מכתב לחברי כפר עציון-א',אלול-תש"ד

 

 

 

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

"D" Coy.2-Bn

Pal. Regt.

M.E.F

ב"ה א' אלול תש"ד                                      20.8.1944

לחברה שלום וברכות!

אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך, לאו כדיבור דמי? – למה הרהור? אלא מאי הרהור? כדיבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי, דאי סלקא דעתך, הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו, אלא מאי? הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר? אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא. אמר רב אדא בר אהבה בדבר, שהציבור עוסקין בו, מסכת ברכות כ'.

אגרתכם השנייה נזדמנה לי ביום שעמדתי בפרק זה – הדן בהרהור והייתה גם תשובתי לכם רק הרהור בעל-פה, כי הדיבור נעלם והלוא כי אין השפה לצקת בה את קדחת הייסורים, את העוול הרב ואת האבל ואת הרמזים שצפונים בימינו הטרופים האלה.

הרהורים, כי ימי אלול החלו, ובאיזה אורח של גלגול נסתר וחבוי מעינינו המסתכלות במאורעות – קלטתי הבוקר מפי חייל "חופשי", אף חבר "משמר העמק", את "הכל מאמינים שהוא … ", בכלל בימינו האלה כאן הן שלכת של מאמץ גורלי כאוב, שאי-אפשר למודדו כך במידת החשבון, כך שיאופפנו ההרהורים הגורליים והרהורי התשובה ההיסטורית, אולי נמצא גם הפשר לאכזבותינו ואולי גם נלמד לקח לתקן. הן לא נוכל בקטע החיוני הזה להשתחרר מראיית היהדות הנאמנה, שמחייבת גם הרהורי אמונה.

וראשית כל שוב עלינו לראות את עצמנו חייבים לפשפש בחיינו, ככתוב: "אמרו בשם רב הונא: אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו: פשפש ומצא – יעשה תשובה: פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה: ואם תלה ולא מצא, בידוע שייסורים של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

"לך עמי בוא חדריך" – הסתכל בחדרי לבך על מה ולמה הבאתי עליך ייסורים ולא תהא קורא תגר אחרי מידת הדין." (תנחומא ילקוט שמעוני-ישעיה), וכעת כבר לא יהיה קשה בכלל למצוא על מה להרהר, על כל מפעלנו זה הקם לא כך מעמלנו, כי אם מחורבן מיליונות אחינו בתופת, אין זה מופרז אם אגיד כך. צאו וחישבו – מי אנחנו? פירורי בתים חרבים, שרידים מתנועה בעלת חזון ותעודה, אודים כולנו ויתומים . .

את תורת ימינו הטרופים אפשר ללמוד כאן על פי הרכב חברתנו. אין זה מקרה סתם כי אם הטלת חובות רבות כלפי אלה שלא זכו למה שאנחנו זכינו, ובעלי זכות – בעלי חובות, גם הרהורי אלה אינם שלמים, כי יש "גן הנידונים למוות", שאיני מעז לחלל את קדושת חייהם אף בהרהור בעל פה. יהיה "הוא" האחרון שהגיע הפעם לתובע תמידי, לחיוב מאמצים מתמידים, להתחשלות רבת היקפים ועמוקת יסודות לאהבה כנה ופשוטה כמו שיאה ליתומים . . .

 

באיגרתכם הערה שניה מוצגת: "בחירת מוסדות".

ובהסברה בעצמה יוצאת הסתירה – באם אין בתוכנו יותר מחמישה בעלי-ארגון? למה הננו מרפים אותם במאמציהם? למה הננו שופכים קיתוני ביקורת אישית ואת ההמלכה הננו מקיימים ברגע של חולשת ההורדה? הלוא זה משפיל את האדם, העושה, השליח. – איך יש לו לחשוב?

"עולם-גולם", דומה לכך ושנית מי זה נתן רשות לנו לבזבז כל כך הרבה בריאות וכוחות על תנודות לפי מזג האוויר בבניין החברה הקיבוצית? אני חושב זאת ללא מוצדק להחזיק זכות ביקורת לנצח, רק בגלל זה שקיים חוש ביקורתי, שמרשה בנוחיות הגמורה לבקר את הזולת ושוב אני מסתכל בשורה והנני מתפלא למה רק 5 בעלי-ארגון בתוכנו? קח את פלוני ואלמוני האם אינם מוכשרים? (לא אפרט בשמות, כי יש רבים) לא באו לידי ביטוי בקבוצה הכוחות שהצטרפו במשך שלוש השנים האחרונות, זה מאוד לא משמח. קבלנו חומר ממיטב אנשינו ולמה הוא השתתק? חי לו בשקט? פירמידה הפוכה אצלנו – מעט נושאי עול ועול-רב, גם זה עול כשיש הרבה אנשים שמבקרים, שזה מראה שיש להם ידיעות והתמצאות בענייני המשק החברה והתרבות ואינם מציעים את עצמם לתקן. כל עוד החיים לא "הגדירו" ולא "קשרו" אנשים מסוימים לתפקידי-בית וענפים – חייבת החברה למצוא בתוכה את אותו האמון, שניתן לאנשים היכולים במשך זמן קצר להיכנס לתפקידי המזכירות, את האפשרות לצאת מהמפנה ולשאת בעול. יש בקבוצה רבים שלוּ היו באים לאיזה מקום שהוא היו מצוינים, אלא שחסרה להם סימפטיה ואינם מ"הקומפלט" ובלי "פירמה", הקנוניזציה של 5 אנשים בחברה מתוך מאה (טובים) אומרת דרשני, עייפנו מתוך התנצחות הדדית.

היש צורך להזכיר עובדות? האם שכחנו כבר את האתמול הקרוב כל כך? אולי נלמד לקח? שלא הכישרון ויכולת הארגון קבע, אלא כוחו של הנושא בעול לקבל עוד על עצמו ולא מעטים כרעו תחת נטל ההשמצות והביקורת שנעשתה לדבר זול מאוד. יחס החברה לבעל התפקיד מאמץ או מרפה את ידיו, גם ביחס להרכב וההתאמה יש ערך לחברה בעיקר. באם אין יוצרים "פרובלימות" ולא מטאטאים אשמות – אזי החיים הרכבה יותר יציבים ונעימים ואהובים.

ב"מבפנים" האחרון נמצא מאמר קולע "על החברה והתרבות בקיבוץ" ואצלנו צריך היה להוציא את ספרי הלימוד ולפשפש איך קדמונינו ראו את בעיות החברה, איך ראו את האדם וכו' וכו', גם כאן התנערות נחוצה לנו. אהיה האחרון לבקרכם, כי מה שכתבתי עד כה, כך מתוך אחריות ומתוך הרגשת החסר העליתי. הלוואי ונחזור למקורות, נתלבט בכנות, אם גם קשה בשאלות חיינו, כי מה סבלנו בדומה לממדי סבלם? סבל רצוני פורה. הֵא אקלע שוב ל"גן הנידונים למוות" להקשיב לתורתם, אולי נלמד עוד? אולי אזכה עוד בשמץ ייחוד עם צרופים בחיים ועם קדושים ועם קדושים במותם?

וכעת מהנשמע אצלנו. בהיותי בבית שמעתי כי יש לשנות את שם הנקודה. ובתוכנו "דזין דיזי" אחד כבר מתלוצץ: כפר-עציון של סלעים . . . קראו "סלעון", אבל משום-מה הנני פוחד בעד הרכב האותיות סל-עין-עוני ואולי "סלאון" סלע-ואון? – מה  באמת בקשר לשם? הן זה כל כך התלוצץ מי במדבר ואינו חייב כלל.

השבת שהו כאן דוב והרב, חשבנו להתכנס יחד אחרי שובו של יצחק, אבל עדיין לא הגיע למחנה, ודאי יבוא בעוד מספר ימים. כרגיל בפגישה כזו, במדבר, יש ומתגלגלת שיחה על הבית, על היישוב, על הגולה ועל עצמנו. שמואל נסע לנוח ל"טריפולי". דוב שוב חזר לעיר, לקהילתו במדבר, אי קולו כבמדבר. לא חסר שעמום ואכזבות גם כאן, הן המדים האלה שואלים כל יום, תובעים את תביעתך הגורלית ואתה "מתעסק", חופר לך בקיעים להציל יהודים בלבך, ולו רק לרגע אחד של אשליה גואלת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s