מכתבים להדסה-י"ג, ט"ו-יום השנה החמישי לאימא,אב, תש"ד

 

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

"D" Coy.2-Bn

Pal. Regt.

M.E.F

ב"ה י"ג מנחם אב תש"ד

הדסה יקירתי שלום רק לך!

שוב "לילה-יום" עבר עלינו ושמש המדבר יבשה קצת את הברקנים הירוקים, שנשארו כזכר לצמיחה בעולם בחום ובשממה האין-סופיים ובי. בחיי ימים כעת מלאים זריחות ובהירות, שאף ה"עמקים" מתחת לעיניי מתיישרים ויש כי קל בנפש, על כי יכולתי לקפוץ מהתרוצצות גורלית לאידיליה הזו שבמטבח הכשר. באמת לפעמים הנני חושב, שזה תפקיד חשוב בימים ה"יבשים והמיובשים" האלה, בתתי כף מרק, פודינג, או סלט, לחבר הנני מרגיש: "הנה פורח חיוך על שפתיו";  "הנה גזה ההתאבנות ונחירי אדם מריחים כרגיל בתיאבון בקצת אוכל ביתי וחם" וטוב לי כי במעט הזה, שאפשר (באוכל) לקיימו במקרה, אפשר גם לתת הרבה יותר משנראה משנרמז וכך הלך יום אחרי יום ועוף עם הפיח שיוצא מהארובה העקומה וכעת גם בלילה… יש ועולה בי גרוטסקה כזאת "על הארובה והירח המלא", שיחה של טבח עברי חייל עם הוד הליל והיה אפשר לפתח את "ההמצאה" ולגלות הרבה נסתרות מחיינו כעת, אלא שיש שומר לפה ולמילה וטוב גם לפעמים שאסור הכול להגיד. התקדרו, התקדרו, אבל גשם אין!  אין ברד של זעם ושל קללות, התרגלנו להיות נפוחי מרי ולשתוק במדבר וכעת גם מגיע הרהור ליום השנה של אימא ז"ל ופלא הוא כמה זה בהתאם לריחוק הזמן היא וזיכרונה מתקרבים ונדמה לפעמים, כי אין חוצץ, כי את מי אזכירה? הן היא בתוכנו, הן היא אתנו תמיד. כן, פעם הלכתי ברדום העיר עם סולם צַבָּעִים גבוה וכאילו הצַבָּע טיפס בשלביו ובפיו שיר "במבם", שיר יתום צעיר המכַּיֵר בתי זרים.

 

"לא אמת כי את מתה, לא!

לא אמת כי את אינך

כי מעולם עוד לא מתה אם"

 

ועתה כששנים גלשו ועברו מעבר שנות מלחמה מרים, כשתריסי השכחה נתלים על ימי ילדות והננו מאפילים על תום העבר, יש ויד נעלמה, נסתרת, מרימה את הווילאות וסודדת: זכור! בוא הביתה ולמד! בוא בשביל שבות והצץ בתהום שעליה עברת… ואיך לא ללכת על אף שיש צורך את היום לכבוש בתוכנו לתת לו דפוסים ולבנותו מדמנו ומרצוננו? איך לסרב לרזי הבית המתלחשים, כסודות טמירים, בערב כזה מדברי, חיילי? מדבר – משמעותו מתחלפת בכל פעם, כעת מדבר המלנכוליה, הבוגרת, הנצה לכל ומתנחמת בחיוך אבאהי, רגש הכרה מציעותית שלשד הנצחיות לא חסר בו למכביר. בין גלגלי ההיסטוריה העולמית הננו נדרסים ונטחנים לבקרים והלב דווה, דווה ומחייך, מרי מתוק שדוֹק של סליחה מעפיל מעליו ויש כי כל מילה, שנשמעת ברגע כזה, מעוררת אסוציאציות רבות גורליות ולשעה הזאת רגיל שכני הטבח לשיר את: "אלי אלי למה עזבתני?" הוא מתעצב על בחירת ליבו "הסברה" שיושבת אי-שם במושבה גלמודה ומתגעגעת ולי נדמה שיש משמעות עמוקה לשיר, משמעות לאומית ואנושית כאחת, ובכל זאת ודאי שגם אני לכאורה מקבל את פירושו, פירושי אני. לכן הפעם לא בארוכות עלי אימא אחזור, כי אם אחזירה אליך כלהתגלמותה במציאות. לא לבקש משען ולטיפות נחמה, כי אם לשאת ולתמוך בך, כמו שהייתי אותה מלווה בלכתה לסבא אביה, באותה אהבה ובגיל, באותה חרדת קודש לברך יד רכה ועמלה בשלום חם ועז, בשלום הנאמר בכל רמ"ח האיברים. ודאי אמלא בזה את רצונה, בהיותי לך אח וידיד נאמן, בלי היסוס ובלי התרעמות.

 

"היי לי תמה כאדמה.                          היי לי, היי לי תמה                    כי יש ונלך עלי תהום-יה        

הזריחי לי כשמש עולה                        אני לך אשיר חרש בגיל             כי יין מרורים נשתה לרוויה

כשמש זורחת בהר                             שיר העולה מהדממה                  ובכל זאת הלב יאמין ויקווה

הפיחי אתלהב האומן                          שיר הנולד מייסורים                  כי בדרך האור רזים רב

ואש זיקוקין העלי ברמה                     ואת אל תעצבי, נא היי…             כי נוצרנו יחד לתפילת ערביים

היי לי תמה, נאווה כאימא!                   היי לי תמה סולחת כליל              וכמוהו להיות נאווים ותמים".

 

אעבדך כעַמֵּל הקשור בטבורו לעָמָל, כאדם היודע, כי יש ולשאת גורל הננו נפגשים, כי צורך בשְׁכַמות נושאים רבים ביקום להעלות את העגמה לשיא ההזדככות ולזהור ולהאיר בתים, מתוך בצער הנסוך בתוכנו ביד אלוהית, מתוך השקט המודרג המתבשל והפורח, המקשה כפרי לפני נפלו מהעץ, הנני לך הפעם ברגע של "מנוחה" פתאומית ואת האם לא תתעצבי בגמעך את שורותיי הבשלות כקמה המרשרשת בנשוב בה הקדים העז? התביני כי בשלה, כי צמחה ועלתה על אף שהקדים עז? התחרדי בימים עלי גורלות שנינו ותתמהי לַגמַה הגבוהה של מכאוב והתנסות? הקשיבי כי שקט-רב כזה כעת ברחבה המדברית, כאילו הנשמה משתטחת עלי המחר ומשמשת לאור נוגה הירח מצע-זך, בואי ראי את אותות האור! יהיה זה לזכרה היקרה, הפעם פניה לחיים כמות-שהם, בשעת חסד להצדיק את הכול ולקבלו כנס.

לפני ימים מספר הגיע לכאן המלצתו של הקצין המקשר לשחרור (כן נמסה האבן!), יש כבר ומטפחים על גבי הֵה בקרוב מה?… ואני ממשיך בדרכי והולך בה כשור בתלמו בלי אשליות, עד תבוא שעת ההליכה הביתה.

שלומי טוב ברוך השם, אני כולי תחת רושם הספר של קבק, זה יוצא מהכלל. יש כבר קצב יקרה! קצב גורלי של אומתנו הטרופה בין עמים זרים.

היישנו כבר בקבוצה? מה שלומך? שרגא הגיע היום ומסרי לו דרישת שלום. הקבלת כל המכתבים עם המשכי היומן?

שלך האוהב בשעת זיכרונות קדושים עלי אימא ז"ל. שאול

 

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

"D" Coy.2-Bn

Pal. Regt.

M.E.F

ב"ה טו" מנחם אב תש"ד יום השנה החמישי לאימא ז"ל

הדסה רעייתי שלום רב לך!

                א                                                      ב                                                           ג

נַמוֹג הַעֶצֶב בְּיַם הַשְכּוֹל               כְּשִׁירָת הוֹד בְּהֵחָרֵב תֵּבל                               בְּלִי לוּכַל זֵכֶר הֵעַלוֹת

נַגוֹז הַאֵבֶל בְּלֵב הַיָתוֹם                בֶּהִרַצַח הָעָם בִּיְדֵי נוֹכֵל                                 עַל דוֹר שָׁכּוּל וְנִטְבָּח

וְזֵכֶר-אֵם כְּהִימְנוֹן מְצַלְצֵל            בְּהִחַנֵק הַדוֹר, אַחַי וְרֵעי                                 הֵיי-נָא לִי שַׁלְהֶבֶת-אוֹת

כְּשִׁירָת הוֹד בְּהֵחָרֵב תֵבֶל             בְּלִי דָעַת אֵיפוֹה אֵיך וּמָתַי…                           נֵר-נְשָׁמָה לְהֶרֶג הָרַב.

               ד                                                      ה                                                             ו 

נֵר-נְשַׁמָה שֶל דוֹר גוֹאֵל              כִּי מְרָחוֹק הִקְשָבְתִי כְפָּעַם                              אַהָ-אֱלוֹקִים! אַבָּא רָם

מְדוּרָה נִצְחִית שֶל זַעַם               אֵיךְ יוֹנְקִים "שְׁמַע" קָרְאוּ בִּבְכִי                       פְּתָח לֵב שָׁמַיִם בְּרַעַם

אַלְלַי לִי כִּי נִמְלַטְתִי מְהַמוֹקֵד       וְאִימָּהוֹת אֵין אוֹנִים הוּבְלוּ                               קָטוֹן לִבִּי לְהַכִיל הַקִינָה

כִּי מְרַחוֹק הִקְשַׁבְתִי כְפָּעַם…       לְעָרְמוֹת אֶפֶר אוּכְּלוּ…                                  הַכְּתוּבָה בְּדָם קְדוֹשִׁים…

              ז                                                       ח                                                              ט

פְּתַח לֵב גָדוֹל עָמוֹק בָּעַם           כֶּקֶבֶר אֶחָד אַלְמוֹנִי רָחַב                         וְלָיוֹם הָבָּא, הָנוֹלָד בְּדָמִים

לֵב מִילְיוֹנִים רָגִישׁ וְחָזָק.           כָּדוּר הָאָרֶץ לִי גֵּיא-הֲרִיגָה                      הָשָׁטוּף בְּדֶמַע חַם שֶׁל מִילְיוֹנִים

כִּי מִילְיוֹנִים מִתְדָפְּקִים שָׁם…      לֹא אֶשְקוֹט, לֹא אָנוּח, הַנִמְלַט!                  תֵּן כּוֹחוֹת עַזִים, עַתִיקִים

בֶּקֶבֶר אֶחָד אַלְמוֹנִי רָחָב            אֶתַנֶה אֶת הַעַוְולָה לָעַד.                          לָשְׂאֵת הָאֵבֶל כְּכּוֹתֶל-הַמַּעֲרָבִי. 

 

מחשבותיך הנוגות הרוטטות, עלי השכול, באוּני בשעות העבודה הרבה בערב-שבת במטבח ועל אף שרציתי למלאות את חובת ה"קדיש" הן לא ניתן לי הבוקר להקים "מניין", צר לי, אבל גם השבת הבאה לא משחררת מחובות, אגב זה בלבול הזמנים, מבלבל את הכול בכול. אשרינו שכבר ערב שבת, יום השנה כתמיד מעלה את זכרה, היקרה, בנו. ויפה הקבלת את המצב של המוות… כן, יש גם נחמה בפטירה טבעית, במקום ידוע, כביום ידוע…

לא אוסיף על כך זה המעט מכול תהומות של חרדה ועוצב, הלוואי ויזכו רבים לדעת אם יקיריהם נטבחו… הלוואי ורבים ישמעו על יקיריהם כי אי-שם נותרו חיים… הרבה יש לברך גם ביום האבל הזה, עשיתי זאת בלמדי פרק משנה וגמרא, הנני עושה זאת תדיר באחרונה, יש בניגון הגמרא לתת כוח לשאת הרבה אֵבֶל… לא לשווא הותלו כינורותינו על הערבות בבל, הגמרא נתנה כוח חדש של השׂחת הצער. בואי וראי כמה חכמה צרופה בגווילים הישנים הללו, בינה בשלה של עם הנושא את חייו בין תהומות היסטוריים, ומכאן מעיין האמונה העמוק וזך המחזק את המתאבלים: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". לוּ נביא היה צריך לעבור את הגולה היה מיבב כירמיהו ב"איכה", אבל הָתָּנַאִים ידעו גם לשאת עלבון גדול וללמוד ממנו דרכי חיים להבא, כאן החכמה הצרופה הדבוקה בניסיון מר. היהודי המנוסה ביד ה' בכל הזמנים והתקופות, תן לו גמרא ויסלסל את ניגונה ויפיג את צערו בעולמות פליאה חיוניים, בעולמות החיים, כאילו נפתחים רזי ההוויה והננו הולכים ורואים אין גבול, אין-גבול, אין מובן על היות ולחדול, הכול קיים, אלא שהקיום הרבה צורות לו, מהפרוזדור לטרקלין ועד מעלה מעלה לכיסא-הכבוד, פליאה אחרי פליאה, עד שהאדם הופך פניו ואומר: "אלך לבני אדם לחיות את החיים כפי שניתנו לי הפעם". הן יש עוד דרכים רבות נסתרות בחוויה, על החיים לחיות ועל המתים למות. דרכים הם דרכים שבנצח ועל הכול הודו הרם, ידו המשגחת. טול וצרף מקרה למקרה ותיווכח כי יש קו, יש דרך המובילה ומטרות מסתמנות, כיסופים וגעגועים, גם נקודות חדווה דרך של פגישה והשגה, אבל הדרך נמשכת נמשכת לנצח, אולי דווקא דרך האי ידיעה הזו, דרך המרירות המתוקה נותן טעם לקיום הזה כמלח למאכל, יסודי הוא וטבוע ביגונו של היחיד ושל האומה כולה ויש באומתנו מלח זה יסודי של יגון המחזק ומלמד המוביל והמדריך, כישרון ההכרה, גם כשהאפסות הנראית לעיין מאיימת לקדש על הקיום ועל החיים כפי שהם. לכן פרשׂי יקרה, פרשׂי את היריעה, כאב וכאם שכולים, שמשפחה שלמה נאבדה להם, ושאלי שאלי: איך תישאו זאת? ולמדי ממנו, הגם שוודאי צערו גדול מצערנו האנשים; שיש אבדות מחויבות והכרחיות הבאות לסתום פרצות בשלשלת הניתוקים שבהוויה. פתחי את זיכרונות העיירה והבית, את הצטלבויות דרכי הנוער והוריהם ושַׁלי משם את ציוני הדרך, הורידי את הידיים באבל ואמרי: כך צריך היה כנראה להיות, מוכרח היה להיות… עשרות בשנים איים גורל ההשמדה, איתות היו לו הפרוגרומים "הקטנים", כעת בָּשֶל הטבח הגדול, אבל יש גם ותבוא שעת הגמול, כשה' יחזור להיפרע מהעולם את עוולת המעונים, אזי גם שעת השגשוג מחכה לנו, כן על קברי המיליונים… לָמוּד הוא האדם לחשוב על החיים שיקומו מהמתים, כי מי יודע מה קרואים חיים? יכול להיות שרק שליחיהם נהיה, נחיה בכדי שהם דרכנו ישיגו את מאווייהם, ובכל זאת היי נא חזקה באמונה התנגני בָּנְבוֹ שבאדם, סלסלי את מילות האבל ומצצי מהם את לשד הנחמה והחיים, כן עדיין הנך חורדת ומלאת מחשבות נוגות. כפתנים הן מתפתלות בתוכנו, אבל נהיה-נא דרוכים ומחושלים לקראתן, נדע גם אנחנו בדרכנו לא להישבר לגמרי, כי משבר מחייב הוא, כי למענו כל זה היה. נשתבֵּרַה עד נקודת ההפריה שבשבר, כך דרכו של עולם לשבור ולהישבר, בכדי לצרוף ולהוליד ולהיוולד שלם חדש זך וטהור. השעה עוברת, השבת קרבה מהעצב לקדושה רק דקה אחת.

היי ברוכה משעת הנוגה. שאול

תודה לך בעד התמונה המצורפת, אני מצרף עבורך מאמר מ"הפועל הצעיר" שיש בו רעיונות חשובים.