פרח רז-על הרב ישעיהו שפירא-האדמו"ר החלוץ

פרח רז … 

(לדמותו ועולם יצירתו של ר' ישעיהו שפירא זצ"ל)  

נשמת האדם בכל חגוויה

השונים היא פרח רז עולם זה .

("אורות הקודש" להרב קוק זצ"ל)

בהאסף אדם לעולמו נעדר האובייקט החי שכרגיל מרתק אותנו לקלוט מראותיו וקולו כספר חתום, נגנזים אז רגשותינו ורק מעטה של אבל עטפתנו ביום זכרונו.

ממין מיוחד הם ימי הזיכרון של קרובינו, בשר מבשרנו שמהם באו לנו החיים…

בהילקח מאתנו אב או אם נמתח בחללנו דוק של אצילות נצחית שזורה חושי צער גורלי בייתר שאת, אנו חורזים את פניני זיכרונותינו מימי הילדות, כל פרט נעשה יקר ומדובב בשפע אור ניחומים. צערנו נעשה פורה ומוריק ואנו מתדפקים ומתדבקים בחייהם והם מלווים אותנו בכל  שנהיה.

דומה להם הסתלקותו של חבר אהוב ודגול, שמחמת העדרו אנו חוזרים מדי פעם למסכת חייו ויצירתו, בכדי להחיות את ממשותו בתכינו. במרוצת הזמנים, אחרי כיבוש עולמו הרוחני, אנו משבצים את דמותו השלמה בשמי רוחנו, ככוכב צפון שיאירנו את הדרך בה נלך.

בהתקרב השנה השלישית למות עלינו ר' ישעיהו ז"ל, התייחדתי עם מאמריו הפזורים עדיין ב"תור״ ״ההד" וב״הנתיבה" ונדמה לי שמה שנכתב עליו לא העלה את כל אורו ואת כל שורשיו. ציורים אחדים נצטיירו  בנפש האנשים שעבדו אתו יחד ואלה סימנו לנו את נקודות המוצא שמהן הפליג לדרכו בים הרעיונות והמחשבות, פרטים אחדים מפעלו ואת זוהר שקיעת דמותו על אדמת ירושלים, את חתירתו לחוף עצמיותו, את לבטיו הרבים, את הגותו ואת שירת חייו, בכל היקפם טרם ידענו, מרחק רב בחייו מישעיה'לה עד שירת ישעיהו וחזון ישעיהו, כצעיר מין הדין שאראהו כמורה וכדוגמה נעלה להגשמת רעיון תורה ועבודה בחיים.

כרגיל סותמים את הגולל על הנפטר ומגלגלים את מגילת חייו וחותמים עליה חותם מסוים ובזה יוצאים ידי חובה, תנועתנו עדיין לא למדה להפוך מפעלים רוחניים, של פרטים, לקנייני הכלל כולו, בוששת היא לפקוד על מיתריה שנדמו, בלא עת, להחיות את שירת היצירה שנפסקה, ובזה חולשתה והסכנה כי נשמתה תתנוון חלילה. אנו בהולים לבסס את עצם קיומנו ושוכחים כי יש קיים, הוא רק הנצחי, הירושה הרוחנית שנוריש לדורות. באתי לגולל את פרשת יצירתו ואישיות תורתו וייתן ה' שאצליח להביע מה ששאבתי ממקורותיו.

בעמדי בפתח טיולי בגן חייו, איני יכול שלא להזכיר את דבריו המצערים על שח"ל [שמואל חיים לנדאו] ז"ל, שיש בהם, לפי דעתי, הסבר לדמותו הוא:

כמעט שכל פרשת היישוב והבניין, החל ביישוב הישן וכלה ביישוב החדש והאחרון, אינה אלא פרשת הקרבנות, שעה שישראל הקריב על מזבח אהבת ארצו ותורתו, על ידי חללי הטבע, הביצות והקדחת, נחלת שנות החורבן והשממה, מרובים גם חללי הצער הגדול והכאב והייסורים שבעבודת בניין ארצנו. לחללים אלה אורב האסון בחדרי לבבם במשך שנים, מבלי שמישהו יכיר בזה, עד שמגיעה איזו שעת משבר בחיי האדם ואז הוא מתגלה לנו בכל מוראו.

–           מי יכול לדלות את הכאב והצער הרב, צער של נצח ישראל שהיה כוסס, מבקר ואוכל במעמקי הלב הזה, בזמן שראינוהו שמח ועליז במקהלות עובדים צעירים?

–           היש בשפת בני-אדם מילים לפרידה מחבר ורע כשהוא נמצא כבר בעולם האמת?

לא דברי פרידה באתי להגיד, כי אם דברי התדבקות והתעמקות בחייו ומפעלו, כי פרח רז דמותו בעולמנו.

הוא יצק את החסידות לתוך החלוציות ומנה בה גם דרגות: "כשם שבלמוד התורה, אין אתה מסתפק במסכת אחת וברצונך לעמוד על כל המסכתות, הסוגיות וההלכות, כך בקיום מצוות יישוב הארץ, אין להסתפק בצורה אחת ובעבודה אחת, כדי לקיים את המצווה כהלכה עליך לעסוק בכל העבודות התלויות בה, אבל מובן שהכשרה הסופית היא ההתנחלות על ה ק ר ק ע.״

 (על האבנים)

היוצא מדבריו כי הדברים טעונים לימוד ועשייה והוא לומד ועושה, מלמד ומעשה וכשם שצריך לשוב לה', צריך לשוב לקרקע, אך בסתם התיישבות לא סגי. מה דמות נתן להתיישבות? הוא מבין, שצריך לעורר את היהדות הדתית ואת המזרחי בכללה, לעשות למען ההתיישבות כי: ״אם ברצוננו שארץ ישראל תבנה ברוח התורה והמצווה, הרי ישנה רק דרך אחת המובילה למטרה זו באופן מעשי: להגדיל את מספר היהודים החרדים בארץ״

(האפשרויות להתיישבות בשעה זו)

וכן הוא עושה. הוא מארגן ומעורר יהודים להתיישב על הקרקע ועומד ליד עריסת כפר חסידים…

א) הישר והטוב- יגיע כפיים.

על דרך החלוץ הדתי הוא מתעכב בעיקר במאמרו הגדול והמקורי ״ועשית הישר והטוב״. ראשית הוא יבוא לבסס את רעיון תורה ועבודה. הוא מודה כי יש ויכוח, אם העבודה מחויבת מן התורה? ואומר: שאמנם שאין צו מפורש, אבל העבודה היא משאיפות היהדות ורק ״בעבודה אפשר להיות חיי צדק שלמים״, כך הוא מפרש מקומות שונים, שמהם אפשר ללמוד זאת, ומציין את ועשית את הישר והטוב. ״הרי שומה עלינו עכשיו, כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים, להציג לנו שוב את המטרה הזאת, של קדושת החיים לכל עמקה, כשגמר עם העבודה, הוא פונה לרכוש ומוכיח: כי התורה היא נגד רכוש. הוא מצביע על המצוות הקשורות בארץ, ומראה את השאיפה לצדק, לקדושה וליראת שמים, המתחוורת מהן: ״מי ששואף לקיים בנפשו את הקדושים תהיו ואת ועשיית הישר והטוב, עליו לחיות רק מיגיע כפיו הוא, ובשום פנים לא מעבודת זולתו באיזו צורה שתהיה״ ולא קל להגשים את הדברים: ״אם תהיה לנו מסירות נפש הדרושה להגשמת היהדות, נוכל במשך דורות להגיע למטרה זאת״ הוא לא בהול בזמן, הוא צופה רחוק ובמשנתו אין סוציאליזם בצירוף דת, כי אם יהדות שלמה, לא רק התפיסה מקורית היא כי אם גם סגנון הדברים והדגשתם..

וחיי צ ד ק.         

ב) ק ד ו ש ה

במאמר שני גדול שפרסם ב״הצופה״, לשנת הי"ח להפועל המזרחי, הוא עושה חשבון עם עצמו ועם התנועה. כמו בלבירינט הוא מעביר לפנינו את השתלשלות הדברים עד "תורה ועבודה" ומדגיש: "תנועת תורה ועבודה נאחית בשרשי הדברים", היינו: "חיי צדק, שאינם נתונים ברשותו של אדם ולשרירות לבו, אלא נובעים מתוך צו עליון". ובכן מושג עבודה, שהוא גופו תורה משמים ותורה שהיא עבודה, שני המושגים מצטרפים לצוו אחד של ״והיה מחננו קדוש״.

והדברים נכתבו קרוב להתיישבותו בכפר פינס, כשעמד בעצמו להגשים בפועל את העקרונות האלה. כמה כנות מדובבת יש בדבריו, ביודענו כעת את כל מסכת חייו !

ג) חשבון הנפש ותשובה

ובאותו המאמר הוא שואל: ״האם אנו מתקרבים למטרה? וכלום רשאים אנו לשאת את הדגל הגדול שהנפנו בימי בראשית?״, כי מי כמוהו יודע שבבראשית מלפף חזון גדול של תנועה ויש ימי שלכת שאין בהם עדנה, והוא דורש כנות וחשבון הנפש, חשבון הנפש לא לימי פגרא בלבד, כי אם לכל ימות השנה.

ד) ערך התרבות ועבודה רוחנית

ובסופו של אותו מאמר הוא מדגיש את ערך העבודה הרוחנית בתנועת תורה ועבודה, הוא  קובל על כך שאין לומדים מספיק ושעמיותנו בתור נושאי תחיית הרוח פגומה ע"י כך, ואין פלא שכשאין אווירה רוחנית בתנועה רוחנית מוסרה נגזר לרוח הזמן, מתקלקלים יחסי חברות ויחסי מנהיגות.

ה) אהבת ישראל ושיבה למקורות היהדות

הוא קרא אותנו ללמוד מהחסידות את מידת האהבה ושואל באותו מאמר עצמו: "למה לא נוכל גם אנחנו ללכת בעקבותיה –  של האהבה –  וליצור יחסים כאלה בתוך מחננו?", בדברים שהשמיע בוועידה השביעית של התנועה מתפנמת דמותו עוד יותר, בדיוק כמו שידע לחדור לעולמה של יהדות הגולה, ידע לבקר את עצמו. הוא מבקר את האוריינטציה כלפי חוץ ודורש ליצור יחס לעצמינו: "יש צורך בגישה בקרבנו שתטיף לשיבה אל מקורות היהדות".

גדלות הייתה בו ולא נרתע מלהגיד את האמת אף לתנועתו ושקשה היה לו להגיד זאת, אין צורך להסביר.

ו) התפלה ויראת שמים.

מלבד שפרסם מאמר על ״התפלה בתורת הבעש"ט שבה פרט את חשיבותה ואת דרכיה, הרי מצאתי גם ברשימה ״חבלי פרידה וקטע המפרש את יחסו והבנתו אותה: ״בשעת התפלה צריך אדם להיות דבוק בו יתברך לבדו, בלי שום חציצה של מחשבות ואפילו טהורות, על אחת כמה וכמה מחשבות של חולין ושל עצבות״.

את מנהג סבו, לא להקפיד על זמני התפלה, אפשר אולי לפרש בתור הדגשה, כי העיקר היא האיכות, הכוונה והדבקות שבתפלה ולא כמות התפלה, לא כמה מתפללים, כי אם איך מתפללים…

והוא למדנו גם את ה״מה״ וגם את ה״איך״ וכך מנינו שבעה ייסודות במשנתו.

ז) בעבותות אהבה

ברשימה "חבלי פרידה", מתאר ר' ישעיהו את לבטיו של ר ' יששכר, אשר אחרי מותה של אשתו, הוא נאבק על אהבתו לארץ, אחרי אהבת נעוריו אין לו לר' יששכר, אלא להידבק בארץ, כי ״שורש נשמתו של כל אחד מישראל קשור בקדושת הארץ וממנה הוא יונק את שפע חייו ככתיב: "נותן נשמה עליה." ו״מכאן נובעת האהבה לארצנו, כי כל דבר שואף לשורשו ולמקום חיותו", ורבי יששכר אינו יכול להינתק מקרקע יניקתו ואהבתו, הוא קופץ מהאנייה שעומדת להפליג ועולה בחזרה על החוף.

אור סמלי זה קשור בחייו של ישעיהו כשלהבת בפתילה . הן הוא התאלמן ולא פעם מוכרח היה לצאת את הארץ, אך הוא קפץ על היבשה וברח מהמים העכורים, כי שורש נשמתו היה שואף למקור יניקתו.

אהבתו לארץ הלכה והתעצמה, עד שזכה להיות מתיישב בכפר, את זאת אנו מכירים ברשמי הטיול שלו ומהרפורטז׳ות "ארץ ישראל הולכת ונבנת … ״. הוא בקר בחפירות שומרון העתיקה ובחפירות מצפה, ביריחו ובסביבת ים המלח, בחברון ובמירון, באושה ושפרעם ונשבע: ״עוד נגאלכן ונבניתן ערי הקודש״, סייר באוניברסיטה, באוסף האוטוגרפים של ד"ר שבדרון, וציין כי "שעות מספר ישבתי בבית הזה והן היו לי שעות יקרות ונעלות". ראה את "צמחי התורה והארץ״ ומתוודה, כי הארץ התחילה לחיות בעינו בצמחים. נכנס לבית הרב ולישיבתו המבטיחה גדולות, למושב זקנים בעיר ירושלים ומרגיש כי הכרת הארץ ובניינה הם "רגעי אושר הכי י קרים בחיי״.

כל האמור עד כאן, נותן לנו רק תיאור חיצוני ממצות חיבת הארץ שקיים בחייו, יש גם פנים של אהבת הארץ ודרכי קניה נפשית ונצחית אותה. לבו מושכו לערים הקדושות, לירושלים ובעיקר לכותל. בדרך לחברון הוא מבקר את קברה של רחל ושומע כי "צלילים נעימים של "רות" עודם מרטטים בסביבה״. בראותו את חברון העזובה, הוא שואל: ״האם זהו כבוד הקדושים? האם לשם זה מסרו את נפשם על קדוש השם והארץ?". משטמתו, לרוצחי הקרבנות, באה לביטוי בפרט צנוע וקטן, אך יקר וכנה. ערבי ברכו לשלום והוא "לא יכולתי לבטא את השלום המזויף והכוזב הזה״ ועל קברי האבות הוא ניצב ומתפלל :

"אבות עולם: האוכל, אני בנכם הנידח והכאוב, להביע בפניכם את אותו הצער הגדול האוכל את נפש בניכם הנתונים בצרה ובשבייה בארבע רוחות העולם, על כל צרות והייסורים והפגעים הנתכים על ראשינו בכל יום ובכל שעה".

(על קברי אבות ובנים)

יודעים רעיו לספר, כי בבואו לירושלים סר ראשית כל לכותל, לא רק שבעצמו קיים את הדבר, אלא הביא אחרים לידי כסופים ואהבה ללבה הדומע של הארץ והאומה – לכותל המערבי, שנקרא גם כותל הדמעות, בעמדו בתפילה הוא שומע את זעקות אחיו ונדמה לו כי "זאת היא זעקת הייאוש האחרונה של האומה, לפני הגרשה מבית חייה הבוקעת אלי מתחת לערמת אנחות, דורות שנערמו כאן במשך אלפים שנה.״

אהבה ישראל שלו גם היא הייתה דבוקה ודבוקה בתחייתה, רק בארץ ניתן לה ההיקף הרחב, ע"י קבוץ פזורינו, הוא כאב את הפירוד שבין העדות ובעמדו בליל המדורה במירון הוא מכיר כי הפירוד רק שריד הגולה הוא: ״כאן ליד המקור אין מקום לפירוד״ וכך לומד את מסתרי נפש העם, מקשיב לו, ומתבונן לתגובותיו וקובע: "הלב הישראלי אינו יודע תכסיסים ו״פוליטיקה ״, בו מעורים כל הקניינים הרוחניים והלאומיים של כנסת ישראל וכשפוגעים בהם – מזדעזע ומתפלץ״.

הוא פונה גם לאנשי השמאל שבוועד הלאומי ודורש מהם לבקר את יחסם לדרשות הפועל המזרחי  בענייני השבת וכשרות, ואומר: ״אילו הייתם עושים זאת, אז אפשר היה שלא להכיר כי עמדתכם כלפי היהדות הזו היא לא חיובית", כי הוא יודע, כמו הרב ז"ל, לטהר את הכפירה מסיגיה ולקרבה לאמונה.

אהבת ישראל זו, הנעלה והשורשית באה לביטוי בתיאור המון העולה לכותל.

לא מצאתי תיאור דומה בספרותינו מבחינת פשטותו וכנותו:

״הקהל הולך ורב והצפיפות הולכת וגדלה, כל ההמון כולו נדמה ליציר ענק, רב-גונים, מתנועע ומתפתל וגם ר' אברהם נתקע בתוך הפקעת והוא נישא עם הנחשול  פעם שמאלה, פעם קדימה ופעם לאחור וככה נעימה לו צפיפות זו מקיבוצי ישראל בעיר קדשנו, מדי פעם בפעם כשנופל בזרועותיו איזה יהודי תימני, בוכרי או גורז'י הוא מחבקו ומגפפו וכשהלה תמה למעשהו, הרי הוא מסביר  לו את הדבר פשיטות: הלוא אנשים אחים אנחנו, אלפיים שנה לא ראינו זה את זה, היינו מפוזרים בקצווי עולם וכשזכינו עתה להיפגש פה, למה לא נחבק איש את אחיו?".

(אורח לחג הפסח)

אהבת בת אלפיים שנה התגלגלה דרך השושלות וקמה בו ב"חסיד" בכל עצמתה לתחייה, כמה מעידה על כך המימיקה הזו המוברת על נעימות צפיפותם של קיבוצי ישראל בעיר קדשנו:        "כשאני מהלך בחוצות ירושלים ההומיות, הסואנות משאון קריה, יש שנפשי מתמלאת בגעגועים לאותה ירושלים הקדומה, רוויה קדושת דורות, השזורה בהווי חיי משחר טל ילדותי".

מה טוב לשבת על שפת ימה של ארצנו בין החולות, הרחק מעיר ובתים ולהסתכל ביציר הגדול, הענקי, שבעולמו של הקב"ה: ״זה הים גדול ורחב ידיים".

אוהב אני לרחוץ בימה של ארצנו, אני מוסר את גופי העכור למשחק הגלים הטהורים, גלי ימנו והם מתדפקים עליו באהבה וברחמים ומלטפים את כל אבריו, אוהב אני להתרחק מהיבשה, מהעולם, מהחיים ושאונם והמונם ולטבול בתוך עולם טהור, בלתי פגום זה, ולהתפלש בתוכו, מרגיש אני בשפע הטהרה השופע מתוכו לנפשי "ותשליך במצולות ים כל חטאתם"!

(הגיונות)

"כמה זקוקים אנו, היושבים על היבשה היבשה לאהבה הזו, מלאה חיות ולחלוחיות". יוקדים הם שירי הרב ז"ל, צייטלין ז"ל, וי. צ. רימון.

ר׳ ישעיהו אהב את הארץ, את צלילי מנוחתה שב"רות", את לב לבה של ירושלים ואת הכותל, את העם, וכל עדותיו ושדרותיו, שלא כחסידי ה"קלויז" המובדלים, אחיהם המטהר, ראה את התפילה המזוככת ואת שקט הנצח.

ח) דרך המעשה

העבודה האלוהית היותר עליונה

היא אותה שהיא מקושרת ישר אל הטבע.

(אורות הקודש לרב זצ"ל)

בין מרדו של ר' ישעיהו ברבנות ורביות, ובין התערותו בכפר בתור איכר, נמשכת ליד דרך הרוח ולבטיה, דרך מפוארת של מעשים. הוא עבר לבטים רבים בחייו מבית הרבי עד בית התנועה והיישוב, רבים עזבו את פינוקי החצרות, אבל רק יחידים זכו שוב לעלות מתוך העם ולהרים אתם משא כבד של אחריות ומעשים ולהישאר בכל זאת יקרים, אהובים טהורים וישרים.

אחד הצדדים המעניינים והמשלימים את דמותו הוא היותו גם איש כלכל, ברוך כשרון ואיש המעשה המגשים. אחרי שנות פעילות בתנועה ויישוביה, הוא נעשה למנהל בנק "זרובבל", אחרי סקירת מאמריו בענייני הכלכלה, אנו למדים שגם הצדי המעשי שבו הלך והשתלם ע"י דבקותו בדברים וע"י לימודם. המאמרים בהם דן בשאלת המטעים, הפלחה, התיישבות האלף, עבודה והתיישבות, מראים באיזה צורה ידע להתעמק ולהקיף אותם עד שיידעם על בורים. המאמר הדן ב"חיזוק ההתיישבות בארץ״, בו הוא מתדיין בעיקר בעניין אדמות סלונדי מלמדנו כי ידע גם יפה את בעיות ההתיישבות, כגון: יחידת הקרקע, השקעות וכיסוין, פריון עבודה ושיקולים וקלקולציות משקיות אחרות. גדולה זכותו, בתור עוזר ליווה את היישוב כפר חסידים, בהיותו נושא את  דבר ההתיישבות הדתית בכלל.     

את חרדתו למפעל ההתיישבותי אנו מכירים במאמר שכתב אחרי המאורעות, בו מבאר כי רק מאמצים נוספים לבצר את ההתיישבות, יוכלו להציל את הישוב, והוא חשב ״אולי יפקחו המאורעות הקשים את עייני אחינו שבגולה״. באותו  העניין, אלא מצדו האחר, הוא עוסק במאמרו "בין גבורה לגבורה", הבא להסביר את קומפלקס הגבורה, שמביא את יהדות הגולה לדרוש את הפסקת ההבלגה: "היא מקווה לשמוע מארץ ישראל על איזה להטים של גבורה שישמשו מרפא לנפשו הדוויה ושיהיו שלומים לעניו ולדכדוכי נפשו, הוא היה רוצה לראות בתקומת גיבורים כיהודה המכבי, אבא סיקרא, בר גיורא וכו׳, שבקפיצה אחת היו משמידים מחנה שלם של האויב.

הוא לא נמשך אחרי ברק להטים ויודע כי המעשה היום יומי, המתון והישר, מביא את הגאולה. הניתוח הפסיכולוגי הזה נכון לדאבוננו גם כלפי הרבה מהישוב שרוח הגולה לא עזבם גם בארץ.

בהרבה מאמרים כתב על אחדות הישוב, נגד עבודה זרה וזולה, נגד ריב בין עובדים ומעבידים ודרש מהשמאל את שמירה השבת והכשרות.

במאמר אחד הוא מציע למצוא מסגרת כללית לחינוך על ארבעה יסודות: א) אמונה ומסורת ישראלית. ב) אחדות האומה. ג) בניין הארץ ועבודה עברית. ד) יצירת חיי צדק ומוסר ויגיע כפיים.

כמו כן חרד לבו לישובים הנידחים ודרש לבצרם ולחזקם, הורה דרכים בקלחת המדינית בקווים ל"פוליטיקה לזמן ביניים" וניתח את הגורמים שנגדנו וחזה תקופה של השהיות ודחיות שדורשת הרבה אמונה וביטחון.

כבר בשנת תר"ץ, בימי ועדת הכותל ידע: "חלו שנויים במהלך המחשבה של האנושיות, ניצני האידיאולוגיות שצצו אז נבלו באיבם ויצרי הכיבוש והדיכוי והתועלת הפרטית הרימו ראש".

אחרי זה ניתך עלינו ברד של אסונות, שלא במעט גרמו למותו המוקדם, הוא עמד על המשמר והזהיר ועורר, ניסה לסמן דרכים, קץ בעיר ופנה לאדמה אליה הלך מראשית דרכו, כן גם בדרך מעשיו נשזרו חוטי תפארת, יופי, טוב וטוהר.

המשק בו חרש, הישקה, שתל ונטע היה לכפר מעשיו והוא גם ישמש לסמל ההגשמה של רעיונותיו והגות רוחו.

ט) ניגון היצירה

מי שאין לו נשמה של יוצר מוכרח

להיות יוצר רעיונות ומחשבות

(אורות הקודש)

החסידות נולדה בניגון והורישה לנו עולם של ניגונים, מקורו של הניגון בנפש המנגנת וכל עוד נפשה של החסידות להבה באש הכיסופים והדבקות, לא פסק ניגונה, אך גלגולים רבים עברו עליה כמו על תפיסתה ועולמה, כל עוד שהיה דבוק במחשבתה ובעולם כיסופיה השופע אור ותפארת היה גם הוא מואר, צלול וברור, ידעו למי הוא מכוון, ידעו מי שנוגנו, לכן אין פלא שלא נזקק למלים שיסבירוהו, אך החל ניוונה של החסידות התגלגל הניגון במדרון, קודם כל ירשה אותו הבמה ושילבה אותו במחזות משובחים וקלוקלים, רקדוהו בחתונות ובמסיבות משפחה ועם, שרוהו בשירי העם ואף אבק טפל של סטירה זולה הזריקו לתוכו.

אחר כך בא לו איזה זמן של ״וטהר לבנו" במחנה החלוצים ובתנועות הדתיות כמו המזרחי והאגודה, אבל חיש מהר הרקידוהו ב"הורה״, המריצוהו בקצב הבניין והוא בהול ומבוהל רץ אץ וחופז, עד שלא נותרה בו נימת הבקשה והערגון, נימת התלונה וההתרפקות, מידת ההתחטאות וההתאוששות, לחן הנחמה והכיסופין לגאולה ובעיקר אל ההתדבקות בה'.

ר' ישעיהו עמד לו לניגון כמו בשער ערכי החסידות וגאלו מהטפל והשגור, ראשית כל החזירו למקורו, לדבקות לתפלה והתבוננות ונוגנו במלים מפורשות, בקטעי תהילים יקרים, בכדי שישוב יושר לקונו.

ערכים חדשים וצורות חדשות טבעו ביטוים ופסוקים יקרים רדמו בספר, חיבר את הפסוק לקרקע תחייתנו ואור חדש נגהה עליו, השפע הדומם הכאוב והכוסף התדובב בניגון החדש בניגון הממלל.

חדרו צלילי "יגיע כפיך כי תאכל" ללבות הפועלים החלוצים וגם לצעירים והנחשלים, את חלוצי תורה ועבודה המריץ ליצור ועודדום: "עבדו! צורו! עוד תגידו אשרינו וטוב לנו, אשרינו שחוקר הלבבות יבחון את קולנו ויבחין בקולנו ולכן שירו "אודה לה' לבב חוקר!" הרי אותו אנו משבחים ואת שמו אנו מקדשים והוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם".

בביקורת שכתב על חוברות "הלל", שהחילו מחקרים על הנגינה העברית, הוא אומר: "מה שאין הפה יכול לבטא בדיבור הוא מבטא בשירה", והוא עצמו דיבר ושר, דברו מתנגן וניגונו דובר ושניהם מפרכסים פרכוסים נאצלים ומשתבצים בלב עמוק, לכל ניגון שלו הדגשה חיובית והתוך צרוף, הוא מאיר את המילים והמילים משלימות אותו.

ההווי הדתי ביישובנו אנו ראה בו, בר' ישעיהו, את אחד המחדשים והמיטיבים לעשות, לא שברי אופרות ושירי עם זרים הרכיב לקטעי התפילה ומשבשים את מבטאה, כי אם דלה ממצולותיו ממקור החסידות שבו, ממקור הנצח.

בכל פגישה שר והשרה רוח חגיגית בקולו הנעים העצור והבוקע מהצער הנצחי על הצללים וטיהר אותנו והעלה עד ריקוד נלהב כדברי קרובו – ש. שלום – "הזמר והמחול חולשים על הכל".

ניגוניו פרצו מתחומנו, והרבה חברים יודעים לספר כי הרנינו ורנו באהלים רחוקים, ב"מעין עולם הבא שבת מנוחה". הם ישמשו את כל שיבואו פעם להחיות את הליטורגיה שלנו ולהטעימה להווי החדש כאבני יסוד שמציינים את הדרך.

גם כתיבתו הייתה שלא מן הרגיל, על אף שלא חשב את עצמו לסופר, כמו שלא חשב את עצמו לקומפוזיטור, אך כשנפשו המתה בו כתב רשימות הווי ותיאורי סיפורים סמליים, ציורי חגים בירושלים ובעיקר של חג הפסח, חג האביב והחרות, מאמרי ביקורת על ספרי מחשבה, מדינה, נגינה וכלכלה, הגיונות ומאמרים על חינוך, ציונות והתיישבות, הערות לחידושי תורה ובירור הלכה, הערכות על אישים, כגון: הרב קוק ז"ל', שח"ל, הנזיר, ר' שאול דוויך, פרבשטין, הרב ברלין ואוסישקין, שחיבה יתירה נודע ה לו בגלל שלחם את כבודה של ירושלים, הערות לתרבות השפה ותחייתה, בענייני הישיבות, ארגון כנסת ישראל ובעיקר הזעיק את היהדות החרדית להתיישבות.

מלבד הקשת המגוונת של הנושאים הרי נמצאים בכתביו רעיונות מקוריים רבים, שמקצתם הבאנו למעלה והרבה הברקות מחשבתיות המעידים על הגיונו הברוך ולבסוף כדאי גם לעמוד על סגנונו ותיאוריו היפים, לדוגמה נצטט קטע מתיאור הפסח בירושלים:

״ומתלהבים הרוקדים ברחוב לאור ירח גדול יקר הולך המבהיק אורו ברצי- כסף כבימי צאתנו ממצרים. משנושאות הרגלים, מתלכדות הידיים והריקוד נעשה יותר ויותר סוער ובוער ועל כנפי הרוח נישא ריח בשמים משכר ומלטף…"

יש בתיאור הזה קישוטי לשון, סגנון בהיר, הקבלות והתחרזות פנימית ובעיקר היסוד המוסיקלי שבמילים.

כמו שהייתה לו משיכה לפסח ולירושלים, הייתה לו משיכה לסופרים מסוימים, כבר אז, לפני עלות הכורת על יהדות העיירה, ידע לכתוב על בן עמו את הדברים האלה, שבהבדל ממנדלי, גם הוא צולל בתהום חיי הגלות ומתאר את מצוקותיה וסבלותיה, את הדלות בכל נבלותה שהייתה שולטת במשך דורות בעיירות ישראל ואת כל לבטיהם, אבל הוא רואה גם את האור הרב שהיה זרוע מתחת לחשכת הגלות.

ברשימותיו ישנם גרעינים סיפוריים רבים שבפשטותם יכולים לקנות את נפש הנוער. הלוואי וימצאו האנשים שידעו לשלבם בכרסטימויות שלנו.

בכדי להשלים את מעגל התעניינותו בשאלות הספרות, כדי להזכיר את דבריו ל״תופשי התורה" בקשר ל"שפת התורה״, כמה טוב הוא הדבר ש"עכשיו עם ראשית שיבות ציון, עם ראשית שובנו לארצנו, נחזיר ליושנה את עטרת שפת קדשנו ונשליטה בדיבור ובחיים לכל צורותיהם כבימי קדם״.

הוא פרט עם קולו ועטו על כל מיתרינו וחיינו הרוחניים והמעשיים והנחיל לנו מחשבות, אהבה, ניגון ומעשה. הוא היה רבי מורה, בחלל הריק של מציאותנו הפרוצה קרנה דמותו אור יקרות וחייו עוד עתידים לשמש לנו תורה ודרך לעתיד הגדול שחזה לנו ברוחו וגמר עליו בטוב .

שאול רז

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s