ב"ה י"ג באדר א' תש"ח
מה לכתוב לך? הן אין מלים בפי – ואולי אסור גם שיהיו? הן לשתוק, לשתוק צווני, האסון מתנוסס מעלינו כסיסמת הימים ואחד רודף את משנהו לצערנו. אתמול בבוקר התעוררתי משנתי אחרי ליל שמירה מעוצם ההתפוצצות שאירעה בירושלים, שמענו אותה בבירור, עד שחשבתי כי אצלנו קרה הדבר וכן נשכח הדבר, המשכנו בהכנות להצגה ובצהרים ראיתי על פני האנשים את ביטוי האפסות והיגון אחרי שידור הרדיו, הם הלכו לשמוע את נתן ואני לא יכולתי לעשות זאת, כיון שהייתי עסוק. שקלתי בלבי: כן להציג? לא להציג? אך בסוף החלטתי – כן, זה רומם במקצת את הרוח.
על מה שקרה אצלנו תשמעו מפי האחראיים, שוב עננות אבל מעלינו, יחד עם זאת לא שכחתי לברך כל הזמן על הניסים, שכה רבים אתנו, היאחזי גם את בהם, אחוז בכל הכוח, כי רק הם נותרו לנו. איפה היית בזמן המקרה? הנבהלתן מאוד? ומה כעת? הנפגעו אנשים בסביבתכן?
שאלתי את נתן בדבר המכתב והוא סיפר לי שדוד אינטריליגטור [דוד בית אריה – מקבוצת יבנה – ש.ג.] וחנוך נשאלו ופסלו אותו [פסלו את מכתב האזעקה ל"הצופה"], לכן תביני כמה אני מחכה לחנוך והוא מתמהמה נורא. לעת עתה לא ברור דבר ולא נתקבלו שום החלטות – דנים, הלוואי ויעמוד לנו המזל ולא נאחר את הזמן! אני מתפלל לכך. מה אומר הזקן [ר' בנימין היה מראשי "ברית שלום" הייתה תנועה יהודית שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, ודגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבה יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא תחת המנדט הבריטי, במטרה להביא להקמת מדינה דו-לאומית עצמאית בארץ ישראל. חברי ברית שלום ראו חשיבות לאומית רבה בתחיית התרבות העברית והתרבות הערבית כאחד, כדי ליצור הבנות המבוססות על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות למעשי התועבה של ידידיו ה"הגונים"? יום כזה בהיר בחוץ, יום מלא אור, רק אצלנו אין לו משכן, כי רבו הצללים. אילולי עינו של ה"שלישי" [הצנזור], המעז להציץ בדברי, הייתי כותב לך על אצבע האלוקים שבמסכת חיינו, אך אמנה על המשכילים ואדום [כמאמר הפסוק: "והמשכיל בעת ההיא יידום"], יתמלא הפנים המון תגובות שאין להן ביטוי, הכל במקומו עומד – עד מתי? כך שאין חדש ומה שחדש צריך להכניס למקרר, לכן אדום. יתמלאו דפי יומני, אך מכתבי ירזו ויתקצרו, גם מכתב כבר לא ניתן לכתוב כאוות נפשי, יש בכך הגזמה ופזיזות יהודית – מין אפיפיוריות מופרזת, הביני אותי והסתפקי במילים הספורות. שמרי על עצמך ואל תצטערי. על הנבונים לחכות לגורל בעיניים גלויות ולדעת שאין מנוס ממנו. נאמין כי היד שהנחילה-לנו ניסים עד כה, תהיה פזרנית וטובה ותמשיך בהרגלה ובשובה גם בבאות, לכן שלום לך וכל טוב, על אף ההפצצות יש להאמין שעל ההריסות יבנה עוד בתים.
שלך האנוס לשתוק. שאול
ב"ה י"ד באדר א' תש"ח
הדסה יקירתי. שלום לך וברכות אין קץ!
בוודאי הצטערת על קיצור מכתבי מהשבוע האחרון, אך הנה אנסה כמו בימי הנכר לפלס לי דרך במעקשי הימים, שוב החל סיפורי על "אהרון בינדר", כי היו לו לאהר'לה עיניים רואות ולב חרד ראה לנשמת הדברים ואחז בשורשיהם וביושבו בין רעיו למצוא מוצא ממבוך הגורל אמר: "אם נפתח פתח, הבה נכנס בו", אמרו לו חבריו דברים קשים ובוטים, כי הנהו פחדן ורך לבב, אך בעמדם בחפירות, לחפות על נסיגת הצבא, החלו להבין שהשערותיו של אהר'לה אמת הם, הנה כל הסימנים לכך, עוברת רכבת במסילה ואין מביאים מים ואוכל, אף לא מספקים את ההכרחי לעמידה, או אז החלו המחשבות לקדוח במוחות: אולי שכחונו? אולי היו נאלצים לשכוח? וכל עוד כוח בלבם החלו לרוץ ולהתלות על הרכבת הרצה, כדי להספיק להינצל עוד, להיקלע בין הניצולים . . . "
זה בערך קיצור הסיפור אשר הולם את ימיו האחרונים של אהר'לה בינדר בדור הזה ואני כולי קשב לירושלים ההלומה, לקרבנותיה ולפצועיה. חנוך מסתובב בינינו, מוזר בזקנו הוואן-גוכי הזה, הוא הולם אותו, קצוץ זקן חזר מהגולה הדוויה, מטיפול בשארית הפליטה ושבור שבור, עדיין לא יצא לי לשוחח אתו, ספק אם אצליח. היום שוקלים את ענייננו במועצת הביטחון, אולי נשמע עוד הלילה מה בישלו לנו מחדש? זה לי היום השלישי בשמירה ועדיין לא הספקתי לשבת רגע ולכתוב משהו, גם החדר הוזנח קצת, מה לעשות? ה"זקן" כתב איזה מכתב בו הזכיר את הצעתו, אך מי שם לזה לב?
קשה לי להבין מדוע לא מתקבל דבר ממנחם? האם גם עקיבא שותק כה? נזכרתי שכתבת משהו על היהודיה שגרתי אצלה, באמת אשה מוזרה. כנראה שנפלת לנסיבות לא נעימות, בעצם זה כבר לא היה נחוץ, גם הסכין לא נחוצה לי.
במה אוכל שוב להסביר את הקיצור? פשוט, צריך שוב ללכת לישון. אי"ה אשתמש מחר בזמני ומכתב בעד כל המכתבים ייכתב. אני כה מרגיש בחוסר הפנאי וכבר איני יודע מתי יותר טוב, בעת שאני בשמירה, או לא, פעם זה היה אחד הדברים הטובים שבשמירה, הפעם כנראה לא כן הדבר. מה שלומך? כתבי לי ואל תמדדי לי כמידתי.
שלך לעד. שאול
במשעולי עציון 