מכתב לשולמית קלפהולץ ושושנה קרניאל שאיבדו את בעליהן בשיירת העשרה בחנוכה תש"ח

בע"ה כפר עציון י"ז בשבט תש"ח [נכתב לאחר נפילת הל"ה]

לשולמית ולשושנה ברכות רבות. [בעליהן נפלו בשיירת העשרה, בחנוכה תש"ח, בהתאמה: שלמה קלפהולץ הי"ד ושלום קרניאל הי"ד שהועברו עם יתר הנשים והילדים למנזר רטיסבון בירושלים]

אני מבין את צימאונכם ואת חרדתכן לגורלנו ועל כן הנני עוזב כל עבודה דחופה ויושב לכתוב לכן מלים ספורות. הציפוני אמש מכתבים רבים (כ-12 במספר), כך שאני ממש צולל ואיני יודע איך אגמור. הגדרתן נכון את המצב, כי "אסון רודף אסון" וכו', אך הדבר המכאיב ביותר בכל השתלשלות האסונות הוא: שהננו סומכים על הנס וחיים בניסים ממש. עד עתה לא באה התגבורת, בית הקברות גדל וכחמישים בחורים ירדו לטמיון. לא חשוב כן לעזוב או לא לעזוב, כי לכל צד נימוקים משלו, אך על מחייבי ההישארות להושיט את העזרה במהירות, זה כבר חודשיים שהובטחו כל מיני דברים ועד עתה רק חזרו על ההבטחות ללא כל תוצאות ממשיות.

כינוני כבר "פסימיסט" ולכן אולי לא טוב שאני אהיה לכן למקור הידיעות. עולמי מזועזע ומוחרד וחבל שאשפיע על מישהו במצב זה, אילו נתנו לי שאגתי והוכחתי על חוסר המעש ועל ויכוחי-סרק והתפארות ריקה על סף אסונות חדשים, אני רואה את הדברים כפי שהם מצטיירים במקום ומנסה לנחש את העתידות, אם המצב יימשך, כמו עד עתה, עלולים הניסים לא להועיל יותר.

למרות הכל הננו עושים מה שאפשר בביצורים, כבר פסקו לצחוק כאשר בונים קיר מאבנים לאורך המרפסת של נווה-עובדיה וכו', מסביב לא השתנה דבר, יש ימים שהנפש יוצאת מכליה ושפע של פרחים ודשא מסביב, אך אין השמחה פוקדת את האדם. השבת נפגעה בהרבה, על אף שאכלו עוף וקוגל והיה "קידוש", המון אנשים זרים במקום, אנו חיים כמו בתחנה – יוצאים ובאים, כמעט שהפכנו למיעוט, כמובן שנחוץ לשמור והחבר יוצא כל ערב שני לשמירה, גם הבחורות בתוכם, עבודתן קשה עד למאוד. עובדים קצת, אך עייפים, עייפים על אף שלא מודים בכך.

מהשמיים נופלים: קמח, תחבושות וסוכריות וזה קצת משעשע ומבדח, איש אינו יודע מה מתרחש סביבנו, גדושה הסאה ממנה ביקשתן להריח. אינני מ"המעודדים" והרואים וורודות, אחת אדע, לו רק ידענו להתכונן לזמנים בהם נפל בגורלנו לחיות, אילו רק ידענו לחשוב על העלול לקרות והיה בכך משום הצלה, אך איננו רוצים לראות, כי טוב לנו לשכוח, כי טוב לנו לא לדעת, לכן נודדת שנתי ואין לי מנוח, לא טוב לחיות על נסים בלבד.

זה נדמה לי הכל שאוכל לספר לכן, אינני יודע לשקר ולהעמיד פנים, לחצתן על פעמוני והוא צלצל: א ז ע ק ה! וזה תפקידכן שם.

היו בריאות ושלמות ושמרו על כוחותיכן, עוד רב הסבל ורבים המבחנים שעומדים לפנינו. ברכות לכל דורשי בשלומי.

שלכן                              שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s