מאמרים – לתוך החלל הריק, על המבוכה ועל היקיצה, עלי כינור.

לתוך החלל הריק…

יש רגעי-ספק הקודחים בלב:

למה האדם פה אילם?

באנו להתפלל ופינו לא מילל –

– העקרנו? – היתכן?

אני רואה את התרוקנות הפנים שבנו, אני חש בחלל הריק, אני כואב אותו ואני קורא לתוכו: איפה גשר מענינינו הקטנים לעולם הבוער והנאכל מצערו? עולמנו מתבוסס בדמו ואנו קשונו מלהצילו, אי רטט? אי התפעמות?

הוקם בניין, נוצרו חיים שמתחת ללבושם היום-יומי שכינת דורות מקננת ונשמעים בה הדי העומק הדו-פרצופי של שמחה וצער, כל רגב של מציאות, כל קטע של נוף, פירור הם של יצירה נצחית גדולה, אז למה הרפיון הזה בהליכת האדם מול חזונו המתגשם? ואיך יעשה את יצירתו באלם?

ואני שומע כי מתוך החלל השתיקה מדברת וקול דממה דקה מסודר: הנני הפלא! פתחו את הדלת! פשטו את הבגד והניסו את החולין! פרשו את הנשמה ויהיה חג!

שים לתוך החלל אות אחת קטנה, עוד נקודה דובבת ובתוך החלל החלול חליל יחלל. פנימה, לתוך הריקנות שים עשר אצבעות ואת נקודת העוז שבך, את יוד הקטנה והחלל יתמלא שירה.

לא נשרפו הגשרים, יש מעברות על תהום הכפירה, יכולים בעומק ההוויה להשיג את המבוקש. בוא, ניתן טעם – –מתיקה סוד!

*

מה שהחל אז כפריצת החומות והבלחת אור זרים בפרצותינו, שטוף שטפנו זרם עז של כפירה ושחצנות, הוא זורם וזורם. נפרצו החומות, נפרמה הווייתנו המיוחדת, פרחה נשמת הבית ורדופי סער ויתמות נותרנו בגויים, נשאה יד הרוצח, בן אותה האומה, שלאורה המאשר נכספו חלומנו וכרתה ושרפה וחנקה ולא נותרו עוד חומות ולא המונים ואף מדגרות אפרוחינו הרוחניים נחרבו, שממון על תילי ההרס ואלם בנפשנו.

בעלי תריסין ובעלי מידות, עוקרי הרים וסוללי מסילות, אייכם? למה לא הרינו ילדים לעת כזאת?

בשעה איומה זאת לא נפקד שמנו בשורת הנושאים בשורה לעם והם היו נלהבים ונלבבים ויקדו והתלכדו לציון, לחירות ולזקיפות קומה ושלמות יהודית והם חלו לו, כביכול, בכל מעייניהם והיו איתנים ומוצקים בהתדיינותם אתו ושמיהם היו כיסא מלכותו.

*

ונהר הזרות שוטף ומושך גם פה, על אדמת ירושלים ובתוך השארית הוא עוקר דרך תעלות הספרות וההווי החילוניים לתוך צינורות דם התמצית ומרעיל ומרדים, מקסים ומהפנט… רודמים אלפי ספרים יקרים בארונות וממולם חלל ריק, חסרות מעברות על תהום הזמן ואין מי שיצופף את המרחקים, שיפיח רוח חיים ודבקות בישן וירוקן את התוכן לכלים מתאימים שיגיעו לפתחי נפש הדור וכך נסובב בבדידות האטומה ובנו תופעות מני אז נשגבות ונאצלות, תובעות ותאבות, כי יתמלא החלל בחיים וביצירה, כי יהיה לנו חם עד כדי התלהטות ותאחז האש בפתיל נשמתנו ותבער ותאיר.

פיקחון הכללי כחולמים נהיה, כמוכי חזון שווא, שמליצות חפצו למו ודברי רומנים יכתבו בלהג, יאמרו בחוצות ואני אחת אזעק: חלל – חלולים נהיינו.

*

עד לא יבנו סכרים על נהר הזרות השוטף ויעצרו את זרימתו הקרה ודאבון יסובבנו, כי מפוטמי גשם נהיה ולא נרגיש כבר ולא נתגעגע אפילו למקור חיותינו העצמי המפכה וזורם בתחתיות, הזרם שוטף וסוחפו ועוצר את מימיו ולצוף בגלוי, חבויים ונסתרים יישארו לעולם רגשותינו, עד שבוש מי לגלותם בשער בת רבים.

סכרים, נפות, מאזני ביקורת ובחינה, יוצבו נא וכל הבא ללמדנו יבחן מאין חיותו ולאן זרימתו והעיקר וראש תפקידנו הפעלת משאבות ענקיות על מקורינו, יעמיקו, יעמיקו וידלו דלה את מיטב הנצחי ויעוררו צמא ורעב שלא יראון עוד מי דלות וניהיליזם דקדנטי.

כל עוד נמשך הפיטום ללא אבחנה, לא יבוא הרעב המבוקש ולא תקום סדנת היוצרים הנאמנים בחלל הריק והשואבים על עין האמת המשוטפה כעת בתחתיות. סערה, נקם לדממה ושפעת שירה לאלם. יזדעזעו סיפי השגרה, יתעורר כיסוף וכמיהה מתמדת למקורות ויבולם החלל ויוברח ויתמלא אור וחדווה, קדושה והתעלות.

*

על איברים מדולדלים להתאחות ולהתחבר ואת הנותר בם מנפש החיים להפעיל מחדש ע"י הפרייה כמוסה בת הפלא והניסים, מאותות ההצלה ומשגב קדושת הקדושים עליהם להקרים עור ולהקרין אור וכיתומים נבונים לשאת בעול פרנוס העם, נכאים בלבד – עלבון לקדושים, המשכת דרכם וגישום מאווייהם, הבאת שאיפתם למחוז המימוש – הנצחתם, החייאתם ואין תחייה רוחנית של שרידים, כי אם ע"י התכללותם בכללות המקורית של קיומם, על ידי יחוד עם האבל והחשכה שירדו לעולם בדרך הרגשת כל האכזרי והמתועב שבהווייה, עד הזדעזעות שיטית, שתצמיח כוחות מסתערים חדשים על החיים, כגון: צימאון לנאצל, אמונה ואהבה לעם וכל עוד נכאים בלבד בידי היתום – לא נרפית מכת המוות, הבית פרוץ לכל, עזוב ומחולל ואין החלל מתמלא מחלולו.

על מבוכה ועל היקיצה.

ראש המאוויים – התבהרות. החזרת המהלך הרגיל לפונקציות הנפשיות אחרי התכווצות הנפש אחרי התבערה, שחרור הרוח מאזיקי הניסיון המר העוקב על עקבינו ומזריק חיקיון ולבטים, ספיקות וכפירה לתוך עורקינו.

שבירת טרפי הזמן הריאליסטיים והחומרניים והפעלת הנהרה הפנימית, הרוחנית, האלוהית, שאינה נסגרת בסגור הזמן ומבחניו, כי אם יוצאת ביד רמה מהמבוך ומהסתרת הפנים, החייאת האמונה הבלתי מעורערת של "ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתיני" ו"טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך".

גם בדרכי אמונות ודעות אין קפיצות ניסיות בלי עלות מתאימות הגורמות אותן. מי שלא ירד לעומקם של עיקרי הזמן לא יעלה בשלבי האמונה הצרופה, גם בו, אף בהסתופפו בצל האמונה תשתרר המבוכה ולא משכנעים הם דברי האפולוגים השנונים, כי רק הכופרים נבוכו. הישרת הדרך והשטחתה אינן תריס בפני כפירה, גם המאמין נבוך ודווקא לו מבוכה תהומית וטראגית בדורנו, כור לבטיו איובי ומוך המייצר לו לזעוק, להתפלש ולהתלבט, להתחטא ולהתוודות, ממעמקי הצער לו להבקיע לעצמו דרך לאמונה הזכה, שניזונה מהמבט המקיף, החודר מעל לזמנים ופגעיהם, מנבכי הימים עליו לקוץ ולרון מטוהר ומחושל כולו אומר ביטחון.

*

עדים אנו להרהורי תשובה וחרטה במחנה החילוני, המותר לנו לחללם בביקורת גסה? הלוא הוזהרנו על רוממותם של בעלי התשובה, האם באמת לבנו הולם, הולם, בשקט ושלווה, עד שיצרי ההתנצחות דוחפים אותנו לתקוע חיצי לעג בנפשות כואבות? עצם ההתעסקות הסיטונית הזו והעעטה על פצעי חוזרים בתשובה סימן רע לנו.

מאין לה, לנפשו של עיתונאי וסופר דתי כל כך הרבה זמן ותאווה לסובב סביב קרבנות נפש של אחרים, עת כל כך רבים פצעי נאמנים עצמם?

החיפוש אחרי מומי אחרים והאוריינטציה כלפי חוץ, לא ימנעו מניסיוני המבוכה, שהוזרקו ללב המאמין מלצוף על משטח נפשו, הלבטים הכנים והחיפוש הכנה יש בהם לפעמים יותר חיות אמונתית מאשר בשלווה שגורה של מאמין. הרי לא יתכן שנעשה פלסתר את תורת הרב זצ"ל, גם בהתרסתו של יהודי דתי יש מגילוי נשמת הדת, מ"רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב" ועד התשובה העליונה המשכנעת "בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי?", דרך הרת ניסיונות ומצוקות נפש.

לו היינו כנים עם עצמנו וחיינו את התקופה בלי הגבלות מפלגתיות שהאינטרס מדריכם ודאי מצאנו עוז לגלות את תהליך הקרעים והאיחוי בתוכנו.

מאמין אני, כי כנות מולידה כנות, לו כאבנו עמוק את הדברים היה להם ביטוי שירי עז, שהיה מגשר על פרודות האומה ומאחדן, כי רק השירה מסוגלת לדבר ללבות כואבים.

*

לשירה בתוכנו תפקידי זקוק והארה, הנסת הערפילים ופיזור הקדרות, ליבוי הניצוצות וליהוט האשים, ריפוי הפצעים והתרת הסבכות. כל אלה לא יבואו בהסחת הדעת ובהעלמת העין והאלמת קולות, כי אם על ידי השחת הפחד והמחזת הבעותים, על ידי מימוש חלומות וריכוז כוחות פועלים המצערים ומשמחים בנקודת המוקד האחת שבמעמקים, אשר תתפרץ ותגעש מול השקט וההתאבנות, שתמרוד בהליכת הקבים של מתון, מתון ושלום עלי נפשי.

לאיחוי קרעים בתוכנו מסוגלת רק השירה האמתית, המעלה את ההוויה לנצחי, החושפת את שורשי הקיום ואת סודות הנפש, עד שהמציאות והאין סוף נצבים פנים אל פנים ומחיצות נהרסות ורמזים ורזים אומרים קדוש. עם התודות ללקויים יתדלקו אורות התשובה ויקיצה תקוץ על חולשותינו ורפיוננו.

עלי כינור.

דאמר רב אחא בר ביזנא אמר שמעון חסידא:

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד,

וכיוון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית,

ונושבת בו, ומנגן מאליו,

מיד היה עומד ועוסק בתורה,

עד שעלה עמוד השחר. (סנהדרין ט'ז)

כנחל זה הזורם לאפיקו, זורם ואינו מאט את זרימתו, כי אם מושך ונופל לים, כך נגררו קורותינו לשעת המשבר, עוד לא פרעות הלמו על ראש האומה, כי אם שחיטה תרבותית ומשוכללת ערוכה ע"י בני תרבות כרתה ביער היהדות מיליונות. נפלו החומות בין העיירה והעולם, ובמקומם זורמים זרמי דמים, נותצו מזבחות הנכר, אך בפנים לא נבנו ההריסות, פור התפוררה המסגרת הישנה והחדש חיוור וקלוש, לא רק בעולם החיצוני ישנה התרוקנות איומה מתכנים, כי אם בעיקר מכבידה ההתפרקות הפנימית. אחרי שנות צפייה להתחדשות שרק התנוצצו ניצוצות ראשונים, כבו האורות ונעלמו, לא גדלנו יחד עם גדול הניסיונות והמבחנים, רק מתוך קרונות המוות עוד הדי הקרבה נעלה הגיעונו. איזו נשיבה מחרידה של רוח איתנים נצחית הממאנת להיכנע וקוראת לו כביכול שיתחשב, כי בין כה וכה נאמין, התנשבה בנו והפריחה במקצת את גחלי אמונתנו העמומות?

*

קרב ליל הגלות לשעת החצות, ניסים ופלאים, סבל וכיליון, נשקלים בה אהדדי וכינור אין…

לו גם תנשוב רוח צפונית גואלת ומעוררת לא נשמע ניגון עזיז ונאדרי, לא רק מנכסי הדורות התרוששנו, אלא גם מכלי הרוח, כינור לו היה תלוי במחננו – היה משמיע מעת לעת חרדות ויתמות, ניגונים סוערים ונלהבים על פלאי היוצר, על גילוי הפנים ועל חזון תחייתנו.

ישנה היא היהדות הדתית לעומת החילונית והיא קולטת שירי חולין וחולמת חלומות לא לה, כבימי ספרד עת קמה להקת משוררים, שפלסו לה דרך במבוך התקופה, כך היא זקוקה היום, כי יתחמו את החולין באפיקו ויזרימו את הקודש בשוקתו החרבה ויתנגן כינורה בחצות הליל.

*

כינור הכנה שבכלי הנגינה, המתאים למהותה של האמונה, שהאמת נשמתה, היה מעיר את זמיר שירת ישראל, את שהיה רגיל לקום להעיר את השחר בשיר ובתפילה ולנו הנכספים שהשחר יתעורר ויאיר לנו, האין מחובתנו לדאוג לכלי נגינה ושיר?

איך נצדיק זאת שדווקא הראויים ביותר לשיר, שלא פסקו לשיר כל ימי הגולה, לא מצאו לנכון להקים מכון לשירה? מוסד בעל יכולת ובעל חזון לדובב מחדש את הנשמה הקדושה של היהודי הקדוש בארץ הקודש?

אל יאמרו הספקנים כי היה מנגן ושאין השכינה שרויה בתוכנו, גם לנו הוענקה מתת השירה והיו שירי קודש מפכים בתוכנו גם בדור הזה, אף כעת מזדמרים עוד שירים רסוקים שלא בשלו עדיין, כי אם עלו כפורחת פראית ועזובה.

מתנגנים לבבות, אך בבדידות הרבה כבים ככוכבים בליל ערפל, מסך התירוצים על הסופר ועל המפלגה, שהוטלו למערכה, מופרכים משורשם, עוד לא בקרן זווית תתייפח השירה הדתית, ברשות רבים לה לגדול, מעומקא דמכאובים לה לגדול עד גבהי רקיעים.

אל יאמרו הפקחים – כינור למה לי? עורי עורי דברי שיר היהדות הדתית!

לטרג של אלפים כופתך בדרכי הניחותא והאיחור המתמיד, יפה לך הערות, הקליטה השחריתית הרעננה.

כינור נתלה נא במחיצתנו לעת חצות זו, ואל יהיה החלל מלא מנגינות חללים שאין בהם רוח, יזדמרו הנימים ושיר שחרית חדשה ורעננה יבשר את קץ התרדמה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s