ב"ה ט"ז בניסן תש"ח
הדסה יקירתי שלום רב לך! שבוע טוב ומועד טוב.
למרות רצוני לכתוב לך מכתב הגון על החג ועל הכל, אני נאלץ להסתפק במספר שורות בלבד, כיוון שהלילה צריך כבר טוב לצאת לשמור.
ה"סדר" היה בסדר, יוסף היה "מלך" מוצלח, גם אני הקטן הצלחתי הפעם בקישוטים, אצלם אותם ואשלח לך בקרוב תמונות, כעת אני מצרף את המודעה על הסדר, ממנה תוכלי ללמוד על הצד הארגוני ותוכנה של ההגדה, שרתתי כל ערב החג בסידור המקומות, האוכל וכו', לא הייתה בעבר שנה כה מסודרת, השולחנות הערוכים חיכו לציבור שיבוא מהתפילה לשבת לידם כשהם מלאים כל טוב, בלי רעש ובלי מצבי-רוח והרבה יותר כשר מאשר בכל שנה אחרת, הבחורות שנשארו פה כנראה יותר פשוטות ויותר דתיות ויותר מסורות לכשרות מהוותיקות, אכלו עד לשובע אוכל, שספק אם בהרבה בתים עשירים אכלו כמוהו.
טלגרם קצר לך הערב, ידיעה רשמית ראשונה, כיבושי חיפה משרים רוח טובה, אך מוקדם מדי לשכוח את מצבנו אנו. שלחתי לך את הסיפור במכתב הקודם, כתבי אם קבלת אותו, עיתון לא היה לנו היום ואיני יודע מה הדפיסו בו. אצלכן כנראה היה שמח היום, אך אינני יודע פרטים. צריך ללכת לישון. מי "מלך" אצלכן? ואיך זה היה?
שלום רב לך ואלפי ברכות עידוד.
היי חזקה! שלך שאול
ב"ה י"ז בניסן תש"ח
הדסה יקירתי, שאי ברכה!
אולי טוב ככה לצהול ולהכריז כל יום: "כבשנו" ולטעום טעמה של חירות, להריח ריח של דם טרי ובכל זאת לברך ולהלל ולמנות ניצחונות ולהשתכר מהם עד שיכרה. אכן יושב גם אני, כרובו של היישוב ומקשיב להכרזות חברים ואינני שש כמוהם, אם גם בי הלב גואה, יפה להצפין את השמחה בלב ובעיקר – לא לשכוח את הדם הזורם, שעה אפלה מאוד בעולם ולא יוכל דמנו להבהירה והוא כה מעט וכה יקר . . . תמצית של מיליונים, זכר של מיליונים, שריד.
שוב מודיעים על הפצצות ויריות בירושלים ומכתבים זה זמן רב לא באו.
מה חג חגגתן? ואיזה שאלות נשאלו בלבכן באותו לילה של זיכרון, של זיכרונות רחוקים? במתח השורר פה לא ניתן הרבה לשאול, כל אחד בתפקידו ונשקו לידו – ביטוי מקורי לחיפזון ההגדה וגם זה עובר והולך, כעת שקט יחסי, רק רוח סוערת בחוץ.
חשבתי לכתוב והנה באו שוב עם תכנית למסיבה וכל הזמן הפנוי גז וחלף, נחוץ שוב להיכנס למיטה, כי הלילה קרב והשמירה מחכה לו, כה הייתי כבר רוצה לראות מילה, שורה משורותיך הצלולות, הבהירות: מה לכתוב לך? הן זה אות כי יש הרבה לכתוב, רק צולל בך ובמרוץ הימים משתכח וכך מתהווה שכבה דקה של הרגל, אשר מתחתיה שוכנות תלונות ותשוקות בדמדום יגוני, הסיפור הופיע בעיתון, קרה להם שם אסון – בית הדפוס נשרף, מי יודע איך יסתדרו כעת?
. . . אני משאיר קצת את ראשי במנוחה, צריך קצת לנשום, הסיפור גמור, אבל מונח עוד אצל אברהם, אני מקווה שמחר-מחרתיים יעוף אליך. אפסיק כי שעת השינה קרבה.
ובכן להתראות מחר על הנייר! (נו, איזה זמנים ואיזה פגישות!)
בכל-זאת החלטתי לסיים את שורותיי הדלות, הנה על שולחני ספרה של רחל (ערב מוקדש לשירתה נערוך באלה הימים), דפדתי בו נזכרתי בך – בנו ועל כן חזרתי למכתב.
לא, לא ניתן להגיד מה שמתהווה בפנים, איזה געש, איזה עוז למכאובים! והם כה בשקט בלב ישכונו, כאילו היו שחפים – יוניי-אושר מדמדמות – עד מתי? עד מתי תצפו פה? והרוח סוערת בחצר ולהב השמש פולח את האופק – עד מתי?
ועל אף הכל, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!
שלך בהתעורר בי השיר. שאול
במשעולי עציון 