מכתב להדסה מהמצור בגוש עציון:כ"ו , שבט, תש"ח

בע"ה                            כ"ו בשבט תש"ח

הדסה יקירתי ונשמת חיי. שלום וברכות אין קץ!

והנה ירד האווירון והביא לנו את מכתביכן, כבימים קדומים מאוד נראה המחזה, המון צופה בנס הצניחה ורץ למקום נחיתת האווירון, מכל הנקודות נהרו אליו האנשים לגבעה הצהובה ומשמשו והריחו וחיכו עד שהתרומם שוב וגז, מה להגיד לך? מחיה, מרהיב עין ומשובב לב ונפש, אך אני לא יכולתי להתלהב מאוד ביודעי את חומרת השעה, האווירון נראה לי כצעצוע שמורידים לילדים ולא יותר, כי מול הגורל הטראגי והכאוב, שכנראה אין מנוס ממנו, מהו אדם אחד המגיע אלינו באווירון ומביא שק דואר? מול הצרכים והסכנות מה ערכו? עצוב, עצוב, אך אסור להיות בעלי-חזון בימי מלחמה, רק שיקולים ממשיים, זאת אומרת: שמירה על רכוש האדם, על מעט היהודים שהתקבצו בארץ, צריכים להדרכנו.

ואולי אנו נוטים להתפאר יתר על המידה בעניין העמידה על כל שעל אדמה? הרי ידועות נסיגות בתולדות מלחמותיהם של עמים גדולים, נוכל להצביע על העוול שנעשה לנו, נוכל לקבול על גורלנו האכזר, אבל כשאומה מסכימה שיתנו לה רק חלק מארצה – התוכל באותו זמן לעמוד על מספר כפרים, שהחזקתם דורשת הון-רב ואלפי אנשים? כן הקרבנות, הקברים שׁכּרינו הם נטל, שטר התחייבות (ויש האשמים בקרבנות, יש . . .) הנדע בעוד מועד להגביל את מספרם? לעת-עתה נשאר הכל כפי שהיה, מלבד העובדה שנהיינו פחות מאשר בהתחלה.

במקרה נפלו היום לידי מכתבי טרומפלדור, ואהו יקירתי! – ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כאשר כתבתי לר' בנימין לא הייתי בטוח אם האנלוגיה לתל-חי נכונה וכעת הדברים כה ברורים! הנה קראי-נא את הקטע הנ"ל:

". . . את 150 האיש הנעדרים מוכרחים לדרוש תיכף ומיד מן הדרום, בלי כל דיחוי. שעת הניסיון הגיעה כמעט, מחר אולי תבוא בכל מוראה , יכול להיות שברגע הנוכחי אורב לנו האויב מאחורי הבית, אולי מתחבאים הם בחשכת הליל . . . בני חורין עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת גבול זה ושם-בפנים המדינה נושאים ונותנים בלי סוף אם לאשר את התקציב או לדחותו, זאת אומרת: אם לעזור למגיני מולדת או לא ? . . . ועל הרשלנות הזאת טרם כפרו ועל אי שימת לב זו טרם נתנה התשובה. כעת אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי ולכפר גלעדי! מצבן קשה יותר ממצבן של מטולה וחמרה, שם נפלו קרבנות אנשים וכאן מתנוססים כבר שני קברים!

האומנם ימשך עוד המשא ומתן, היוסיפו ל"עמוד על המקח" והעזרה תאחר לבוא?".

עד כאן הקטעים ומה אפשר לענות אם במקום שני קברים ישנם כבר חמישים?

אקרא את שיר "הכורה" של רחל ואחוש עצמי קשור אתם, עם מרגישי הסער בטרם בואו.

מאוחר, מאוד מאוחר . . .

כדי שלא תחשבי שרק מחשבות קודרות מקננות בלבי, אעזוב את חומרת המצב ואפנה לפרפראות של חיינו. ערכנו היום עיתון והוא עמד על רמה יוצאת מהכלל.

את אחרי הצהרים בזבזתי על פשפוש בספרים לקראת ערב תל-חי, בינתיים ירד אווירון, בחוץ היה יפה להפליא ולכן הלכתי עם ההולכים למקום נחיתת, מצב הרוח מרומם, כי שקט וכשמקבלים מכתב מאשה ויש גם איזו פעולה תרבותית טובה, הרי אפשר באמת לאהוב את החיים פה עד כלות הנפש.

כעת אני יושב וקורא את מכתביך יקירתי, מה אגיד לך? שכחתי את יומנו זה, הגורלי, טרדות וצרות משכיחות כל זיק של חג, גם אתן בוודאי שמעתן את ההודעה הרשמית הנפשעת הזו על פציעת ערבים ועל שדידת 25 פרות, למעשה הרגו פרה אחת והכו קצת איזה ערבי, תארי לעצמך כמה הם זריזים הבריטים! תיכף אחרי המקרה הופיעו מכוניות משוריינות וקצינים גבוהים, בשעת ההתקפה לא ראינו אותם והיום כה זריזים היו ובאו דווקא בעת שהאווירון נחת בשדה.

עיני נתמלאו דמעות מדבריך הנוגעים ללב ומגבורת נפשך והגדרותיך ומיקרת מילות תנחומיך, כה ייתן לנו ה' להגשים את ברכותיך, כולי הומה לך ובוכה בקרבי מאושר זה להרגישך ע"י המילים לידי, אין לי מה להוסיף, מצית את המרורות ואת כוס האושר גם יחד. נמשיכה בדרכנו, כי תפקיד הוא להיות אנושי מאוד, כנה, טוב ולאהוב אחד את רעהו עד תום, יעשה הגורל את שלו ויד אלוהים תיתן מה שתיתן ואנו נקבלו בעיניים גלויות ובלב מלא אושר . . .

העברתי אליך עיתונים שבהם התפרסמו דברי, צרפי אותם לתיק הפרסומים, בקרוב אעביר לך את השיר ואת הרשימות שכתבתי, הם נחוצים לי עוד מפני שרוצים להעתיקם ולהעבירם לבחורות לקריאה. רציתי שוב לשבת על האובניים וליצור והנה לא נותנים לי לשבת במנוחה, ישיבות על ראשי ואני מקבל עלי שוב ושוב, כעת יש בזה קצת עניין, הרי בכל זאת יש איזו הרגשה של סיפוק, כי הדבר נחוץ ואינו צורך פורמלי בלבד, אני עוסק בהכנת ערב תל-חי לי"א אדר; הצגה, הקראות וכו'.

אני מתפלא שאף אחד מלבדך אינו כותב על הצעת קפלן [אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות] [שהגברים בעלי המשפחות יעזבו את כפר עציון ויעבדו לפרנסת משפחותיהם שפונו לירושלים], אולי יש משהו אצל דב, מסופקני אם ימצאו הדברים לבבות פתוחים לקראתם, אין לאנשים מידת ההיקף והמיצוי הדרושים לדיון מעין זה, כל דבר הופך בנסיבות הקיימות לעניין אישי! וזה לא טוב, אני רואה לנחוץ מאוד שחנוך יבוא ואז נשב ונדון בעניין.

. . . ולי קורה לפעמים שאני שוכח את הכל והוגה בתוכניות יצירה, שורת סיפורים לי בחזה ואין זמן לפרוק אותן: מאמרים, דראמות, שירים וכו', מלא הנני, יש כי אף בשמירה בלילות אראה את גיבורי רוחי חיים ואובה לממש את חייהם, אך הלילה חולף ושוב צריך ללכת לישון . . .

לפעמים אני יוצא לי לבדי באמצע יום חול, לבוש ורחוץ והולך לטייל, כה יפים המראות פה! אך די בירייה אחת, שתחזירני למציאות הזו הקשה ושאינה ידועה לנו כלל וכלל, אנו מבינים רק שמץ ממנה אחרי התקריות, ברובה היא נעלמת מאתנו . . .

רשמי את הגיגיך ביומן, גם אני עושה זאת, כשאגמור את הפנקס אעבירו אליך. תודה לך על החבילה, היא יקרה לי מאוד, רק מקבלתה נעשה לי מתוק, אך יותר מכל הייתי מנשקך חזק, כדי שתרגישי את לבי הגואה ויוצא אליך.

נדמה לי כי לא קיפחתיך עד עתה במכתבים, אם איני כותב על הכל שאלי ואשיב לך, כאשר אני סגור בחדר אתך, יכול להיות שאני שוכח את הכל. באורח פלא עברו לפני אתמול חיי, כבסרט חלפו עד שהגעתי לחופך הבטוח ורציתי בחיקך להוריד את ראשי ולנוח קצת, לספר ולשמוע כתמיד, להשקיף יחדיו למחרים היפים, שבכל זאת יגיעו לארץ מחמדים זו, לו רק נזכה! . . . לו רק נוכל עוד . . . דמעות עלו לעיני, אך לא זרמו, הרגשתי כי אינני אבן בלבד, רכרכת אותי במילותייך והייתי שוב זה משכבר, המגשר מעל היום למחרים רחוקים ויפים. לעתים יש לי חשק להתחיל לצייר, אילו רק זמן מצאתי לי להגשים זאת . . .

רקפות ורדרדות בצנצנתי, מנורה ושעון מתקתק על שולחני וגיליונות לבנים הזוכים להגיע לידך, לו כמוהם יכולתי גם אני . . .

עוד עבודה רבה לפני הערב, עוד מעט יבואו אלי יהושע ויוסף לישיבה, אז סלחי לי יקירתי עד המכתב הבא. שבוע טוב, שבוע שקט ושמח.

דרשי-נא בשלומו של חנוך מסרי לו שלא ישהה עוד את בואו, מצפים לו כלמשיח. הייתי מציע לכן לנצל קצת את ירושלים במובן התרבותי, אולי אפשר להזמין את מרגלית לאופר? או איזה מרצה טוב, למה לא? מה הלך הרוחות כעת? האם נכונה הודעתך על ההצעה הזו? אני חושב אותה להגיונית מאוד, כן ודאי שבעיית הקבוצה עומדת על הפרק, איני חושב שמוכרח לבוא לידי פירוק, הדבר תלוי הרבה באנשים עצמם, יכול להיות שיהיו כאלה שירצו דווקא שהחבילה תתפרק, כבר שמענו פה איומים: "כאן, או בכלל לא!"

דרישות שלום רבות לכל דורשי בשלומי, בעיקר לזקן ולזקנה [לר' בנימין ולאישתו], את יכולה לספר לו על סמיכות הפרשיות בינינו לבין תל-חי לפי הקטעים שהבאתי, ידע שעדיין הכל תלוי ועומד.

                                           שלך לעד .              שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s