מכתב להדסה-ח' באדר א' תש"ח, ראי אדמה, מצדה, ורטהימר.

ב"ה                             ח' באדר א' תש"ח

הדסה יקירתי. ברכות רבות לך!

בצהרים קבלתי עם השיירה שנים ממכתביך ולפנות ערב זרק האווירון עוד ארבע – שפע כזה! רק חזרתי מהשמירה והשעה כבר מאוחרת, בכל זאת ברצוני לענות לך ולו רק במכתב קצר לפני עלותי על משכבי. זה נכון כי עפו קצת רעפים מהגגות השבוע. לדאבוני אין לי הרבה זמן אף בימי סגריר, הביצורים, החזרות וכו' גוזלים ממני את כל זמני. הידד יקירתי, לעוזך אריע, טוב עשית שדברת עם יוסף, אני משוכנע שאדם שאינו חי פה אינו יודע דבר, כנראה שגם עוזי [נרקיס] שכח כבר את המצב וטס לו מעלינו לפעמים. אברהם סובל שוב מהאולקוס (אל תספרי לרוחמה !), הוא סובל נורא. יעקב הוא יעקב . . . גם לי נדמה כי שוב יישאר רק בהבטחות. מכתבי שוב לא יודפס, אין להם עוז, אך אם לא ידפיסוהו, הן יישאר כתם, כתם נורא . . . נדמה לי שגולדה [מאיר] איננה בארץ ולכן כל העניין לא אקטואלי.

התרפקותך מוחשית, נדמה לי שהנני מרגישך בי, לא פעם אני נזכר בתגובותיך הבריאות למצבים שונים וזה מחזקני פה, ברוך השם שאינני עצבני, שהנני יודע עוד ליצור ול"התעסק בהצגות", ביצורים והצגות – האין שניהם אחד? ביצור האדם בכוחות נפש וביצור המחנה בחגורת סוללות ועמדות.

השבת עברה עלי בחזרות, זה יהיה מאורע נכבד במצור הזה, אולי אחזור בקרוב לאגרות השבת, אני מרגיש בהן צורך פנימי. החדר כה יפה ונעים, תארי לך שהיום בא בן-דוד במיוחד, כדי להסתכל איך הוא נראה "כיון שאני רואה אותך לסדרו כל יום".

אל תצטערי על ידיעותיך, הן יקרות לי כפי שהן, חבל שאינך יכולה לכתוב הומורסקה (רק בשבילי!). בעניין היומן כבר כתבתי לך. התוכנית שלנו תבוצע ביום הראשון אי"ה ובה: מילים על טרומפלדור, על הל"ה, ראי אדמה, קטע מתוך מסדה (הצגה), נגינה, בלדה על הל"ה  ורטהיימר (הצגה), בתמונה האחרונה יש תיאור של הקרבה של בחור דתי מהגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, ההצגה מתאימה מאוד לזמן ואני מקווה שזה יהיה "כביר".

מלבד ה"עמדה" ראיתי כבר שאתמול הודפסה הבלדה שלי, יפה מהם, כעת נראה הלאה, הצפתי אותם בחומר. הגידי לשולמית כי בשבוע הבא אני מכין פעם נוספת את ה"במחננו" להכפלה בירושלים (עם השלמות) ואז נזכור אותה, זה יהיה בסדר.

דרשי בשלומה. צחקו מהכוננית? ולהן יש משהו יותר טוב? גם אני נזכרתי בדבר הזה לגבינה, אך אין דבר, זה טוב, אל תצטערי על מכתביך, אני דווקא מרוצה מכך שאת דרוכה, אך אצטער מאוד אם אשמע שאת מדוכאת, צריך לעשות מה שאפשר, אך לא להיעצב ולחשוב רק רע, אסור. הערותיך בנוגע לבלדה אולי נכונות, כתבתיה והדפסתיה ביום גשם, אחרי שלילות רבים הגיתי בה, אשאירה כבר כמות שהיא, התיקונים בשיר מקלקלים יותר מאשר מתקנים, ברזל שניצוק לתבניות מאבד רק מחוזקו כאשר מתיכים אותו מחדש, יפה יהיה כאשר נשב שוב על האובניים ונשקול כל מילה ומילה.

אני מצרף הפעם את "לתוך החלל הריק" ואת הבלדה. עם המחסן בסדר גמור, הן מתפלאות שאני מלכלך כה מעט. לרחל כתבי כי זה לא בא בחשבון עכשיו, עד שלא ברור מה יהיה הלאה, התוכניות האלה מתאמתות, אני תיכף התחלתי לחשוב בכיוון זה, אמרתי זאת לאנשים.

שלילת תוכנית קפלן [אליעזר קפלן – גזבר הסוכנות , הציע לפנות מהגוש את בעלי המשפחות , כדי שיוכלו לצאת לעבודה ולפרנס המשפחות . זול יותר להחזיק חיילים , רווקים במקום – ש.ג.], מבלי להציע משהו קונסטרוקטיבי – דבר רע הוא, מדוע אי-אפשר לתת לחברי כפר עציון מה שנותנים לחיילים משוחררים? אילו הלכו בדרך זו של הצעות ממשיות, היה כבר העניין זז מזמן, מי יודע אם גם בזה לא איחרו? מה אומר חנוך? מה חושבים לעשות הלאה? תבורכנה ידיך הטובות והחמות! כעת תהיי כרוכה על צווארי תמיד, את הספרים קבלתי וכתבתי לך עליהם, תודות לך! כתבתי ל"הצופה" בחריפות בקשר לקיצור ברשימה "מבריאים", שאלתים אם צריך לשנות את הכתוב מהחיים, "אני אוהב לראות את דמותן של הנשים בדמדומי הערב" – אז מה בכך? זה טוב, הם לא עונים לי תשובה מספקת, אך צריך לומר להם שיפסיקו כבר עם השטויות, אני סקרן לדעת אם המכתב יודפס. כעת אני עמוק בציור להצגה ובמודעות לחוגים ולהרצאות, כל יום מתקיים משהו, אני נותן ספרות: "הדי הימים בספרותינו", לפני שבוע שוחחתי על "עד היסוד" לברש [אשר], מחר בערב אשוחח על "אפר" של מוסינזון [יגאל] ובשבת סקירה על התפתחותה של עיתונותינו. ככה זה, דורשים ואני נותן, שואלים אפילו מתי יהיה המשך, אנשים רוצים לסתום את החלל הריק, שנוצר בחייהם. כתבתי פרק נוסף ב"שקד במדבר" והתחלתי בהמשך ה"זכריות", בקרוב שוב אתחיל לשמור בלילה ואז יהיה לי קצת זמן לכתוב.

ה"זקן" [ר' בנימין] קורא אותי? נו, מה דעתו? דרישות שלום לכולם. מחר אמשיך כי עיני כואבות.

                   ליל מנוחה. שלך לנצח.                      שאול

 

                                                רְאִי, אֲדָמָה                שאול טרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאוֹד!

בְחֵיקֵך, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנוּ… לֹא עוֹד

פֶּנִינֵי זְגוּגִיוֹת שֶׁל כּוּסֶמֶת, זֶרַע חִיטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְֹעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה,

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאוֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנוּ רַעֲנַנִים וּבְהוֹד,

אֲשֶׁר נְשָׁקֶתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָה רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיע חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטוֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם בְּצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בּוֹקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נוֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

אֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבוֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה, אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

אַתְּ תְּכַסִי עַל כָּל אֵלֶּה, יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מְאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קוֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתּוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כּוֹפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאוֹד:

 

מ צ ד ה

סערת סתיו באה וקרה

נשימתה על פני ארגישה

ואני ככבשה בהריחה סער

אל אבני החומה אלחץ ובוכה.

ואני באגרופי נוקשים ראש כואב אלחוץ

בחלומי אם זקנה עזובה עלי תשוח והיא בוכה

אבא ערירי יראה לילה לילה

ומאום לי לא יגיד. אנכי מתחנן:

"אמור לי אבא מה!"  והוא שותק

ובוכה בוכה בוכה…

כמדורות אנו דועכים ולאן חלף אורנו?

למי האיר ולמה? ומי דרשהו?

הקשיבו בוכה גם מצדה, התשמעו?

אכן, גם מצדה תבך, ואיך לא תבכה?

כולנו בזרועות מאות על צווארה נתלינו

ונבקש רחמי אם, מחסה והצלה –

ולמה נטשנו כל ונעל אל החומה?

לו גם ידעתי למה אחת היא לי. עייפתי!

"למה? למה?"  אני לא אשאל

אני הדרך מראש ידעתי:

ואלך לקראתו באשר זאת דרכנו

מאז ומעולם – – –

ואני לא אוכל קום, כושלות רגלי

הן לא תוכלנה עוד ללכת

אין דרך ממצדה …

מצדה – סוף כל דרכי ישראל

על עברי תהום תשכון,

שומר נפשו מעלות אליה

מאימת תהום ינצל …

ואוי לאשר עד פסגת חומתה עלה

ועייף, כושל, מעבר לה יציץ!

והנה הצצתי ואחרד למראה…

מצדה הרים סביב לה

על הרים ובין הרים תשכון

שומר נפשו יהלך במישורים

אז תקל רגלו צעדו ייכון ולא ייכשל…

לאור שקיעה על מרום החומה

נשרי עם אחרונים מפרפרים

במשך כנפיים פצועות…

לאשר נשמטו מתליות נכר ויעלו את החומה  –

כונן צעדם נא אלוקים לבל ימעדו, לבלי יפולו

כי עוד כושלים הם ועייפים!

לאשר חשכו כל השמשות בשבעת רקיעי עולם –

צווה אל חסד שמש מצדה האחרונה

כי אם גם זאת למו תחשך –

אנה ילכו עוד ויבואו?

לאשר בדמעה זרעו פה זרע נפש וחלומות

אל יכהו ברד היגון, אל ייבשוהו חמסיני פתאום

צווה אל גשמי נחמה רבים ויפרחו טל בלילות

עדי ינוב לקציר שלומים!

אל תיתן דעוך למדורות!

אהה, אל, הביטה, הנה שלוחה יד העם

מבין ים וישימון ובכפה חלום אחרון:

מ צ ד ה

אלוקים נצור מצדה.

הביטו, משחיר מה באפלה!

אחד זקוף, מהיר צעד, מחוץ למחנה אלינו מתקרב.

ואני גם קול שיר אשמע:  "למנצח,  למנצח"

אין זאת כי ההולך הוא השר.

"למנצח"… מה ערב הקול ומה מנחם

כך אבא שר מנגינות, תהילים בחשרי שבתות

ואני הקשבתי בערגת נפש סתומה…

לא! כך שרו שם בעלות המרד ובהתבדר דגלים…

כך שרתי אני ביום ההוא בעלותי אל החומה

לקול שיר זה לבי המתעלף יזוע

וגופי העיף יחרוג: לקום!

לקום וצאת לקרב…

ובכל זאת שוב לקרב…

ובכל זאת… כן, אני יודע:

אותו כביר נעלם שלעלות צוונו

לרדת לא ייתן, הוא קורא:

"עלה, עלה!"

ואני עייף… אין כוח… לא אוכל…

ובכל זאת על כורחי אענה אמן!

הביטו הואר פתאום, זעו מדורות כבות

ויד נעלמה כתרי להבות מחדש להן קושרת

ולאורן מעל להרים, הרי מצדה

דמות הופיעה.

ולדמות חיוך ייסורים, מבט נחמה

והוד שבגבורה…

מי צופה כה? מי מחייך?

מי הוא הפלאי?

יוסף גלילי!…

מי כרע? מי נפל? אח עייף?

מה תיאנח בן מצדה? מה לך? כואב?

קום!

מי מתלבט שם לרגליך? תמול צולע?

אין דבר! קום ערפהו, טלטלהו למדורות,

ובן חורין קל רגלים שוב וקפוצה למחולות!

אין דבר!

את לבכן לתמולים ערופים, לנו המחר!

אמצו רגל, חזקו ברך, סביב סביב ביתר שאת

אין דבר! פה בוכה הלב פותח?

סתמו הפה המתייפח! על אשר הלך חלף לו

לא צר, לא צר! אין דבר! שלשלתנו תענהו

ענב היטב ותחנקהו ובמחולנו ייסוער:

ימים בוכים על צווארנו, אנה נלך, אי גמולנו?

אין דבר!

משכו ימים מבלי לשאול, אם הוצגתם

בחוסר כל – מצדה השכר!

אמצו רגל, חזקו ברך, סביב סביב ביתר שאת

עלי שלשלת המחול! שנית מצדה לא תפול!

כך נמשיכה השלשלת לא נותקה עוד השלשלת

לאן? לאן תוביל? לא עולה היא?

הלאה הלאה אל נחקורה, אל נשאלה!

אבר מן החי.

 [על מצדה – ראה גם בספרה של אניטה שפירא. "יגאל אלון, בימי חלדו". עמודים 123/4 הוצאת הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה , תשס"ד – ש.ג.].

 

יהושע בר-יוסף                                                    ורטהיימר (מערכון)

שלזינגר :    מ-י-ם !  מ-י-ם !

סעדיה :       סבלנות יא חביבי! רק לפני כמה רגעים שמתי את הקופסה למעלה תחת הגשם ועדיין לא    

                 הספיקה להתמלא… חם לך , מה ?

שלזינגר :    אש בעצמותיי !

סעדיה :       ולי קר כמו לצדיקים בג'הינום… עשרים דליים מים ורפש כבר הוצאתי הבוקר מכאן ועדיין

                 אנו טובלים במקווה כשרה… יא אבא מארי ! אני מוציא ואלוהים מכניס ועכשיו הגידה

                 בעצמך : כוחו של מי גדול ?

שלזינגר :    מים ! מים !

סעדיה :       תכף יא חביבי ! (ניגש למדרגות ומביא קופסת שימורים). הנה , כמעט רבע הקופסה

                 מלאה… (מגישה לפיו) ויהי רצון כאילו אתה שותה רפואה מידיה של אחות יעלת חן…

שלזינגר :    אה , הוטב לי קצת , הוטב לי…

סעדיה :       תמיד אני אומר : הקדוש-ברוך-הוא מצרף מחשבה למעשה… הנה חושב אני שעכשיו חמסין

                 בחוץ ואני עומד תחת מקלחת טובה וזה נעים ונחמד כמו בגן עדן… ככה יא חביבי אני מחזיר   

                 את הקופסה למקומה וכשתתחמם עוד פעם יהיו לך מים מן המוכן…

מיכאל :      כבר אזלו כל הכדורים שלי…

סעדיה :       כמה אווירונים הורדת ?

מיכאל :      חשבתי לתת סימנים לעמדות אחרות והנה אין תשובה.

סעדיה :       ומה נשמע בחוץ ?

מיכאל :      קונצרט של בטהובן ! מה השאלה הטיפשית ? פצצות ועוד פעם פצצות !

סעדיה :       ישתבח הבורא ויתברך שמו ! ואני חשבתי שבחורות יפות נופלות שם כמו מן השמים . קח

                 מיכאל את הדלי המלא ושפוך שם בין הפצצות שלך… הגב שלי כואב קצת…

מיכאל :      (לוקח את הדלי ושופכו) אין כל תנועה ! אפילו כלב אינו מוציא ראשו מן החפירות . לו

                 לפחות באו הסניטרים ולקחו את שלזינגר לבית החולים…

שלזינגר :     אני כבר התייאשתי מזה…

מיכאל :      שטויות ! אם נצליח לגמור את החפירה מחר מחרתיים אז תיפתח הדרך אל המחסנים ואנו

                 ניצולים…

סעדיה :       ואז יביאו לנו תה חם עם קוניאק ולחם ונקניק וכדורים… ואנו נשב ליד השולחן ונאכל

                 ונשתה כיד המלך… יא אבא מארי ! לפעמים נדמה לי שאני קצת רעב… ואתה מיכאל מה

                 הנך אוהב יותר : צלי תרנגולת או קציצות חמות ?

מיכאל :      אתה עלול לשגע אדם בפטפוטיך !

גדעון :        אוי כבר אפס כוחי ! לך , מיכאל והחלף אותי . ורטהיימר ורחמים עובדים שם כחמורים…

מיכאל :      ואיך מתקדמת העבודה ?

גדעון :        כמעט שאינה מתקדמת . אנו חופרים וחופרים ופתאום באה פצצה ומכסה הכל… ועד      

                 שמוציאים את המפולת באים הגשמים ומביאים בשטפם רפש חדש… נדמה לי שמוטב לחדול

                 מן החפירה ולנסות לזחול אל המחסנים…

מיכאל :      כן , להתרסק מפצצה כמו רוזנבלום אתמול ! ואנו נחפור ונחפור עד הסוף (יוצא)

גדעון :        על העקשן הזה לא נשפיע לעולם . מילא , נחפור עוד יום יומיים , אולי נצליח באמת… היש

                 משהו לאכול סעדיה ? אני רעב ככלב…

סעדיה :       עוד יש ברוך השם ! שם העל המדף שלך…

גדעון :        זה הכל ?

סעדיה :       אם התורכים לא יזרקו לנו ביסקוויטים במקום פצצות יספיק לנו האוכל עד מחרתיים           

                 בערב…

גדעון :        עד מחרתיים ודאי יקרה משהו… אולי ייפסק בינתיים הגשם… אולי נצליח להתקשר עם

                 העורף… יודע אתה : חורף קשה עבר עלינו… אצלנו במושבה לא ראיתי מעודי גשמים

                 קרים כל כך… בררר… קר , לכל הרוחות !

סעדיה :       אתה מתלוצץ גדעון…

גדעון :        לך לעזאזל סעדיה ! אי אפשר פשוט לדבר אתך… יודע אתה ? יש לי חשק להתגלח . אינני

                 יכול לסבול את הלכלוך הזה על הפנים… הנישארו קצת מים נקיים ?

סעדיה :       כן בקופסה על המדרגות , אבל המים נועדו לשלזינגר .

גדעון :        שלזינגר ? תודה לאל , הוא נרדם… אוכל להתגלח ועד שיתעורר תתמלא הקופסה

                 מחדש…(שותה קצת מים ולוקח ראי שבור וכלי גילוח)

סעדיה :       שוב נרדם… תמיד לפני התקפת החום הוא נרדם… יא אבא מארי !

גדעון :        (מעלה קצף על לחיו ושורק לו מנגינה)

סעדיה :       ואני שבוע ימים שלא התגלחתי…

גדעון :        יודע אתה סעדיה , אצלנו ברפת ודאי המליטה השחרחורת עגלה מבכירה… לפני

                  חודשים כתב לי גיסי שהשחרחורת נתעברה… כשעזבתי את המושבה הייתה זו בעצמה

                  עגלה רכה ועכשיו כבר אם היא… אוי איזו שובבה ! תמיד הייתה כרוכה אחרי ממש

                  כאהובה… היא ודאי מתגעגעת אלי…

סעדיה:       ואלי מתגעגעת מזל שלי . אם כי כשהיינו יחד הייתה תמיד פותחת עלי את פיה הרחב… היא

                 ממזרתא בנת אל ממזרתא !

שלזינגר :     דאדי אי קום אי קום…

סעדיה :       כבר התחיל ברוך ה'… מה אמר ? אני אינני מבין אמריקנית…

גדעון :        אמר "אבא אני בא אני בא" . מתגעגע אל אביו… ואצלנו במושבה…

רחמים :      כל הזמן חשבתי שאני משתגע… הגוף רטוב כמו סמרטוט והבטן יבשה כמו תנור . אני

                 מוכרח לאכול קצת…

מיכאל :      עלינו לנוח חצי שעה… מבול ממש יורד בחוץ .

ורטהיימר:    (ניגש למדף ומניח תפילין)

סעדיה:        ארוחת הבוקר מוכנה לכל אחד על מקומו… אכלו לאט ובשקט , ראשית – שהארוחה תהיה

                 ארוכה יותר ושנית – שלא נעורר את שלזינגר… רק עכשיו נרדם…

מיכאל :      מה מצבו ?

סעדיה :       חם לו וחולם חלומות יפים .

רחמים :      אני לא רופא אבל אני יודע : זה לא טוב… פעם דיבר ככה הילד שלי והוא מת…

סעדיה :       אסור לפתוח פה לשטן !

גדעון :        שטויות ! זה פשוט חום וקצת קדחת… אצלנו קדחו כמעט בכל בית…

מיכאל :       פטפוטים ! נגמור את החפירה והכל יהיה בסדר !

רחמים :      אני לא יודע…

סעדיה :       ורטהיימר מתפלל… אני כבר אינני משוגע כזה ! וולה לעולם לא אתפלל יותר !

גדעון :        ומדוע זה לא תתפלל ?

סעדיה :       מפני שראיתי אתמול את הפצצה בבטנו של רוזנבלום… מה אתה חושב ? מי שלח את

                 הפצצה – התורכים ? לא ! אלוקים שלח אותה ! את הכל הוא שולח ! אין אלוקים !

מיכאל :      חה חה חה ! אם הוא שולח הכל – אז הן יש אלוקים…

סעדיה :       מי ששולח פצצות בבטנם של אנשים אינו אלוקים… לא… לא… אני אומר לכם, אני

                 יודע…

שלזינגר :    לא קלרה ! לא לא ! לארץ ישראל נלך, לארץ ישראל… שם החיים שלי… אני אוהב אותך

                 דרלינג .

ורטהיימר :  אתם… אתם… מדברים תמיד על נשים… הגידו לי מה עושה האישה לגבר ? האם באמת

                 היא טובה כל כך ? אני… אני באמת אינני יודע… אני… אני…

מיכאל :       כנראה שלא רק בענייני מוות פחדן אתה… האם לא נשקת מעולם לבחורה ?

ורטהיימר :  לא ! לא ! הלא זה חטא… הלא אסור… רק פעם… פעם , לפני חמש שנים הכרתי ככה

                 נערה אחת , שכנה שלנו… היו לה עיניים גדולות כאלה וצמות ארוכות וצוואר לבן

                 לבן…תמיד הסתכלה בי מרחוק… ואני מאד רציתי לגשת אליה ולדבר אתה אבל פחדתי , 

         התביישתי…

גדעון :        רומנס של העיר העתיקה…

ורטהיימר :   זה לא היה רק רומנס… זה לא היה כלום… אני רק חשבתי כשאגדל ישלח אבא שדכנים אל

                  הוריה… ואני אינני פחדן… אינני מפחד… רק אסור… אסור על פי התורה…

סעדיה :       כל אדם יש לו החלום שלו… ואנחנו חברים מפטפטים על הבחורות הצעירות כמו נשים

                  זקנות… החפירה לא תיעשה מאליה…

מיכאל :       נכון ! נכון ! בואו חברים לעבודה ! ורטהיימר , אתה תיקח את הצנימים שלך החוצה… אין

                  פנאי !

סעדיה :       (חוזר לשאיבת המים שלו) ואני יא אבא מארי ! שוב אל המים… כמו שכתוב : שואבי מים

                  וחוטבי עצים…

שלזינגר :     איפה אני ? איפה אני ?

סעדיה :        אתנו אתה בגליפולי הנחמדה . בהוטל עמדה מספר 36!

שלזינגר :     ואיפה החברים ?

סעדיה :       חופרים מעבר אל העורף יא חביבי… חופרים… חופרים

שלזינגר :     חלמתי שחופרים קבר…

סעדיה :       חלמא טבא חזית ! חלמא טבא חזית ! להרי חושך ולתחתית שאול – חלום הבל ! לא קבר

                 חופרים אלא דרך להצלה ולגאולה… תראה : עוד נשוב אל העורף בריאים

                 ושלמים . בעזרת ה' עוד נשוב…

                 (חבורה פורצת פנימה בתרועה : טרומפלדור הגיע ! טרומפלדור הגיע !)

טרומפלדור: ראשית חכמה , חבר'ה , הורידו מעל כתפי את החבילה… אין לי פשוט כוח להניע את היד…

                 ועכשיו לעבודה ! הבאתי לכם קצת אוכל ומעט משקה .

שלזינגר :    קוניאק , קצת קוניאק…

טרומפלדור: חלית שלזינגר ? למצב נאה הגעתם חבר'ה… שני שליחים שלחנו אליכם והם לא

                 חזרו… חימוביץ וברנשטיין… בחורים טובים לכל הרוחות… הבוקר כבר לא הייתה לי

                  סבלנות ובאתי בעצמי… משקפות טובות להם לתורכים , לעזאזל . כל הזמן שלחו את     

                  הכדורים ישר אלי… למזלי יכולתי להחליק על האדמה הרטובה והגעתי בזחילה

                  בשלום… החזקתם כאן מעמד יפה… ואיפה רוזנבלום ?

מיכאל :       ניסה אתמול לגשת אליכם… הזהרתיו פעמים אחדות והוא לא רצה לשמוע בקולי…

טרומפלדור : כך ? הפכתם במשך הזמן לחיילים טובים… מילא זו היא המלחמה חברים… ומה שלומך

                  אתה סעדיה ?

סעדיה :       אני עושה כאן קצת ספונג'ה…

טרומפלדור : ואתה ורטהיימר : העודך מתפלל כל יום והעודך מפחד ?

ורטהיימר :   כאן… אני… אני עוד מפחד…

טרומפלדור : ממי אתה מפחד: מאלוקים או מהמוות ?

ורטהיימר :   משניהם…

טרומפלדור : אל תהא בטלן . שניהם אינם נוראים כל כך כפי שהאדם מתאר לעצמו… ואתם

                  חברים גשו אלי… יש לי פשוט חשק לחבק את כולכם… זכיתי לשמוע תהילות

                  ותשבחות מפי הקולונל עליכם… במשך השנה נשתנה יחסם אלינו מן הקצה אל הקצה . 

                  כל התפקידים האחראיים והמסוכנים נמסרים לנו… כך זה… הראינו להם שהיהודי

                  הוא חייל טוב לא פחות מהם… ואתם התחלתם לחפור חפירה אלינו ? חה חה חה !

מיכאל :       חשבנו שנצליח לסיים אותה במשך ימים אחדים…

טרומפלדור : מרחק של קילומטר ורבע בימים אחדים ובמזג אויר כזה – ילדים תמימים אתם חברים. ורטהיימר :   שכחנו פשוט שקילומטר ורבע לפנינו .

גדעון :        ובכן עבדנו עד כה לחינם ?

טרומפלדור : לא לחינם… אין עבודה הולכת לטמיון… כל עבודה נושאת פריה , לא תמיד רואים אותו…

מיכאל :       אם כך הרי שאנו מנותקים לגמרי ! ומה המצב בעמדות הראשונות של החזית ?

טרומפלדור : רע מאד ! אוכל אמנם עוד יש להם , אבל הכדורים כמעט שאזלו והאויב מתכונן כנראה

                 להתקפה גדולה , אחרת לא היה מבזבז כל כך הרבה פצצות וכדורי תותחים… ואם יפתח

                 בהתקפה יפלו כל החיילים בשבי מחוסר נשק… במפקדה כמעט שהחליטו על נסיגה                          

                 כללית… אני הצעתי לנסות לשלוח הנה תחמושת ומכאן נעביר אותה בקלות לעמדות

                  הראשונות . הקושי העיקרי הוא בהבאת התחמושת מן המחסנים הנה…

                  הקולונל צחק לי וכדרכו ציווה מיד להעמיד שתים עשרה פרדות עמוסות תחמושת

                  ואמש קרא למפקד כללי של כל הפלוגות האנגליות והיהודיות שלנו והציע לחיילים

                  להתנדב להעביר הנה את התחמושת . לא היה איש שיקבל על עצמו את התפקיד .

                  והקולונל השאיר את הפרדות העמוסות על מקומן כאילו מתוך כוונה ללעוג לי בגלוי.

                  לו הייתה ידי זו אתי – הייתי אני מקבל על עצמי להובילן הנה !

מיכאל :       אבל הן זה פשוט איבוד עצמי לדעת להעביר שתים עשרה הפרדות בתוך מטר הפצצות.

                   הפרדות תשתוללנה מפחד ותתפזרנה לכל רוח…

טרומפלדור :   כן… אבל כדאי לנסות… תארו לעצמכם : לו הצליח הדבר , היה גדודנו מציל את הצבא

                    מנסיגה כללית…

שלזינגר :       אני אלך ! אני חולה ! אני בין כך אמות… אני יודע להחזיק בפרדות… אני ! אני אין לי

                    חום ! אני רק רוצה להיקבר בארץ ישראל ! רק לכתוב לקלרה שאני בארץ ישראל שהיא

                    תבוא אל… שהיא תביא פרחים אל הקבר שלי… שהיא…לא תבכה… לא תבכה…

טרומפלדור :   איזו שטות עשיתי שלא הבאתי אני אבקת הרגעה ! הכבר היו לו התקפות אחדות כאלה ?

סעדיה :         לא… רק אתמול קפץ פעם אחת מעל משכבו ורצה לגשת לבית החולים… מאז שקט קצת.

                    רק מתוך השינה היה מדבר…

טרומפלדור :  כמה ימים הוא חולה ?

סעדיה :       ארבעה ימים… הצטנן קשה וקבל חום גדול…

טרומפלדור :  יש להציל אותו בכל מחיר . אולי יחדלו סוף סוף מההפצצה האידיוטית הזאת  ואנו נוכל

                   להעביר אותו בלילה לבית החולים ?

רחמים :        איפה ורטהיימר ? לאן הלך ?

מיכאל :        איפה הוא באמת ?

טרומפלדור :  הלא רק עכשיו ראיתי אותו ?

גדעון :          איננו בחפירה , איננו !

מיכאל :        (מסתכל במשקפת) הוא זוחל , הוא זוחל אל המחסנים!

טרומפלדור :  מה ? ורטהיימר ? לא ייתכן…

מיכאל :        הוא רץ ! הוא רץ ! הגיע לאוהל ! הגיע ! הוא רץ כמטורף…

גדעון :          אבל למה הלך ?

סעדיה :         אולי הלך להביא את הפרדות עם התחמושת ? אללה יוסטור !

רחמים :        שדי ישמרנו מכל רע ! הוא הלך ! הוא ייהרג ! הוא…

מיכאל :        הן תמיד היה פחדן כזה… ופתאום…

גדעון :          שטויות ! הוא הלך פשוט… הוא רצה…

טרומפלדור :  הוא הלך להביא את הפרדות ! עכשיו אני נזכר במבט עיניו שעה שספרתי לכם על

                   ורטהיימר… הם מפחדים מן המוות מפני שרואים אותו בכל אכזריותו , אבל הם גם

                   היודעים ללעוג לו ברגע המכריע…

החבורה :       מה שם מיכאל ! מה אתה רואה , מה ?

מיכאל :        הוא בא ! הוא אוחז ברסן שתי הפרדות הקדמיות והשאר הולכות אחריו צעד צעד… הר

                   של עפר התרומם סביבם ! הפרדות משתוללות! ורטהיימר אוחז בשערות צווארן ! הוא

                   מתחיל לרוץ ! הן רצות אחריו כמכושפות ! כולן מטילות בו את ראשיהן והוא רץ

                   ורץ…(רעם פצצות) פרדה אחת הועפה באוויר ! השאר מתפזרות , מתפזרות ! ורטהיימר

                   רץ מזו לזו ! מושך אותן , מתחנן לפניהן , מלטף את צווארן… הן נכנעות… הן רצות

                   שוב… רצות כמטורפות…

החבורה :      (מתפרצת החוצה) ורטהיימר ! ורטהיימר ! בוא הנה , הנה !

מיכאל :       הפרדות באות ! אחת התהפכה שוב ! השאר באות , באות ! ורטהיימר נאחז בצוואר הפרדה,

                   הוא תלוי על צווארה והיא סוחבת אותו , נושאת אותו. החברים יוצאים לקראתו מן

                   החפירה ! הם תופסים את הפרדות , תופסים וסוחבים… ורטהיימר נופל מצוואר הפרדה !

                   רחמים אץ אליו , הוא מרים אותו ! הוא מביא אותו ! ורטהיימר ! ורטהיימר ! (רץ החוצה) טרומפלדור :  (שישב כל הזמן כמאובן , קם בהתרגשות , אוחז שרוולו הריק וניגש בצעדים איטיים לפתח

                   העמדה) . רחמים :   כל הנשק הגיע ! סוחבים את הארגזים לתוך החפירה ! הכל סוחבים…

טרומפלדור : ורטהיימר ?

רחמים :       חתיכת פצצה נכנסה בצווארו… הוא שוכב ככה…

טרומפלדור :  הוא מת ? לא… לא… בנים כאלה אין מתים… לא , לא…

שלזינגר :      אני רוצה לארץ ישראל !

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s