מכתבים להדסה מהמצור בגוש עציון-י"ב,י"ג, בניסן-תש"ח

ב"ה                                 י"ב בניסן תש"ח

הדסה חביבתי שלום רב לך .

אני מנצל את ההזדמנות שמחכים לשיחה וכותב לך מספר מילים, אני מעוניין שתכתבי לי תיכף אם קבלת את מכתבי עם היומן, שלחתיו ביום ראשון זה, בינתיים אני עושה את כל המאמצים כדי לגמור את הסיפור עד לחג, אין לנו חשמל וליד מנורת הנפט אי-אפשר תמיד לכתוב, לכן אני קם באחרונה בבוקר ומעתיק, יש לי סיפוק מקימה זו, בכל זאת סיפור רב-ערך, שהייתי כבר רוצה להעבירו אליך ולשמוע את חוות דעתך. כעת אני מתעסק בעיטורים לחג. אני מאמין שמ"הצופה" תתקבל תשובה בימים אלה ועליך רק לדאוג עד אז אם יש לך צורך דחוף. כנראה שגם אצלנו יהיו שני סדרים, הסיפור אינו בדיה, הוא מציאות מתמדת, אנחנו ו"הם" לחוד. היום השלמתי את הבאת החג לחדר, המחסן-בגדים שלנו הפך מקום לאבדות, זו כבר הכביסה השנייה שלא מצאתי את הצפית מהכר שמסרתי, גרבים התחלתי לכבס בעצמי, בעיקר את אלה של צמר, מדי פעם יש צורך לתקן איזה דבר וטוב שאני יודע גם את זאת. אצלכן צריך להיות משהו חדש בעניין ההעברה – האמנם? האם נתן ושלמה אצלכן? נו, מה הוא מספר על אמריקה? הזקן בוודאי יושב עמו ושומע את הגדולות, טוב שהדרך פתוחה ושוב אפשר לנוע קצת, למרות כל האבדות יש להודות בחשיבות מפעל צבאי זה, של טיהור הדרך החיונית לירושלים, אין הדבר יכול בכל האופן לפתור את כל הבעיות, כשחנוך יבוא נשמע ודאי חדשות מפיו, הוא מתכונן לחוג אתנו יחד.

מה בנוגע לבגדי הקיץ שלך? אסיים יקירתי, בתקווה שבעוד יום-יומיים כתיבתי תהיה שוב כרגיל, אני עושה הכל שהסיפור יועתק במהירות הבזק, כעת אני מוצא שבשניים שפורסמו כבר יש לתקן את הסגנון פה ושם, לפי זה אני רואה כמה התפתחתי מאז, רק שנה עברה מאז וכבר יש צורך לתקן לא מעט. אשרי-נא מיד את קבלת ה"זכריות", "חסד נעורים", היומן וקורות חיי. היי שמחה! אני עושה כפי שפקדת עלי, עשי גם את כך ושמחי, כי חג החירות קרב.

               שלך ליד שולחן הכתיבה.                              שאול

ב"ה                                       י"ג בניסן תש"ח

הדסה יקירתי שלום לך וברכות רבות.

כן, מחר ערב חג החירות, זה מצלצל היום אחרת מאשר בכל שנה, מלחמתנו היא השנה, אנו אולי האחרונים בעולם שחירותם אינה חירות הצומחת מתככים, אין פלא שאנו גם היחידים המאמינים עוד, כי אפשר בלעדיהם, בחיפזון ממש, ככתוב נקיים את הסדר.

נהגה בוודאי בחיינו וגורל דורנו ובקראנו את ההגדה נראה, כי חיינו הם חוליה קטנה בשרשרת הדורות, אותו רצון להשמידנו ישן נושן הוא וגם דמנו המוקז דם ישן הוא. הו, הפעם בתינו בדם חתומים ועדיין אין אלוהים פוסח עלינו ואינו מכה את בכורי מצרים.

גם אנחנו נפסח הפעם את הפסח במפורד, כרוב צעירי ישראל והלב ישאל שאלות, שאין עליהם תשובה, גם אנחנו נפסח על הדמים וננסה להציץ מה מסתמן הלאה מאתנו, הלאה מהיום הזה, שלמרות האביב השולט פה בכל הדרו, נחשוב על שפיכת הדמים שתחל שוב בקרוב ונהיה מוכנים לכל, ככל בית ישראל בשעה הגורלית הזאת, גם על הפרידה נוכרח לפסוח, כל אחד במקומו ובעמדתו יחשוב בלבו על העבר וינסה לנחש את העתיד: התבוא החירות? הימשך האביב?

גם אצלי פסח בפנים, הן התחלתי לבער את ה"חמץ" – סיומו של סיפור שהתפרסם לפני שנה, התחלתו לפני ששה חודשים והנה כעת לבו: "מותו של איזי בלום", קראי-נא אותו, את הראשונה והודיעיני מה פגמיו ומה הטעם שמצאת בו, שניים הקודמים טעונים קצת עריכה, את זה אוכל אולי לעשות בעוד שבועות מספר.

ראי! שמעתיך ודליתי, רק את יודעת מאין זה נובע, רק את הן תקראי גם בין השיטין, טוב לי בשעת הכתיבה, את שומרת מעלי בל אשכח את הצו – ליצור, וכוסי מלאה והמרור עובר על גדותיו, כבר זמן שישפוך את זעמו, כבר זמן שישלח את אליהו, כבר כה מאוחר!

ראי, שמעתיך ושתקתי ובאלם על הנייר דובבתי נפשי, קחיהו והקשיבי, מוזר להיות סופר דתי עת כה שוממה חלקתנו, בדד לתנות את הצער ולבד ערירי לקוות ולהאמין בייעוד, ניסיון פה לכתוב את האמת, כך שגם הלבוש יהיה טהור.

אותה פגישה בין איזי וצופיה טהורה, מפני שאין צורך לשקץ את הנפש, יש לי חשש שעורכי לא הגיעו עוד להכרה הזו, שאין סיפור בלי אהבה, כי היא ציר החיים.

מה דעתך? לאן לשלוח? יש בדעתי לתתו קטעים קטעים ב"הצופה" וכל קטע בשם מתאים, כפי שעושים זאת אחרים, זה אולי נכון, מפני שגם שני החלקים הקודמים התפרסמו ב"הצופה" ואולי זה לא הכרחי? כתבי לי, אולי לשלוח ל"גליונות"? אני מחכה לתשובתך.

וכעת יקירתי כתבי לי אם קבלת את היומן ואת קורותיי? שקט פה, מדי פעם יורים קצת ושוב שקט, שקט שלפני הסערה, אמש הקצתי משנתי, קפצתי מהמיטה, כמו אז בליל ההכרזה, נדמה היה לי כי מזעיקים, בכלל אני ישן כעת קשה בגלל המאמץ, גם חלומות יבקרוני, חלומות שזה שנים לא ביקרוני, התלמיד [אברהם דפנר שכנו לחדר] אומר שזה סימן טוב, הלוואי והם יהיו מבשרי גאולה ולא חלילה מבשרי חורבן!

ציירתי אחו ובו שלל פרחים, האביב, האביב הנאה! אחרי שאצלם את הקישוט אשלח לך תמונה למזכרת. חנוך כנראה לא יבוא, כבר אינני מחכה, אלה הימים וזה סבלם ויש לשאתם בכל הכוחות ולידום על הכל, מחיר יקר שוב נדרש מאתנו.

נברך שיהיה זה החג האחרון של פרידה ושל עבדות, נברך כי זכינו לתת קורבן למשאת נפשה של האומה, למאמצי פדותה, זה אמנם לא ישנה את המצב, אך גם זאת עלינו לזכור בישבנו ליד השולחן – עצובים ולבד, יהיה זה פסח של חירות, פסח של קץ הדמים, שרק האביב עם מכמניו והאדם וצלמו ישלטו בתבל.

                   מערב החג ברכות עידוד ואימוץ.                     שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s