חסידות ואגדה ומציין את דרכו של כל רעיון וחזון, ראשית הולדת הרעיון – עליה ומתיחות רוחנית, שנית – התאמת הרעיון למציאות, והתאחזות החזון בקרקע – ירידה, שלישית חזון השלמות המתמדת – עליה מתמדת, לבסוף פתח בלחן חרישי ולבבי שעלה והתעלה בהתלהבות: "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעבדו בלבב שלם", וכל הציבור חוזר ושר אחריו את הניגון עם ה"אוי" החסידי המתחנן, השיר השתפך, ניחם ועודד. אדם גדול, אדם יקר, אדם מבין, אדם להב עמד בתוכנו, הזרועות השתלבו וה"מציאות" נעלמה ולא הייתה.

בפעם השנייה פגשתיו בבואי מהמדבר החיילי.

היה ערב רך בשדה והכל אמר על קציר ועל תנובה, ריח חציר יבש התפשט בכפר, הגבעה לחוד והכפר לחוד, ושניהם, משאת נפש אחת יצרתן, והנה עולה מהמושב  א ח ד  פנס בידו ואור בשבילו, זה היה ר' ישעיהו, ביום עבד במשקו, הוא בן החמישים, ובערב בא לשאול ספר בספריית הקבוצה.

אמר לי שלום לבבי ובאיטיות ונחת, שלא ככל מנהיגינו ועסקנינו, שאל על שרידי היהודים שפגשנו במדבר הלובי. בשמעו על חיי השבט הזר והמוזר הזה, פרץ בהתלהבות: הן ראוי אתה שיובילוך בכל המקומות, בכדי שישמעו מפיך את פלאי ה' !". כבר דעכה בליבו הצפייה לנס שיציל את אחינו בתופת, נחמה פורתא הייתה לו הידיעה על הצלת יהודים במדבר.

והוא חזר עם הפנס ועם הספרים לביתו.

לדמותו שעמדה בעולמי זכה וצחה נלווה צל של המגשש באפילה עם פנס בשביל שבין המושב והקבוצה, ובדרך שבין ההצלה והכיליון של היהדות, הספרים שבידו כאילו רמזו על הערך היחיד הרוחני שנשאר לפליטה.

בפעם השלישית הוא עלה אלינו, לכפר עציון, כבר הועלה הלוט מעל גיא ההריגה והשמד, עמנו ניצב גלמוד ביקום, והיתמות והאסון אוכלים בנפשו והצער כוסס בלבו, והוא, הרב האיכר, מחובר לקרקע, אך נפשו לחיי תורה ועבודה שלמים, הוא עולה מהמושב שכבר הספיק לראות את פרציו, להתריע ולעורר את הקבוצה.

כמו בכל פעם שוב, אין נפגשים עם ר' ישעיהו בהרצאה או בשיחה, כי אם במסיבה חסידית.

עם דמדומי שבת מתיישבים החברים סביבו ליד השולחן ושרים: "וטהר לבנו…", "צמאה לך נפשי…", ומצפים שיפתח את עיניו ויראה את ציבור החלוצים החסידים מצפים לדברו, שיברך על הנעשה, ויחזק לעשות וליצור הלאה, שיפתח את פיו וישמיע את קולו הנעים, המלטף, והמנחם, והוא שותק ומקשיב, נראה בפניו כי קשה עליו הדיבור, כי בנפשו עמוק עוד מתקיים מאבק מה להגיד, כי הלא אינו אינו מדבר סתם.

והנה פתח את פיו: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" – שואלת נפשו העדינה, ובדבריו המושרים רמז לידיים היוצרות והבונות לגשמיות הארצית בלבד, והקול שואל ועונה לעצמו: "אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומוסרים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים … ".

יראת שמים ואהבת שמים זאת גבורתנו, והניגון כה מקורי, נדמה שביכולתו לשכנע יותר ממילים ומאחוריו הנפש הנאצלת והדמות המפוארת והיפה והנה הוא מייחד את הדיבור על חיי הדת בישוב דתי, על השגרה האוכלת בנו וכולו מזועזע שואל: "איך נמשיך הלאה? איך נמשיך אחרי האסון הגדול הזה? איך … ? והמילים, כאילו שגורות בפינו, מצלצלות צלצול מחריד ונוקב והוא מונה את תכונותיה של היהדות שאבדה ומזעיק לאהבת ישראל ולגבורת ישראל, ל ה ש ל ש ת  התוכן  ו ה א י כ ו ת  שבנו, כי רק באלה נוכל למלא את החלל שנוצר.

עיני ילד תמות מציצות ברב המדבר בעיניים עצומות, וידו הזעירונת דופקת בשולחן ומנסה להעירו וכך נשאר חרות בזיכרוני מראהו האחרון, שבור עד היסוד מהאסון, מזעיק לאהבת ישראל ולהגשמת היהדות השלמה

פעם גם התורשה מתדפקת על פתחי חיינו ותפארת אבות חוזרת לבנים.

באה שעת הכיסופים. קולו הרוטט של הרב החלוץ שאל בלי הרף: "איך נמשיך הלאה? – איך נלך אחרי האסון הגדול הזה?"

כאילו השכינה התייפחה באלם והזילה דמעות על בניה שנתייתמו, איום.

דמדומים בנפש, שעת התרפקות על ימים ראשונים של זריחת החזון, והשיר הנלהב מבליט עוד יותר את רגש היתמות: צמאה, צמאה לך נפשי,

כמהה לך בשרי . . .

וליד אב ילדו תפוס הרהורים, זרה לו נימת העצב שבשיר, הוא כולו צפייה לשעת הפורקן, להופעת התקווה המתרוננת בקול , עיניו התמות מציצות בפני הרב המדבר בעיניים עצומות, בידו הזעירונת מנסה לעודד בדפיקה בשולחן.

נמשכים הניגונים העצובים המתוקים והילד מתייאש מהמבוגרים, פורץ לו דרך ביניהם וקורא לילדים לצאת בריקוד, קודרים המבוגרים בדמדומי היתמות, ופיות הילדים שרים בתום:

כי מציון תצא תורה . . .

האב המאושר קורא לבנו: יאיר . . . יאיר . . .

תורשה אומר חבר – תורשה חסידית.

מתערבבים קולות היתמות בקולות הילדים, הגיון עולה על דור בריא שמח בחלקו ובוטח בעוז.

ניצנים עולים בתוכנו בחיינו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s