מאמרים – "מחננו", גיליון א', סיון תש"א-פירורי מכתב,בשערי יקיצה,תמימות שנתייתמה (לזכרון חיים סמיאטיצקי), ארבעה שישבו יחד (שיחת רעים על ענייני ספרות דתית)

"מחננו", גיליון א', סיון תש"א.

פירורי מכתב

יש ושתיקה מתמתחת על חיינו ובפרוצת החיים מתקפלים אנו פנימה. לא נחשוב כעת, המצב בחוץ דוחה את כל השאלות הצידה – נשתוק, ושתיקה כזאת עברה בינינו.

הרצוני היום, "בכל זאת" לנגוע במיתרי העומק ולהקשיב קצת לחשבון הימים, לא שכחת ודאי את השאלות שנתעוררו לפני כמה חודשים בקבוצה, הלוא אתה הרגשת הכי טוב את הסערה המתקיפה אותנו בתואנות חברתיות ובי-אמון בתיקון כלשהו. חיפשת לתת לי להבין את זה שאתה עצמך עוד טרם הבנת, רק החילות להרגיש ש"משהו" מוכרח לבו, כי "האם אפשר עוד הלאה לשתוק?", וכך אמרת: "הקבוצה זקוקה לזעזוע פנימי עמוק שכולם יבינו וירגישו שאי-אפשר סתם ככה לחיות בכוח האינרציה, מוכרח לבוא גיוס של כל הכוחות הקונסטרוקטיביים להטבה ולמסירות, ואתה האמנות, וגם אני נסחבתי אחרי אמונתך, ובאמת נשתתק בי הגעש הרגשני הזה, שכל כך טבעי הוא לנו "הירוקים".

כיום מסתכל אני בלוח הימים ורואה, שוב חזרנו על אותם הדברים, לא בא הזעזוע ושום דבר לא השתנה, רק באו ימי עבודה וגם אצלנו הגלגל חוזר. יודע אני שלא דברים קטנים הם "השאלות", מכיר אני את הדרמה האנושית אשר מתגלית במסגרתנו המצומצמת, ובכל זאת אינני יכול להסכים באדישות הממושכת הזאת ולשכוח את זה שכל כך קרוב לי. הנני מסתכל במערכות החיים וצולל לעומק נשמתי ומוצא שהשטן לא בסדר, לא זאת צריכה להיות התנהגותנו והגבתנו, אף פעם לא נגיע לימים האלה של "מחר" הרב-גוני הזה, אשר מלטף כל אחד מאתנו ולוחש לו –  ח כ ה !

"יבוא גילוי חדש… עוד נחשוף אורות מקרבינו… עוד נמצא דרכים ללכת…", הריאליזם היבש קצץ כל אפשרות של הליכה, של מעוף, שכחנו שיש הליכה מעל "המציאות" שנהיתה למידה היחידה במחשבותינו, אתמול מרדנו, כי האמננו באדם, בטוב הגנוז שחי בנו, ואמרנו להוציא לפועל את הפוטנציה הקיימת במסתרים, כעת אחרי תקופה קצרה נסוגונו אחור, והסכמנו לחיים כמו שהם. "כאלה הם חיינו", "כזה הוא האדם", שגורים מאוד בסגנוננו, לא ידענו לשלב חלום במציאות תוך הליכה יומיומית, מכריזים אנו על מסגרת קבועה, ומצד שני לועגים אנו לעצמנו "הגבעה".

ויש מי שאומר "אחריות דיבורית", "דעת קהל", ואז אני מרגיש את השניות בדברים הדואליזם הלוחם, בנוי מצד אחד אכזבה ואדישות, ומצד שני מתיחת צעיף של קביעות, וכך מסבכים אנו אחד את השני במעגל צר בדרישות וחובות, אשר לא נובעות מאהבה עצמית ומסירות מרצון חפשי ומתשוקה פנימית.

ומה תגיד למסקנה כאובה כזאת: "צריך להביא את המצב עד לידי אבסורד", האם יש עוד מצב יותר שפל וטפל? הלוא זה צריך היה לזעזע!

חברה מסובכת יותר מדי וקשה להביא אותה לסמטה האחרונה, איפה שאין מנוס מעובדות קיימות תמיד נפתח איזה שער צדדי, איזה תריס פרטי וה"אתה ו"הוא" ו"אני" נעלמים מהחוג הכלל.

איך להביא את האדם להקשבה ולהבנה?

אדם קרוב לעצמו, כשמי-שהוא "אחר" התנקש ועברה עליו אותה המלחמה הפנימית מה שאתה לפני ימים עברתה, כבר לא הבינות אותו, רצית גם אתה להראות שדעת הקהל מחלימה וקובעת, וגם אתה לא הזדעזעת, רק וויתור גדול דרשת מ"השני", האם לא נצא כבר מהמעגל הצר הזה של סידורים ומעשי היום-יום?! האם אבדנו את האפשרות ואת הסגולות לראות מדיסטנציה אפשרית את האדם שחי בנו? הלוא מקוצר רוח נעמדנו והשלכנו את הכל לזרועות ה"מציאות", כי רצוי לנוח לרגע?

אם יחסר הרטט הפנימי והתשוקה הנפשית – אף פעם לא נזדעזע, תחת קרום המציאות הכללית, הכבושה, צריכה לזרום רוח דינאמית מתקדמת, יד ביד עם הבגרות והניסיון צריכה לבוא ההתגלות הפנימית של רצון רענן לחדש, אבל אם באים לרטט הפנימי הזה?! איך מביאים את הציבור לזעזוע?!

המילה מובילה תנועה ופרטים ליצר וללכת והשתקם… גם השיחות משותקות, בהשגרות קופאות נפשותינו ומסביב דממה ושקט.

מילה גואלת נחוצה, דברים שיגלו אפשרות של הקלה, מילה מלבבת ופותחת דרכים חדשות, מילה הבוקעת מהעומק.

אלה הרהורים על סף היובל השש-שנתי שלנו, כאילו מהשתיקה הזאת עולה עוד שביל צר למעלות הימים ורוח מרחפת מעל האופק המעורפל ומכה גלים בפנים:

תן נשמה! תן ידיים! כל זמן שבוער הנר !!!

 

בשערי יקיצה

השירה האמתית, בת החוויות העמוקות כולה קודש, מתהומות היא עולה מפרכסת וכסופה, מתרוממת ועולה לספירות של הנצח והאין סוף. אותה ישיר משורר עשיר שגורלו הנחילו סודות, רזים ושאר רוח, דרך יצירתו, דרך הפנים, דרך הקודש, דרך הזדהות עם עצמו, עמו, ואלוהיו. יש שהמשורר ניחן בחסד עליון, ומראשית דרכו יפרוט על כל מיתרי השירה הנשגבה וישאב מכל העולמות גם יחד ויש שרק אחרי התאבקות ארוכה יכבוש את עולמו ואחרי תהיות וטעויות ימצא את דרכו הנכונה ויש גם שמתוך קינות יגזור על שירתו לדום.

אך הרבים יטעו ויטעו מתוך חוסר אחריות לנשמת השיר עצמו, יסלפו את כלי שירתם ואת שליחות שירתם, חיץ מפריד בינם ובין עצמיותם ובחפזה ישירו ושירתם בת חלוף, נפשם לשוטף, למסובב, לשטח של ההוויה ולא לעומקה ורומה, ילעגו לנשגב ויחבבו תחליפים וכל דרכם דרך הצורה והקליפה, דרך החוץ, דרך החולין.

בין שני הקטבים ינועו הנבוכים, יסעורים שבדור, ספקנים ומבקשי אמת שעולם נהרס הולידם, נפשם לגדולות ונצורות לאור ולדרור, אך מתוך כנות פנימית לא יקשו על השיש וכל עוד לא יאמינו ביום הקרב – יבוזו לו, אך בהרגישם בוא פדות וטהרה יתפללו, כי יזכו להיגאל ולגאול את עולמם מהמבוכה ומהאופל ועד אז יצפו במתיחות וחרדה, ינסו לפרוץ את מעגל האטום על ידי מיסתורין, והעלאת היש הכאוב לסבל נעלה, בנגוע בם שחרית האור יצאו נלהבים ונלבבים להקיץ את עולמם ולעוררו להתפלל לנשגב.

השירה האמתית שרשה נעוץ בא-לוהי, ביסוד האמוני שבאדם, כי מהיכן לה הצורך להתוודות ולהתחטא? למה תילפת למראה נוף קסום ותיצמד אליו אפופת תמהין?

אין זאת כי אם השתוקקות מתמדת לבורא ולבריאה, היא משתוקקת ומתחלחלת בפני החולין והחידלון ושרה שיר ניצחון לנצח ולקודש, מתדבקת ביפה וטוב וכוספת לנאצל ולמרומם.

עולמה לא עולם מדבר ותוהו, כי אם יקום עתיר פלאים שעין חסד א-לוהית מציצה בו ורואה ואוזן א-לוהית מקשיבה בו לכל רטט וצקון לחש. על כן פורץ המשורר את האלם, פורץ פרצות בחולין לקודש ולזוהר, צופה בנבואה לעתידות ומבין סתרי העבר.

ומיטב השיר – התפילה, היא הביטוי האינטימי ביותר של הנשמה, בה אין התרברבות והעמדת פנים

ואף לא ערפילים מודרניסטיים, היא כולה תחנון, סימן הוא לה כי הגיע זמן היקיצה, בו יקיצו מתמידיה לרון, תפילת שחרית מלאת אור וחסד למלך, האור לו שרה האומה מראשית היות בחירתו.

*

ביאליק היה שורשי ושירתו עלתה מתוך הקרקע הישראלי המוצק, אמנם נתגלו כבר סימני התבקעות והתפוררות בעולמנו הרוחני, אך אב גדול עוד ניצב על החורבות, אליו יכלו נושאי צער ההתפוררות וההתרוקנות לייחל, ההשכלה שלחה את חיציה לנקודה השורשית הזו שבליבו והוא גחן על נפשו הפצועה והתדפק על שערי התפילה. פרמנטים תססו בקרבו והוא חרד לשירתו ושר פעם בקול חנוק ופעם בזעם על חורבן עולמו, הוא התחבט עד אפיסת כוחות עם פיתויי ההשכלה, מרד, אך לא המרה את דתו. כאחרים גם ביאליק הרגיש שאין מפלט מהסערה, אך לא עזב את השכינה לבדה, הוא זיהה את עצמו עמה, הרגשה אפוקליפטית הייתה לו והשקפה מקיפה בת דורות, לכן לא נתן ידו לעקירת שורשים ושמש משמרת בחוליית הפורצים וכוח בולם ומנחה דרך, הוא השהה את התפרצות הלבה וכיוון את דחף ההתחדשות והתרעננות כלפי פנים, אם גם לא טפח על כל ענפי אילן היהדות, היטה אותו לשמש ולאור וינק מהשיטין, כל אלה הצילוהו מלהיתפס לפולחן הכוח והאלילות. עולמו   טוהר בכור אם גם לא התבהר לגמרי, עוד הרבה סתירות נותרו בו, אך הוא הרגיש זרות אינטואיטיבית לעולם החוץ, ביצאו לשדה עמד כבחור עברי מול פלאי הבורא, יחסו לבריאה היה יחס של קדושה, לא מצאנו בין מטבעותיו הטבועות, בחותם האמת הפנימית, אסימונים שחוקים של ארוס ולא אפוסטרופות לפולחן הטבע, הוא נשבר ונבוך, אך נשא הכל בסבלנות יהודית ומשק כנפי השכינה ליווהו בכל, לעגו לו חבריו, לביישנותו ולאי יכולתו לסור מסיפו של בית המדרש והוא נעתר להם לפעמים והרחיק נדוד, אך חיש מהר חזר לארון הספרים ולרוח הספרים, לפרקים בעט בקודשים, אך זאת כבן בית הרוצה לפרוץ פתח בחומה, בכדי שהאור יחדור לפנים ואחרי ש"הכנו אחור" ובעת ש"בשדות אחרים עוד רבים תועים, הוא מכריז "לשיר שיר, כי בתבל נולדתי" (על סף בית המדרש הישן), בהרגישו שאין בכוחו להישאר תמים עם א-לוהיו נאלם דום ובהתעטף עליו ליבו שאל: "במה אבוא אל הקודש ואיככה תטהר תפילתי?" (חלפה על  פני) ותפילתו הזדככה כבר. כבן חזר לייחד עם קהל מתפללנו הענווים ניצב בתפילה: יהי חלקי עמכם, ענווי עולם … אתם השומרים הנאמנים לצלם א-לוהים בעולם! (יהי חלקי עמכם).

בדרכו זו של ביאליק ציוני דרך לשירתנו כולה בבאות.

*

יפה לה לשירה הצעירה שיחד עם התדפקותה על שערי המולדת, עם הרגשת החירות שבעמל, לא קפאה על שמריה, כי אם חתרה להעמקת יסודות תחייתנו הסוציאלית והלאומית, היא השבעתנו רעב לחיים שלמים וגילתה את חולשת חיי החולין המעורטלים מכל צוו גבוה, באספקלריתה אנו למדים את עירום השממה ואת שממת נפש כובשיה, מבחינת עוצמתה וכנותה היא הגיעה לשיאים ביצירת שלונסקי, למדן ושלום. שלושתם מתיימרים להמשיך את חוט תחייתנו השירית אחרי ביאליק, אך עדיין לא הגיעו להזדהות הגמורה הזאת שהזכרנו למעלה, את שלושתם מציינת השניות שבעולמם הנבוך, נפשם קרעה ומתרוצצת בין הוויתנו המוצקה מבחינה רוחנית שבאתמול, לבין החדש הרופף והרופס. ציר שירתם, הם עצמם, בני הדור, המקווים והמיוחלים על ידי "הפורצים והמורדים", שטלטלו את שירתנו טלטלה עצומה והתפרצו לגבות חובם בעד מאות שנות התאפקות ביישנית, אך דא עקא, קומתם נתנמכה מראשית צעדיהם, לא עמדו כבר על רום חיינו המופתיים ולא יכלו לזנוק לארציות המופרזת, הם נולדו במשבר עולמי גדול ומאז הופעתם מתחוללים משברים על בני דורם, חזות ילדותם טרופה וכל מנתה נדודים וקרבות, נמלטים הם למפלט האחרון בלהט הקודש להיגאל, ארץ ישראל עוגן הצלתם ותחיית האומה בה, אמונתם ואחרון כיסופיהם, עולים הם עם חלוצי העמק ונרים את ניר שירתם בדחילו ובאהבה, אך בדידות עולמית מקיפתם, לבד ניצבו בשממה מרוטשים מערכי יסוד, הם מאמינים בשליחותם ובגרעין האמת המתרונן בנפשם, הם אגוצנטריים ועצובים עד למאוד, בפשטות יתנו את ענותם, שלא כביאליק שצר צורות שלמות ונשא את חוויותיו עד גמלם. שיריהם, ביטויים רפלקטיביים של חוויות רגע הקשורים לזמן ולמקום.

לכנותה הזו של שירתם אנו נכבשים, נתעה בפרוזדוריה האפלוליים ונשמע הלמות ליבה מעבר למילים והברות חנוקות ומרוסקות, עולם מסוכסך מאיים להתפרץ מסוגרו, לנתוץ ולהרוס כל טוב ויפה.

מאורעות דמים בארץ ורצח נתעב בגולה, לא עוד פחדנים המסתתרים בעליות, כי אם מגינים ולוחמים בחוצותינו. היד שביאליק קרא לנקם מונפת, אך עולם גויים אחד ומלוכד שותק על הדם ומונע את הצדק מאתנו, קוו מבדיל מסתמן בין היהדות הדוויה ובין עולם העמים הסוער משפיכת הדמים, זקופים הם ניצבים אך נבוכים, במה להאמין? במי? כי בלי אמונה אין טעם להמשך והם מתפללים לנקם, אך פניתם לא-לוהים פגומה, אין ליבם עמו ועד שישובו עדיו נקשיב-נא ללבטיהם, נבין לליבם הפצוע.

המבוכה הגדולה כבר תישא את כוס הגורלות

ותנהם: המבדיל – חולין

חולין עד מוח העצם הקטנה בקצה האצבעות.

הה – איך נעטף גופנו הסולד בטלית

איך תפילין על קדקד נניח?

ובלוח השנה שלנו ישחירו שס"ה ימים ולילות של חולין.

                (באין א-לוהים)

כך מתוודה אברהם שלונסקי אחרי כיבושיו הגדולים "עמל", "מול הישימון" ו"יזרעאל", בהם נתן ביטוי להווי הנוצר על הכבש ועל האדמה. לבנו הומה לו, לשלונסקי, שנקלע לעולם חרב בלי משענת עצמית ונישא על גלי האהבה הגדולה והשנאה הגדולה ושר בפשטות, בהברה הנכונה, שירים קצובים ומלאי דינאמיות, משוללי יסודות רוח מוצקים.

אנו מאמינים לשאגתו: רע לי עד מוות באין א-לוהים – – , המטמורה שלו פיקנטית, מוזרה ונועזת, שירתו עשירה אסוציאציות ילדות, אך מושגי הא-לוהות מתחלפים בה עם ערכי משנה, כגון: החברה, האדמה והיגע.

בבדידות הרבה, שבעמק השומם, תוקפים אותו געגועים לבית אבא, אימא, והוא נותן לנו ציקל של שירים נוגים, שקונדסיות חיננית שורה בהם, הוא מספר להם על העמל וחיי האדמה, ומודה כי אחרי כל ידיעתו את החולין "לא יפתחו עוד לפני שערי תשובה".

האמונה האפיקורסית הזו לפתה את שירת שלונסקי שנים רבות עד שיצאה לבקש תחליף למלאות את הפירצה, הוא לא עצר כוח לשהות בחלל ריק, וניסה לחזור לפרימיטיב, ליום יום. הוא שר "שירי הלחם והמים", סכנה ערבה לו בפרק שירתו זה, קרוב, קרוב ניצב ליד מזבח אלילי, לצקת פולחן לחומרנות ולחולין, אך "העלם" העברי התגבר על "הממזר" בן המהפכה ואחרי השואה גם הוא כרע בתפילות נוגעות עד לב ב"שירי הפיוס והמפולת":

האם נזכה?

האם נוכל לבדות?

ולהאמין, להאמין – האם נדע עוד?

הה, דור רוצח – אגדות,

דור משכל עצמו לדעת – –

          (על חטא)

כעלם בהיר העיניים מ"מגילת האש" שיצא לחפש את אור התחייה חזה למדן את תחייתנו מההצמדות לחומת "מסדה", אך עברה עליו ההתלהבות התיישב "בצל האטד" וכאב כל דקירה גורלית והתחלחל בחלל המצוי, לא עוד הצהיר "לא נותקה השלשלת" ושקד אחד נמתח מנושאי התורה לחובקי מכאוב–דור. נותקה השלשלת והתפוררה.

אבא, אבא מלאכי השבת לא יפקדו מעוני

ציפורני חול ניקרו מחלוני אישוני הקדושה:

נרות שבת – –

                (באין שבת)

גם בשירתו גוברת נימת התלונה על החולין הגדול, בדומה לשלונסקי הוא שר על קוטב האין-מרגוע "בלדה על הכושל האלמוני" בה הוא נותן ביטוי לתבוסת חלומו, למדן נחל מביאליק את ההזדהות עם גורל האומה, כל חייו הוא נעקד ומתעקד, כואב ומתכאב, והוא עולה "במעלה העקרבים" ומעט צרי בטנאו. שירי הפרידה שלו עתידים להתהפך לנכסי צאן ברזל בשירתנו החדשה בחוספם את התהום בין עולם היהודים לעולם הגויים:

לו יכולתי עוד פעם, רק פעם אחת, אחרונה,

להתכנס עמך יחד בצל טליתך הרחבה

ולהאמין כאז, אף לדעת נאמנה:

פה מחסה-מסער, פה מקלט-ביטחון,

פה תפילה נענית ונשמעת כל שועה,

פה אל; הרואה ללב נכא ונגוע,

יודע לרפא ולחון

ולפייס כל דמע בחיוך נהרה – –

 

טלית אבי הרחבה! הה, מפרש אימונים קרוע

הנטרף ואובד בסערה!

לא, לא אבדה הטלית, מפרש האמונה, רק הוא נותר באפלת עולם ולמדן מתפלל "לא-לוהי אברהם יצחק ויעקב" כמו אימהותינו בגולה בדמדומי שבת וגומר את שירתו באהבת אין קץ לאומה, בלי חשבונות – אהבת ישראל, כאן ראשית איחוי הקרעים ואולי באמת תחובר השלשלת חזרה?

*

ש. שלום נתן לבדידות העמקית רום קוסמי והנחילה עולם סמלים:

אין למען רנן חייך… כבדה אטימות… הלכן

במבוכה תעגן ובסחור? כוון את קולך לנצח!

                             (בקבוצה)

ב"פנים אל פנים" הוא מנסה בדרך המיסתורין ללמדנו את הדרך לשלמות, ניסיונו זה מעמיק את התהומות, כי יתמות איומה, ללא אל ממשי ופחד מוות אופפים את האדם כשאמונת אבותיו הופכת מושג קוסמי מעורפל, רום פה בכל זאת ליחיד סגולה נבוכים, התחומים שבין אדם ואלוהים נמחקים: י-ה – אשם, אדם –  י-ה, נפתלים נפתולי נצח, ביטוי חזק פה לנפש המורד האגוצנטרית, שנשרפת באישה ולא תגיע לאור דורות ובדרך דורות לא תצעד, כי אם תבור לעצה דרך המכאוב הנאצל, אך רחוקה רחוקה עוד מאוד הדרך לא-לוהים, אם קרבת א-לוהים יש כאן.

השואה באה כחטף, העולם עומד מנגד לרצח ושלום זועק וזועם ועורך לוויה לאדם שבסולם סמליו התעלה ל"פלאי" ביותר, בעולם בלהבות הוא מודה ב"צוואה",

כאיספלניות ממכה נשרו התורות, החוקים.

ולוע הרצח פעור וחרב אדם באדם.

                      והוא אומר בגלוי:

דומה כי חזו המחבלים בצאתם לעולם להחריב

כי עמי כנצר האחרון – ויכוונו כל השיר אליו.

                             (צוואה)

ובכל זאת הוא מצווה עלינו את הדרך הנצחית, היהודית, לחתור על אף הכל לשלמות, אם גם הדרך היא דרך המכאוב, כי המכאוב "ראשיתו של אלה", שלום חוזה ליום פקח עיניים בו יבואו העמים לבקש אור מאתנו, אך לפני זה זקוקים אנו לשאת את לבנו קודש ולעמוד פנים אל פנים עם ייעודנו. אלגי הוא עד מאוד הסיכום משירתנו וערוך בתור מצפן במבוכה מפוקפק, שירה כולה צרופה ומעמיקה יש הרבה נקודות המשך לשירת ביאליק.

*

בסיכום אנו יכולים לקבוע, כי שירתנו הצעירה עברה דרך חתחתים רבים ואט אט היא כובשת את עצמה ומזדהה עם ייעוד האומה בתור נושאת אור קדושת אמת וא-לוהים לאדם ולעולם כולו. עוד רבה הדרך לתשובה שלמה, עוד לא מצאו את טעם חיי ישראל ורוח ישראל בכל היקפו, אך קרובים הם לאמת ולקדושה, שעת היקיצה החלה והיא באה לביטוי לא רק במחשבה וברגש, באהבת האומה ובהזדהות עם סבלותיה, כי אם גם בנושאים ובמפנה שהתחיל כלפי התלמוד ותקופתו, יש לראות בפניה הזאת רוויזיה יסודית להערכת תרבותנו ויצירתנו, נקשיבה היטב לשיר השיבה של שלונסקי:

אתה שקדשת שבת מלברוא,

צווני אליך לגשת,

הייתי כשה, שחזר לדירו

מלילה –

מנכר –

מגשם

תמימות שנתיתמה

(לזיכרון המשורר חיים סמיאטיצקי)

התמימות הזאת במילואה

עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל,

שירת ישראל בעוצם עוזה ותפארתה,

בעוצם אמתה וגודלה.

("אורות הקודש" לרב קוק זצ"ל).

קול אדיר הילך בעיירות הגולה וצד לבבות בעוזו לרעיון התחייה, צד וכבל בנטל גורלי ובלבטים ובמתחו את נימי הלבבות במשאת הגאולה הרנין שירה אדירה, כוסף להתעלות חברתית, אישית ולאומית, מאווים תהומיים לאהבה, אור ואוויר, געגועים לטבע ולארץ, התמודדות נועזה עם הגורל המאמלל והמתנכר.

ענקים נעמדו בהיכל שירתינו וקרעו אשנבים לעולם ולאורו, זעזעו בנבואתם, קסמו ברזיהם והצמידו בזעמם הבוער. כוחות איתנים התפרצו בשאגת רעב לדלות מלוא חופנים משפע החיים ובמרוצם התרחקו ממקור עצמם וממקור רוחם הפלאי.

התגוששות יצרים בראשיתיים מילאה את שירתינו. העולם הרחוק האפיל בזרותו ובתשוקותיו על העיירה המכורבלת והנוגה, רק לעיתים פנה אברך שיכור מיופי נכר לאחוריו ונפרד בחולשתו מקן נעוריו בדמעה, קדושה רבה עצורה בשירת המרד של מקהלת משוררינו, אך לשירת הקודש לא זכתה.

ניצוצות בודדים נקלעו במסכת החולין וכתועים סחררו ללא התעצמות.

חרבו בתי המדרש, עזבו בנים מורשת אבות, תהום נפערה בין נערים מורדים בשפל ומתפרצים למרחב, בין העם הדועך במיצר. אין פלא שכל השפע השירי גדוש צללים של הווייתנו העקומה והבלתי נורמאלית, על סאת הפורענות הגורלית, נתווספו שיבושים מהכרה מסולפת ומראיה מכוונת ע"י תורות זרים

המקהלה כולה לעולם הנכר מזמוריה נתנה ושירת הקודש עוד הלכה נכאים, רבים התפרצו החוצה ומעטים שבו הביתה. ביאליק ז"ל עמד על פרשת דרכים ולפי גודל לבטיו אפשר אולי למדוד את מידת הקרע שהתהווה בנפש הדור, ובשעה שביאליק עמד "על סף בית המדרש הישן" והכריז "לא תמוט אוהל שם" ולא הבין עוד איך יקום ויתחדש, שבו אחדים לתוכו, כגון: הלל ציטלין, בירנבוים ז"ל ויבדל לחיים ר' בנימין, ובאחרונה קבק ז"ל ואחריהם קם הנעלה והמואר הרב קוק זצ"ל והניח את היסודות לבית המדרש החדש, וראה זה פלא, מבין כותלי בית המדרש הישן שיר תמים עלה והתעצם, אור יום גדול של נשמת המתמידים הבודדים האיר וזרע הקודש, נבט בירקות אביבית חדשה, חבורת משוררים צעירים מושרשים בקרקע היהדות את שירתם התחילה, ערגונם לאל ולגאולה, דבקותם בעולם הרזים הנאצלים הצלילו צלילים נאווים וכנים, עושר צבעים, עטרת אורות, שלל קולות, וריבוי צורות נסתמנו ביצירתם, ליד צייטלין הישיש והרב ניצבו גורי אריות: י.צ. רימון ואחריו שטוקהמר, עמיעט וסמיאטיצקי שכתבו באידית ובעולם היהודי הפרוץ בשורת התחייה הדתית הדהדה.

 

*

חיים סמיאטיצקי נתגלה פתאום משירו הראשון העומד בין גדולים וותיקים, בן-ישיבה צעיר עוד היה בבואו מעיירתו טיקטין לוורשה הבירה, בכדי לפרנס את עצמו ושיוכל להשתלם וליצור שכר עצמו לשומר לילה אצל בעל חנות. מדי שבוע בשבוע מופיעים בעיתונים היהודיים הגדולים "היינטו" וה"מאמענט" שיריו ותפילותיו, השבועון הספרותי "ליטערארישע בלעטאר" בעריכתו של נחמן מיזל הופך לאכסניה קבועה ליצירתו, ובהוצאתו מופיעים שני ספריו "ידיים פשוטות" ו"רסיסי טל", הספר הראשון היה מאורע גדול בעולם הספרותי היהודי והוכתר בפרס, השני יצא לאור בשנת 1938.

נשפים ספרותיים נערכים בערים הגדולות לכבוד המשורר הצעיר ואריות שבחבורה, כגון: י.מ. נימן, אהרון צייטלין ונ. מיזל, מרצים על שירתו המקורית, ומכנים אותו בשם "טאגורה היהודי", זקן הסופרים, ר' הלל צייטלין, כותב שורת מאמרים נלהבים על תחיית השירה הדתית, ומקדיש מאמר גדול לשירת סמיאטיצקי. שמו של המשורר מתפרסם חיש מהר באמריקה הרחוקה, חוקרים, סופרים מפורסמים, עיתונאי אורח, אודות המשורר המעניין.

כשפרצה מלחמת הדמים האחרונה נדד סמיאטיצקי לווילנה, ובימי חיסלו הגיטו הומת, כפי שמספר א. סוצקובר בספרו "גיטו וילנה" (דף 127) ע"י ירייה יחד עם עוד יהודים, בשעת ציד בחצר הקלויז, כחבר ומעריץ שעמד בקשרים עם המשורר ועקב אחרי כיבושיו, הוכיתי מכה נוראה ביום שנתבשרתי על הירצחו, גמלה בי ההכרה, כי יש להוריק את שירתו לשפתנו הקדושה, כפי חפצו של המשורר, שעוד בחייו החל לתרגם משיריו ופרסמם ב"גווילין" וב"אהלנו" שהוצאו ע"י כנסת השומר-הדתי בפולניה.

*

ולפגישה הראשונה עם הקורא העברי הנני מביא מספר שירים שבחרתי מספריו, נדמה לי כי אי אפשר מתוכם לעמוד על עולמו העשיר ועל יצירתו מרובת האנפין. שיר קצר, תפילה, שיר נבואי, שיר עם, כל סוג וביטויו, כל תקופה ופריה, יקום נפתל בייסורים, חוויות בראשית של אהבת א-לוהים, עוני קורן ושפע מראות מטוללים ומקסימים, שרק המאמין האמתי ידעם, אדם, עולם וא-לוהים.

רגש מעודן, מטפורה מאלפת, משל קולע, פשטות מלבבת, מחשבה והגות ועל כולם התמימות הכובשת ומשקיטה, כל שיר וקצבו וניגונו הפנימי. אקווה כי לא יארכו הימים ואוכל להוציא את שיריו בעברית ולזכות את הקורא בשירה יקרה זו.                                      

*

סודות טמירים רחשו בנפשו של המשורר ובעודו ילד התייתם מאביו, בבית נעוריו שכן העוני והמוות, שמדי פעם גזלו מבני המשפחה את חייהם, המשורר התמיד בלימודיו ורווה את צימאונו בכתבי הקודש מדף תלמוד ואף מספר מדע מודרני. בהתפשט תנועת התחייה בעיירות נמשך האברך לתנועת "תורה ועבודה" ולציונות הדתית, הוא נודד לבירה ויתמותו גדלה בשאונה בה הוא מתייחד עם לבטיו ומדובבת שפתיו:

"אני עומד עם ידיים פשוטות

ותפילות עשרים שנות חיי עליהם פרושות."

 (אויף געפרוירינע טייכלעך.)

עיניים פקוחות לו למשורר הצעיר ואת הטבע הוא מכיר הכרה פנימית ואת טבעו, הוא הטבע הישראלי, מטפח ביצירתו, הוא יודע כי בו בעצמו סוד תעלומת חייו גלומה ואף פתרונה והוא מתפלל לה' לגאולתו, העשב, האילן, הטל, השחר, הפקע שנפתח עם בוא האביב, השלג הלבן והצח, הערב והלילה מראים לו את דרך חייו:

"אלה! השלג,

פנים שוחקות שלילד

העב שנאחז לו ברוח –

את הדרך אליך מראים לי,

עת הליל גונב משעולי

המוליך אל שערך הפתוח.

(אליך)

וריאציות שונות לנימה זאת בתפילותיו, יש כי ישיר כבן לאביו, כאדם לרעו ולדודו, כעזוב ונודד לביתו, מולדתו: "אתה ביתי – אביאה נפשי אליך", תכופות מופיעה בשיר המטאפורה והמשל והיום הוא מכתה א-לוהים לאדם, השמש לא שמש "כי אם דברך – אור" והלילה הוא כתם שחור על צחור, דבר א-לוהים, ובמכתב התפילה תלונות על הבדידות הנוראה, לא רק בבירה הגדולה ולא בערבים הדמומים היא שורצת, כי אם בחיי הדור ובחברה, כהדים מדברי קהלת הננו שומעים בשירו: "למה?"

למה כה בזרות נושמים

דלתות הבתים בעיר?

 

למה בדנסינג, עת קרבים

הזוגות, זה לזה בריקוד –

נראה כאילו הבדידות

בשמלה ובמכנס התקשתה

וכדי לא להכירה

במרוץ הריקוד יצאה?

(שירים ליריים)

והבדידות משוועת מכל והמשורר בהתייחדו עם עצמו מודה לה', כי לא נסחב עם הזרם ואחות לבדידות היתמות, היא כמעט יסוד החיים מחויב, ולידם המוות השם קץ לערגון ולכוסף, גואל מהבדידות והיתמות, ומקרב את האדם לקונו.

כל מי שאל נושא בלבו

נחמה לו.

כל יומו מכתב אהבה:

אני בא אליך!

(תפילות)

ומי שלא נושא אל בלבו מוות מסמנת לידתו, כי באופל יהלך בלי אור, יש כי המשורר יתוודה ויגלה לפנינו את לבו שבו השיר והאמונה דבוקים וצרופים:

אחא! בודדה הדרך לשיר

כהליכה לאל;

כה הרבה יופי יש באדם

ואותו אף אחד לא נותן.

(שירים ליריים)

וגם הטבע עורג לאור ועשביהם הם זרועות של אחיות רחמניות עליהן גוסס היום, עיני בהמות מלאות חלום, ורסיסי טל בוכים מגיל עת היום יאיר. עולם סמלים, עולם – יה והמשורר משחק וממציא להם פרושים, הרגשתו דקה מן הדקה, חוש שמיעתו מחודד ועינו מפותחת לראות, הוא מקשיב איך העשב צומח ואת המראות הוא רואה בדמות חיה ומגשמת, ומייחס להם אופי תכונות אנוש, חן ותום.

על ראשי עצים

צחורי – קשר כנוצות

דולקות מדורות

של בקשות לא בקושות.

(על שלוליות קפואות)

 רזי חורף, עם מעטה הלבן הצח, חוזרים ונשנים במראות עד שהמשורר מבקש בתום: "עשה כי אנשים יפלו כשלג לאדמה" ו"שדות נמשכים – כאספקלריות שקופות", ובמעטה השלג הוא מכיר את עקבות אל עת גז חלומו וגעגועיו אחרי אל אינם מרפים ממנו עד שגם כל הבריאה נכספת אליו והוא מסתכל בתמורותיו ולומד כי האדם צריך להשלים את היצירה ע"י נתינת היופי והתום שבתוכו, אבל האדם עורך מלחמות, רוצח ושודד, פוגרומים פורצים בפשיטיק ומינסק, מתנהלת מלחמה על איסור השחיטה, היטלר עולה לשלטון, ומגרש את היהודים באישון ליל מעבר לגבול, שועה מתנבא בעל כל אלה. המשורר קולט כל אלה בתוכו ונותן להם ביטוי עדין ועצוב, ב"שיר ערש" מספרת האם לילדה כי האב לא יסחור כבר עם צימוקים ושקדים, כי הכוהו חוליגנים וכמו בעיר ההריגה של ביאליק הוא שר:

השמש צוחקת על ערשך

ואני התריסים סוגרה

מפחד ברחה גדייה

אלי – ליו … ליו …

העוני בקש לו מהלכים בנפש המשורר לעולם מתוקן, הוא נודד בקיבוצי ההכשרה ורעיון התחייה נסך אור בליבו והוא מאמין כי הגאולה תבוא ע"י חברה מתוקנת, הוא מרבה לכתוב על הסוציאליזם הדתי וקולט איך "כוסף לשחרים עולה במעלות מרתפים" ושומע כי "האנשים תובעים: תנו לנו לחם, תנו עבודה", בתקופה הזו נודד בין ורשה לוילנהושר לשתיהן. הוא מתקרב לעם ולשירו, נעשה עממי יותר, ומוטיבים עממים נקלעים לשירתו, כגון: "השחת לשון הרע" וכו'.

אז פנה בדרכים לעצמו …

כך הוא מסים את שירו "מעשיה", ובשיר אחר הוא מפרט: אני מבקש רק פת לחם וקצת אור להסתכל לתוכי", כי חוויות עמוקות תוקפים אותו ונפתחים בתוכו עיינות ישותו. הוא שר על אביו שמת בנעוריו, ומייחס את העצב ליתמותו ושוב הוא פונה בשירים לאמו החיה בעיירה בבדידות, ומבקשה כי תסלח כי איננו כפי שרצתה, בהזדמנות הזאת בוא מספר כי:

אהב את הדרך

המובילה אותי כל בוקר לבית כנסת,

את הדפים הצהובים של סידורך

(בו נספגו דמעות שבכית עבורי)

את שמלת השבת הישנה

את היער

וגם את החיים האפורים.

(לאימי)

שירים אלה התבהר המשורר והתקרב לאמונה התמימה והעממית, יש בה התמזגות עם גורל העם ועוניו ויחד עם זאת אמונה בתחייה הדתית ותיקון האדם והחברה.

מאז חתר המשורר לשירה, הנשגבה והיוקדת, הוא הספיק עוד ליצור שיר נבואי אחד "א-לוהים אמר אלי…" ושיר שני שהדמיון גובר בו " תפילת פלשים".

בשירים אלה נגע המשורר בעולם המאמין המתפתל בייסורים, התוהה על יחס הבורא לברואיו, הבעיה הזו שכה חריפה בימינו, עולם המאמין אחוז להבות ומוצף דם גולגולות ערופות, המשווע לנקם ושלם, מוצא כאן תשובה נצחית מעמיקה, א-לוהים כביכול סובל אתנו. איתן עמד סמיאטיצקי מול גלי הסערה שהשתוללה והתייחד עם חזונו וייעדו, נשא עיניו לארץ שממנה בשורת המעשה הקדוש הגיעה ונפל בידי מרצחים על סף מימוש חלומו, לשיר על אדמת הקודש את שירת הקדושה. קשה על הלב, אין ביכולתנו לשיר כמוהו:

אז אני מרגיש כי כל תפילותי

נתקיימו

ידי הופכות ענפים מלבלב הגיל.

 

 

ארבעה שישבו ביחד…

(שיחת רעים על ענייני ספרות דתית)

מעשה בארבעה רעים, אחד ישיש ויושב באוהל הספרות ושלושה "צעירים" שנזדמנו יחד בערב שבת, שעה לפני בוא המלכה.

פתח הראשון ואמר: "איזה תופעה מוזרה אנו רואים בהזנחת היצירה הספרותית ע"י היהדות הדתית, יש כנראה איזה חטא קדמון, אדישות מצערת, כלפי היצירה וזלזול במחנה המאמינים – הסתגרות שמתנקמת בנו קשה".

"לפני שנים היה רצון לעודד ולעורר קבוצות של משוררים צעירים, לאפשר להם לבוא לידי ביטוי ואף התחילו בהנחת יסודות ראשוניים לספרות דתית, אנו חיים במציאות חדשה ולרוב עוינת לנו, ומן ההכרח שנספק לעצמנו את הכוח לעמוד במערכה, היום לא נשמע קולה בשער בת רבים, מוטלת עלינו החובה לעשות מאמץ ולתקן את המעוות".

"יש להתוות דרך ליצירתנו, להגדיר את מהותה ושטחי פעולתה, נחוץ לבסס את האסכולה של הספרות הנאמנה החדשה".

אז שילב השני את ידיו זו בזו ובהרימו את עיניו לרקיע הסומקי פתח ואמר: "למה באמת לא נוצר אף שיר  שלנו? אף סיפור שלנו? למה פסקה המחשבה בתחומנו? מימי בירנבוים, צייטלין והרב קוק ז"ל לא נאמרה דבר שיש בו ערך לדורות".

שאל ולא ידע לענות.

פתח שלישי ואמר: "חטא קדמון אולי לא מדויק ביותר, הזנחה מתמדת, ביטול ובטלנות, חוסר הערכה ליצירה האמנותית והספרות בכללה, הגולה שמשה כוח מדרבן ומורד, היא תבעה ודרשה ויש לציין כי לפני המלחמה הייתה ערות מסוימת לספרות גם בתוכנו, השואה הכתה מכה נוראה – נשדפו, שדפו שורותינו, עד היום לא התחדשה ביהדות הדתית הגישה ליצירה הרוחנית הספרותית, בדיוק כמו שנהגנו פעם כלפי עולם המעשה, שהסתפקנו בביקורת של מעשי החופשיים, כך הננו נוהגים כיום כלפי עולם הרוח, הפכנו במרוצת השנים לצרכנים של יצירתם הענפה, הוצאות הספרים שהיו צריכות למלא את החלל הזה  בעולמנו, מוציאות ספרים שאינם הולמים את הדור ואת צרכיו. שני תפקידים לסופרים ביהדות הדתית כיום: א. לשקוד על היצירה ועל השתלמותם המתמדת ולהתמודד עם היוצרים החופשיים. ב. לשנות את היחס לספרות ביהדות הנאמנה.

פתח הישיש ואמר: "אני בעצם חייל משוחרר, יש הרבה בטענות כולכם, יש חטאים…היהדות הדתית חבה לה ליצירה הספרותית, בכדי לשנות את פני הדברים צריך כוחות רעננים וצעירים. אני יודע את פגענו, הרי אישיות כמו הרב קוק ז"ל לא קבלה את התמיכה הנחוצה ובעיקר בזמן המתאים, עוד רבה הדרך עד דוד המלך, ועד אז אדרבא התלכדו-נא ועשו מעשה!

לא נפתרה הבעיה ולא נתלבנה די צרכה, פגישה מקרית שלא היו בה מחשבה מוקדמת וניסוח מדויק ודווקא מקריותה מבשרת כי מתעוררים כוחות ומנסים לצעוד את דרכם בשדה היצירה. בודדים ונחשלים ייתנו בפניותיהם את עלבונה של היצירה בתחומנו, נכלמים ועניים יעמדו בשערי הספרות החדשה ושאלות מני אלף על שפתותיהם.

אנו שהגענו לניר ניר בכפר העברי, שזכינו להוות גורם מדיני וכלכלי, איכה נאלמנו דומיה בכל צעדינו אלה? אם השירה ביטוי נעלה למעשה, למה לא ספקו כוחותינו להתעלות? והמעשה עצמו, למה לא גילה את מקור רגשותינו? האספה השכינה את רחמיה מאתנו? האין כאן נגע ממאיר ואטימות לב, דלדול הפנים והתרוקנות התוכן?

ארבעה ישבו ישיבת ארעי ובביישנות נגעו במייתר הכאוב, ברי לנו כי ימי ההיסוס יחלופו  כשיתכנסו כל הכואבים את כאב היצירה באמת, עצם העמדת הבעיה על סדר חיינו באופן קבוע תפלס דרכים לפתרונות, מעתה מוטל על העוסקים בשדה ספרותנו והמאמינים בעתידה להתסיס ולהמריד את שדרות הקוראים הדתיים נגד אוזלת היד וההזנחה השולטים ביהדות הדתית, אך הבעיה כולה לא דיה בצד המעשי, שאלות יסוד ומהות רבות עומדות על הפרק, מגמות ודרכים, שטחי פעולה והיקף, אופני ביצוע וזווית ראיה, חדש וישן, כלים ותוכן, מותר ואסור, טוב ויפה, ה"מה" וה"איך", הן בספרות דתית הננו עסקינן ומן הדין שיהיו לה סימני היכר, חוקים ודרכים משלה.