מכתבים להדסה מהמצור בגוש עציון-ב',ג' באדר א', תש"ח- מעל פסגת הר עציון

ב"ה                        ב' אדר א' תש"ח

הדסה יקירתי.

שלום רב.

אחרי שקראתי את מכתבך מ-כ"ב בשבט, אני יכול גם היום להוסיף את דברי הצער על שהשיירה שוב לא יצאה: "לא אנשים, לא חומרים ולא . . ." מעניין אותי רק לדעת מה תכניתו האורגינאלית של ח. . מופלאים דרכי השם ואני תמיד זוכר זאת ובז להתפארותו של האדם על ההצלחה. בר-מזל הוא יהודה, אך עליו לזכור שלא למתוח יותר מדי את חוט גורלו.

במכתבך השני פתחת בעצם בשיחה מעניינת, הבה ונשוחח, צדקת בצערך על הימים היפים שנגוזו, על השיחות, על חילופי המחשבות וכו' ואני אומר לך – אדרבא! כעת יש לך כל האפשרות לכך, המסגרת הרגילה המחלקת את הזמן ביד פזרנית, פה על שיחה בטלה ושם על איזה סידור – איננה, הנך יושבת לכתוב והמכתב כשיחה, את פותחת את לבך וכותבת על כל פרט חשוב ולא חשוב, כי מי יכול לדעת מה חשוב? וכן דינם של היחסים החברתיים, נכון שאני אוהב להסתגר ושגם את אוהבת את השקט, אך מה אנו יודעים? הנוכל להעריך את ערכה של שיחה מקרית עם שלישי שבמקרה נקלע לתוך שקטנו ? האם נוכל לדעת מי הקרה את פלוני אלמוני לפנינו ? רק בחלוף הזמן הננו נזכרים שפעם קרה כך וכך , שמענו משהו כזה וראינו דבר מעין זה ואו מתפענחת לפנינו כל תעלומת חיינו ואנו רואים שיש איזה סדר במקרים השונים , לכן אני אומר , הקשיבי-נא גם לדברי חברותיך ואל תצטערי על כך, אולי תמצאי דווקא בשיחותיהן המקריות איזה תוכן? אולי את צריכה לשמוע את הדברים האלה? נדמה לי שהתרכזת יתר על המידה באותה נקודה שגם אני לא יכול לשכחה אף לרגע, אך אני הן ילד בלתי מחונך וללא תקנה ואני חולם לי לפעמים ולפעמים גם רואה את התהום הנפערת לרגלי.

בעניין היומן, נדמה לי שוב שאת מתייאשת יותר מדי מהר, דווקא השגיאות שרבו בכתיבתך ואי-הסיפוק ממה שכתבת – באים להמריצך: שקדי על הכתיבה, אל תתייאשי!

אני יודע שאת יודעת להתבטאות לא פחות ממני ואולי יודעת הרבה יותר למסור חושים ורגשות, יש לי ניסיון בכך, פעמים רבות שלחתי לך קטעים ממכתביך ככותרות לתשובותיי, אל ייאוש! ואת הדבר כדאי לעשות כך, עיקר הכתיבה הוא הייחוד עם המחשבה והרגש, משמע: אדם צריך הרבה לרדת לעצמו, להרגיש את עצמו ואחר כך לעלות מתוכו ולהעלות אתו את עצמו, להקשיב לנפשו כמו שהוא מקשיב לשיחת חבר, או לנגינת יצירה מוסיקאלית, כמו שהוא צופה בהצגת מחזה, להתעמק, להתעמק, כי חיינו הם מחזה, מנגינה ומחשבה ואז אני בטוח כי תרגישי פתאום שפעת ביטויים ההולמים את הלך-רוחך, המכתב כמו כל יצירה כתובה אחרת, דורש מאתנו הרבה הכנה, אני למשל חושב במשך שבועות על איזה נושא, או אף על שורה בשיר ואחר כך אני נשטף בשפע וכותב בקלות רבה, נסי-נא ואולי תצליחי, אינני רוצה לומר לך שזו הדרך היחידה, כי הרי כל אדם וטבעו הנפשי, יש אנשים שדרכם הפוכה ושהשראתם פועלת בשעה של שכחה, נסי אל תתייאשי!

העיתונים הגיעו גם אלינו, אודה כי התבשמתי היום מחלילי, מה שנכתב בנפש יש בו מהנפש, אני מרוצה שכתבתי את הדברים מזמן, כי כעת אולי לא הייתי יכול לכתבם, חבל רק שהפסקתי את הדיון בעניינים האלה באמצע, אחרי הכל מצאתי שבמשפטים אחדים השחת מלבך וזה אמר לי הרבה, אך השאיר סתומות. מה זה מחזות שחורים אצלך? ולמה זה שוב ושוב את רואה אימים? לפעמים צריך לגרש את האימים, כי הרגשתם בלבד גם כן איומה, לפעמים יש גם למחשבות כוח לממש דבר ולכן חשבי-נא רק על טוב והתפללי, התפילה היא אחותנו הנאמנה ביותר, פתחי את הסידור וקראי בו קטעים אחדים, או את התהילים וכמה אמת בהם! הו, כמה התפילה אקטואלית כעת! כל הפרקים בתנ"ך, שבלענו מבלי להתעכב עליהם, נעשו פתאום מזעזעים וחודריי בטן ומה תחושתך נפשי? ספרי לי, ספרי!

בעניין הקניות הייתי מבקשך להתחשב עם ה"נשים", מאוד הייתי רוצה להיות נקי מאשמות ובעיקר שאת תהיי טהורה מכל רבב, אם יש לך צורך בדבר-מה, איני אומר לך כלום, אך אל תשכחי את עצמך! עם השעון לא בוער. אגב, האם את רושמת את תאריכי הופעת המאמרים?

האם אינך רגילה עוד לאכזבות? הוי תמימתי, זה הגורל ועלינו לדעתו כמו שהכנר יודע את פגמי כינורו לכשיתרצה, כביכול, לא נתאכזב עוד. היי חזקה וראי הכל בבהירות ובאור. מה ערכן של אכזבות קטנות ואישיות מול התגשמותן של התקוות הגדולות? רק חנה האם ויתר האימהות שבתנ"ך יורוך הדרך, תארי-נא בלבך את צפייתה של שרה אמנו,  עד תשעים שנה! והרי את ידעת גם בימינו אושר ילדים שבא אחרי שנים רבות של צפייה, היי-נא שקטה, סטואית, נחושה ומאמינה וסוף הגמול לבוא.

איך זה שאף בשבת אינך מוצאת זמן לשוחח קצת עם שולמית ושושנה? וכעת לעניין כתיבתך, בכתבך תארי לעצמך תמיד את שורש המילה ואז בטוחני שלא תשגי עוד, כדאי לך לקרוא דברים טובים ודווקא לא דברים כבדים, שירה למשל, היא מרפא, טובים דברי מחשבה הגונים ועשירי ניסיון, כגון: יומנים, זיכרונות ומכתבים, נדמה לי שמכתביי הלדרלין נתנו לנו לא פעם הרבה עידוד וטעם, תקראי את מכתביי רוזה לוקסמבורג ודומיהם, את וידויו של טולסטוי. בשבתות היה טוב ללכת להתפלל ב"ישורון", שם צריכה להיות תפילה יפה, לפעמים כאשר נפשי מתפללת, אני עוזב את מהלך הציבור והולך לי לאט בסידור וממצה כל משפט ומשפט לחוד, עסיס בה בתפילה, רק אנו לא תמיד מוכשרים לדלותו מתוכה.

את כותבת שכבר תיארת לי את חיי ה"קיבוץ" בירושלים ואני עוד לא יודע עליו כלום, תארי-נא לפני בפשטות, איך סידורי החיים? שבת? ערב יום וכו"? אני מבין לתלישותך שם ואני אתך בכל צערך ועצבך, אך אני תובע ממך גם לפנות לאור הנצחי שבאדם ובגורלו והעולה בקרינתו מעל לצער ואף למעלה מילדים… הנוכל להאשים את האל על מנעו מאתנו את אחת מברכותיו? מי יודע את ערך הדברים? מי יוכל לשקול אותם? ושנית, הרי עוד נזכה אולי?… הן יש סיכוי. כן שוב הועמדנו בפני האפשרות, רק שפך הדם גדר בעדנו… נחכה-נא כנבונים וכבעלי-טעם, לגמרי לא רע לסבול בעד חירות, בעד מולדת, בעד הכל, אנו שוכחים זאת לפעמים, לא רע, לא…

את כותבת נכון ש"הזקנים" הם למעשה צעירים, אל תהיי "סובק"! אני אתך ואינני מש ממך אף לרגע.

אצלנו אין חדש, שמועות, ניחושים, סיפורים, שמירה, ביצורים וקצת קצת רכילות המגיעה במכתבים מירושלים.

הערב התכוננתי להמשיך ב"שקד במדבר" והנה יצאתי מכלי וכתבתי מכתב כה ארוך. הקבלת את מכתבי האחרונים עם הרשימות והשירים? הקראת אותם? נו… מכתבו של טרומפלדור מעניין, האין זאת? נדמה לי ששוב לא ידפיסוהו, כבר שמחתי שבינתיים תבוא שיירה ודברי יהיו כחלום יעוף, אך היא לא באה ולצערי יש שוב לזעוק ולזעוק…

אנו מתכוננים לשלושים של הל"ה, נציג משהו מימי טרומפלדור.

אל תשלחי לי שוקולד, זה באמת לא כדאי.

מה נחוץ לך? את הספרים קבלתי, תודות לך. מה שלומך? ההנך עוד עייפה כה? ומה עם היד? עיני כבר נסגרות, לא אוכל להמשיך לכתוב ואלך לישון.

מה אומר ה"זקן" [ר' בנימין] לדבריי בעיתון? הוא לא מגיב כלל? מה שלום רחל? האם חנוך ונתן נמצאים בירושלים? שוב נשאר פה אוטו ושבע פרות של משואות נתקעו בגלל רשלנות של נהג.

אסיים כי עיני נסגרו. היי שלום, שמחה ובהירה. עוד יהיה טוב! עוד נזכה לימים יפים!

שלך האוהב המאמין .                                    שאול

 

מעל פסגת הר עציון

שלום לך ירושלים .

מעל פסגת הר עציון

אני מבריק אליך

אספקה ציוד ותגבורת

לזכות לראות ולא בתשדורת

ירושלים , ירושלים

השיבי דבר למגינך

ירושלים , ירושלים

עייפתי כבר לשדר .

 

ב"ה                            ג' באדר תש"ח

הדסה יקירתי.

ושוב אני עומד לצאת לשמירה,

עוד קצת זמן עומד לרשותי ואני חושב לכתוב משהו וראשית-כל אליך.

היום התקדר קצת והזדהר קצת ומסביב ירק רענן, בגלל ששכנינו אינם חורשים התכסו השדות בירק – זה מחזה מרהיב ומקרי, מבלי משים עולים לפני שני צבעים: אדום וירוק. בדרך כלל שקט, דוד בן דוד עוסק במוקשיו, שמואל מפרש את החדשות (והיום הייתה מנה מיוחדת של דברי טריגוה-לי, כמה אנו נאחזים בדברי עידוד של גוי!), יהודים מתלוצצים, יהודים מקשיבים לשיחה ומתווכחים על המצב, יהודים הם יהודים גם בימי מצור.

רוח מיבבת בחוץ, מבלי משים מבקש האדם שירד גשם ושתבוא שיירה… שאפשר יהיה לשבת בבית, או לשכב במיטה (איזה בר-נש משונה הנני, עוד לא יצא לי אפילו יום גשם אחד!) לשמוע חדשות ולקבל מכתב… השיירה – איזו תקופת זהב לה עכשיו! לו רק באה שיירה… זה בעצם הכל.

שוב קצת ביצורים וקצת עייפות, כבר התגברתי על השינה ואני קם שוב בבוקר לתפילה. החדר כבימי שלום. מה נשמע אצלך? מה התחדש? איפה חנוך ונתן? ההספקת לקרוא משהו? ההתחלת שוב את היומן? זה הכל, רק לא יכולתי שלא להיזכר בך. ערב שבת מחר, הכל יהיה בבית, הכל יבריק ורק באותה נקודה פנימית ישרור הצל ויחכה לאור…  אין דבר, אל עצב – גם זה יעבור.

 שבת שלום לך והרבה הרבה אהבה.                               שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s