מכתבים להדסה מהמצור בגוש עציון- ד',ה' באדר א'-תש"ח

ב"ה                     ד' אדר א' תש"ח

הדסה יקירתי. שלום רב לך!

ושוב אין בא לכאן ואין יוצא ומכתביי כצפרים כלואות מפרפרים אי-שם ואינם מגיעים אליך. מצב הרוחות לא רע, אך הניתוק הממושך מכביד ומעורר לחשוב הרבה.

רוח עזה משתוללת בחוץ ועל כן איננו עובדים, אני יושב בחדר וכותב, כבר התקדמתי קצת בסיפור וכעת אני רוצה לכתוב מכתב. הזמן שלי עובר קצת על שיחות עם אברהם, יש לו הרבה לספר ואני אינני מצטער על כך.

מה חדש בירושלים? מה מספרים החברים המטפלים בענייננו במוסדות? ואיך אצלכן? ואצלך? מה יחסיך עם השאר? כל פרט יקר לי ולכן כתבי לי על הכל.

היום הבדידות פה שלמה, שקט מסביב ורק הסער נושב בחצר, משל לעולם שאבד ורק זכרו הומה ומיילל, הלך הרבה לאיבוד, הלך ולא ישוב עוד, אפשר להגיד כי הורגלנו לאבדות, איזו רוח של פטליזם השתלטה באדם והוא יודע שיד הגורל הפשוטה לחנוק לא תרפה עד שתשיג את מבוקשה, על כן נהלך פה בענווה את מצעדנו ונהרהר על היפה שהיה ועל זה שישנו עוד והוא ישנו היופי, כה קרוב אלינו, כה קרוב ללב! לא היו פה עוד ימים דומים בהם היופי והכיעור ניצבו כה קרובים כמו היום, כשקודר בחוץ יש איזו הרמוניה של קדרות, יריות וזוועה, אך כשנעשה יפה נדמה לנו, כי הזינו הזיה, כיצד לגשר בין המצב והמראה?

בחיי אני אותו דבר, אותו היופי והאמונה בהזדרחות שתבוא ואותה קדרות ואותו העצב המלנכולי, השוקע על קרקע הנפש, כשקוע האבן על קרקע התהום, רק נופך הכרה עליונה וסיפוק ביש נוסף לי וזה הרי הכל שיש לנו זה שיש, מה שהיה נשאר רק בזיכרונות כתכשיט יקר, הנח בקופסת הקטיפה, למה שיהיה הוא בבחינת חלום לעתיד? והיש שניהם בו, צריך רק להבחין בכך, בין-רגע נוזל ההווה והופך לעבר והחלום עלול להתגשם או לאכזב, הוא בבחינת אפשרות פתוחה.

היית "מצוברחת" – למה? על מה? ומי שיצר את האדם ורצה בהמשכו, האין מתפקידו לאפשר את המשך? האין בכוחו לממש את תכלית יצירתו? אז למה ועל מה הצער? צריך

להתגבר על הטבע התובע בנו את סיפוקו, אנו רק שליחים והשליחות המוטלת עלינו מתגשמת אחרת מכפי שחשבנו, אזי יש פה סתירה מעיקרה, תמים הוא האדם החושב שיש בידו ממש, מה שיש לו לא משלו הוא ואיננו קיים בכלל, מבחינתו הוא רק רגע והכל איננו, אינני בא להפיץ תורה של כלום, של אפס, אני מנסה רק לראות את הדברים כפי שהם מתבטאים בחיינו אנו וכך הם. האם לא טוב לנו? נזיל דמעה ונגיד טוב. הן אחרי הכל יש ביש שישנו – טעם עמוק. הנה נאהב אחד את רעהו עד הגדר הניתן לאדם, למעלה מזה רק המוות . . . משמע, ביטויו העליון של מעשה האהבה הוא הקרבן והרי אנו בחיינו נתנו לו שי את הכל – מה יש לנו עוד ולא נתנו לו? כנראה שלא כמידת הנתינה הגמול והצמיחה. תמים הוא האדם החושב, כי הוא המצמיח והגומל, כי הוא יוצר חיים והמשך, רק בור ועם הארץ ישמח ויתהלל במעשיו. כעת אולי יובן לך פיכוי התפילה שבי, מפכה היא וניגרת.

אזכור כי עוד בהיותי ילד לא הספקתי לסיים את כל התפילה (מילה במילה) עם הציבור וכבר אז התחלתי להבין שהתפילה יכולה להיות רק יחידית, אמנם במאמר השלישי של ה"כוזרי" יש הסברה קולעת וחיובית לתפילה בציבור, אך בטוחני שאת תפילותיו הוא, אמר ר' יהודה הלוי ביחידות, אשב פה באולם ואתעמק בקטע של התפילה בשבת והנה ה"אקספרס" עבר, נשארתי לבדי ואז אתפלל כמובן על שלומנו והתרצותו ואת, האינך מרגישה שרק בה בתפילה, בייחול, פורקן למטעניי המרור שלנו? קחי-נא, קחי את התהילים בידך והווכחי כי אין אנו בנים יחידים לו.

עני הוא האדם וענוותו קורנת בגבורה האנושית לשאת את עולה של ההגבלה האנושית, שיש בו מהבינה ואין בו מהכוח. ידעתי את תשובת הבעל: "הלא אנכי לך מעשרה בנים" ואת אי-סיפוקה של האשה: "לנער הזה התפללתי" וכי אחרי הכל אין בעל בא במקום ילדים? על כן כה אבין לה לחנה – מרת הנפש ולא אשתומם ללבה שנשבר בבוא פלא ההיריון ואחריו ההכנה למסור את פרי-בטנה לעלי, כוחות רבים היו נחוצים לה, כדי להתרומם בגבורה לדרגת האמונה והבינה ולראות את הדברים באספקלריה הכלל-אנושית, שבה הגורל אינו נותן אושר ואיננו נענה לרגשות היחיד, כי אם מאז ומתמיד מרחף מעל העולם, חותך ומצווה ואין מנוס ממנו, זה תוכן תפילתה. על כן טוב לנו להתנשא מעל לחשבון האישי (הוא עוד עלול במהרה להתיישר) ולראות יותר גבוה ולהבין יותר נכון.

אכן השיחה נמשכת ואת, אייך? או, המרחק הזה . . . אילו יונה הייתי הצבתי את רגלי על חלונך והקשבתי לתשובתך, הן תגידי לי ויחד נטפס על צוקי הממשות למצוא פשר לסיבוכים ולמניעות. עוד נתראה שוב, עוד נזכה אולי שוב לרדת לבקעות יתר בני האדם ולהזכיר את מבחני הפסגות.

היי שלום נפשי! היי שמחה, כה גבוהים הצוקים ואנו תאבי הבנה, אך מאחוריהם הרי אותן הבקעות . . . משל הנך אתי בחדר ואנו מסכמים טיול מחשבתי כזה ונשיקה חמה ועזה חותמת על הכל – מתוק, מתוק כדבש הצער!

שלך הנודד בפסגות.                                      שאול

 

ב"ה                             ה' באדר א' תש"ח

הדסה יקירתי.

רק לפני רגעים מספר חזרתי מהשמירה התורנית וכנראה לא אוכל הפעם להמשיך בשיחתנו, כפי שהיה ברצוני לעשות, בגלל השעה המאוחרת.

ובכן, המכתבים לא נשלחו שוב, הר של מלים ומשאלות יצטבר. אבקשך להבא לאשר את קבלת מכתבי וכעת בקיצור, הכנסתי לחדרנו את אברהם דפנר, הוא ממש מאושר, שקט, יפה ונוח. מסכנים שומעי הרדיו אחרי נסיעתו של ה"גוי", הספקנו בינתיים למתוח קוו נוסף של קירות-אבן עד למנזר והוספנו מספר עמדות, אין לדבר סוף וטוב שרק זה נדרש לעת-עתה ולא יותר.

יפה בחוץ, ארץ מוזרה ארצנו, ביום ששי נשבה רוח קרה וכל המומחים אמרו שירד שלג, בסוף ירד קצת ברד והתבהר מאוד. אני עסוק חלק מהשבת בחזרות על מערכון של יהושע בר-יוסף בשם "ורטהיימר" שנדפס בקובץ "בסער", הדבר נכנס כבר למסלול ונקווה שיגרום קצת נחת לצופים, עדיין לא הצלחתי לשוב לכתיבת ה"שקד במדבר", אני שבע רצון שבכל זאת עשיתי משהו בשבועות האחרונים.

פה היה תיק מכתבים גדוש צנוניות וזרעי בצל וכמובן עיתונים, הקראת? האם גם אתן מקבלות את כל החומר מפה? ובכן קבלתם שם רשימה של "שאול ר." (למה ה"ר" הזאת?) והייתה שם גם רשימה "מקיפה ומוצלחת" של אהרון'ציק, משהו על "שפע התרבות" ועל שיק מ"הצופה" . . . כפתור ופרח! עוד איזה עניין מוזכר בתיק שאיני יודע את הסברו והוא ה"מצב החמור אצל החברות", איזה מצב חמור שם אצלכן? כתבי לי יקירתי, כי עוד מעט נקוב חמור מרוב עצבים וש. הייתה חברהמנית וכתבה מכתב "מתוק ונחמד" כמו בשביל ילדי הגנון.

לפני רגעים מסרו ברדיו, כי שדדו רובה וסטן מחיילים שנהגו באמבולנס בכביש חברון, (יכול להיות שהחיילים היו של מאיר) [הג'וקרים – 2 חיילים אנגלים שסיפקו בסתר דלק לכפר עציון – ראה ספר "ההר הקדוש" לשאול רז]. מה שלומך? איך עברה השבת? בחדר כה יפה ושוב נדמה לי, כי אין ניגוד יותר גדול למצב מהיופי, חבל שלא אוכל להמשיך ולשוחח אתך, גם אם למעשה לא הפסקתי את השיחה מאז, תמיד ראיתיך לפני מקשיבה ושולחת את מבטך למעבה הימים וחוזה מה שלבך מפחד לגלות, אני מאמין שיש גם לך לפעמים רגעים שבהם מתנוצץ שביב תקווה והכל שוב זוהר ומואר, מנחם ויפה, האין זאת? מול כל הקודר והסתווי עומד בי הזוהר והאביבי, אני עצמי התגשמות שניהם, פעם פורח ומשובב, פעם קודר וזועף.

אני מקווה, כי במשך הזמן מצאת לך הסדר לזמנך וערכת לך תכנית לשבת.

אני הייתי יכול לכלכל את חיי ולמצוא הרבה עניין בירושלים במצב דומה לשלך.

העיר עצמה, אפילו מבעד לחלון בלבד, על חלקיה השונים הייתה מעסיקה אותי חדשים.

בעיקר קראי שירה, קראי וחבביה, כי יש בה תמצית הנפש. מה כותבים רחל ועקיבא? האם ברנדי כותבת לך? כתבתי תשובה לברוניה ואני מאמין שזה ישמח אותה – מה שיכול להחזיק אדם בחיים. אגמור כי זמני עבר כבר. לילה טוב ושבוע טוב ומבורך.

מפלות רבות לשונאינו ולנו שיירה עם אנשים וציוד!

שלך האוהב לעד .                                                  שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s