יומן המצור-שאול רז-חודשים כסלו,טבת,תש"ח

יומן

כ"ה בכסלו

"הנה האיש שחשבתי עליו" – בדברים אלה מקדמני אברהם פ. ומאותו רגע אני מרגיש כי יש לי תפקיד פה – לשמור על בתי הילדים ובעיקר על האימהות [האימהות והילדים עדיין לא פונו], בוודאי קשה במצב של יריות להפריד אימהות מילדיהם, אך פקודה – פקודה היא, ברצות השם אמלאנה.

עד היום הרגשתי חלל בקרבי – אדם בודד, אדם לבדו והנה ילדים . . . עשרות נפשות, ציפורים ממש, ציפורים הרוצות לחיות ומעברם פורעים ורוצחים, לבי התחזק.

כ"ז בכסלו

לבי חזק יותר מתמיד, יותר מהרבה לבבות של אחרים, במתיחות הזאת המחושמלת נמתחו שריריו והוא דופק כנולד לכך, והלילה תפקיד אחר, שמירה על הבחורות, הרגעה, אכן חסרה לנו הרגעה.

כדורים נפלטו במחנה, ישבנו בחדר הקריאה ופתאום חושך, רצתי לאברהם להודיע לו והוא צלצל בפעמון האזעקה, חיש מהר התחילו האנשים לרוץ לעמדות ואחרי שנודע להם פשר הצלצולים חזרו לחצר, אחדים אף מתרעמים: "למה מזעיקים?" ויש שאומרים שצריך דווקא להזעיק וזה טוב שתיכף מזעיקים, צריך רק לדאוג לכך שלא יפלטו כדורים במחנה, כל הערב הייתי שרוי בחרדה וברוגז, איך נמצאים עוד היום אנשים חכמים שלועגים לפעמון האזעקה?

כ"ח בכסלו

כל היום עבדנו בביצור המחנה ובאמצעו ביקשני יוסף ד. לערוך מסיבה במוצאי-שבת "זאת חנוכה", עזבתי את העבודה והלכתי להכין את התוכנית, לפנות ערב ישבתי עם מרים ד. לנסות את השירים ולפתע אש, רקטות מצד הכביש הראשי – אומרות הבחורות, "זה לא כלום" – מרגיעים האחראיים לביטחון, אך השיירה לא נראית, בכביש אש בפעם השלישית והשיירה איננה, במחנה שעות של מתיחות וחרדה מזעזעת, כולם צופים לצד הכביש, הקשרים מתקשרים ואויה לנו, אויה מתשובתם הפשוטה והמרגיעה: "הכל בסדר" . . . והנה הרדיו-מודיע: שיירת מכונות של גוש-עציון הותקפה בשלוש ורבע בקילומטר ה-15 מירושלים, 6 הרוגים, ביניהם: שלום, מנחם, משה ושלושה נוטרים, השאר פצועים קשה, בין הפצועים יהודה לכוביצקי-לביא ובחורה אחת.

בכי קונבולסיבי ומזעזע, ששה קרבנות בבת-אחת, בדרך . . .

לקחנו את שושנה ואמרנו לה בשקט כי קרה אסון, היא פרצה ביללה: "זה לא יכול להיות

. . . זה לא יכול להיות . . ." ולאחר זאת נדמה ונתאבנה, בכיה החרישי ואנחותיה מלאו את חדרה הקטן לסירוגין.

ב-9,30 הודיעו כי יש עוד שלושה הרוגים שעדיין לא זוהו, ואני מדליק נרות, ליל שישי של  חנוכה – למה לא דיים השישה  שנפלו? למה עוד שלושה לתוספת?

בלילה מודיעים כי בין השלושה שוב שנים משלנו: שמואל ושלמה, אחד נעדר ויהודה פצוע לא קשה, חיים פצוע קל, ליל שמירה לי הפעם ליד חדרה של שושנה, קר לי עד העצמות, אך הלב מתמתח לקראת המכות החדשות.

אני משוחח עם הרופא על המצב ובשיחה הדים משיחת החברים שהתקיימה אחרי  הידיעה

הנוראה – מה יהיה הלאה? מי יעזור ויציל? תשעה קרבנות ביום אחד, איך נישא זאת? איך נוכל? חושך מסביב, אין עוזר ואין מציל . . . בבוקר התבשרנו כי יש לנו מניין [שיירת העשרה], מניין הרוגים וכהן גדול בתוכם [שלום קרניאל הכהן]. הוקז דם מעורקינו, נשדף הלב ונתרוקן, היש מי שחש לעזרתנו? חופרים קברים ומפוצצים את הסלע, עוד מעט תגיע השיירה הטראגית עם גופותיהם של חברים יקרים, עתה שלטים אכתוב להם, שלטי-גיבורים, כי באמת נפלו על קידוש הגבורה, המסמל מה הדבר ששמואל נפל בכ"ח בכסלו? עת מלאו לו כ"ח שנים? ורמז נוסף בתאריך: כ"ח – כוח! כוח! הוא נחוץ כדי לשאת בצרה, כדי להילחם בקרוב במתקיפים הרוצחים.

השיירה באה וחמשת הגופות הוכנסו לחדר הקריאה ובכי קורע לבבות התפרץ אל מול העולם העוין כולו וגם למעלה הורמו ראשים: למה? מדוע? הכי מזועזעים הם יעקב ישראל וחיים (שחזר יחד עם המתים – לחיים). הגוויות מונחות להן ואין כלל רצון להיות לידן, כולם בחוץ, צופים וחרדים – מתי תהיה ההתקפה? – הנעמוד ונוכל להם? מהו הקשר לטנק עם החיילים שביקרונו אתמול בשעות הצהרים? ומה פשר החיפוש שנערך בשיירתנו יום לפני כן? רקמו חיות-טרף מזימה וקיימוה בהצלחה, קציר כזה עוד לא היה בארץ, איך נישא זאת אנחנו, שלבנו דווה כבר מרוב מכות? והנה חיים מתחיל לספר איך דקרו את הפצועים בסכיניהם ואיך נמלט לתוך צינור הביוב שמתחת לכביש.

ההלוויה זזה במורד, לוויה רבתי, חמש גוויות מורדים אלי קבר, אין בנו עוז להציץ בפניהם, האם לא יפקע הלב מרוב צמרמורת וחרדה לקראת היום המתקרב?

ואף איש לא בא לעזרנו, אף אחד . . . אף מילה לא נאמרה לנו, רק חיים המזועזע פרץ לקבר וביקש לפתוח את סערת זוועותיו: "למה רק אתם מורדים לקבר ואני עומד על קברכם? במה אני יותר טוב מכם? שלום, אתה שנתת את מיטב חייך לתנועה ונפלת כגיבור ביריות עד הסוף – למה לא זכית? ואתה שלמה שנהרגת ראשון מכדורי האויב ואתה שמואל שבקשת מאתנו: "שקט חברה, אל תיאנחו, רק תנו להם כדורים, תנו . . . אני לא יכול, אין לי כוח . . . חברה נקמו את דמי מהם . . . ואתה מנחם שבקשת כי נירה בך, כי כה קשה פצוע היית ואתה משה, מה אשמת כי נפלת . . . למה חזרתי רק אני מביניכם לחיים? למה?".

והשבת קרבה, שבת-אבל, שבת הכנות להתקפה, אני עובד עד כלות כל הכוחות, בונים עמדות חדשות ומבצרים ישנות ואחר-כך מתאספים ונתן מוסר דין וחשבון מפגישותיו במוסדות, הרושם איום' אין כסף, אין ציוד ואין אנשים, איך נחזיק מעמד?

נבחרה ועדה מהמועצה והמזכירות שצריכה להשתלט על המצב ולהחליט על הצעדים הראשונים לשם קידום הדברים.

ובלילה שוב יריות – נפלט כדור אומרים, אחרי רגע מודיעים כי נפצע  בחור ואחרי רגע נוסף: מת הבחור, משה פרידריך, עשירי למניין, ההתאבד? אסון רודף אסון והלבבות כבר חלשים, בשמירה מתברר עד כמה אין אנו שולטים במצב, הדבר הקטן ביותר איננו דופק, מורגש חסרונם של אנשי-ניסיון ובעלי כושר-ארגון למופת, מה יהיה שוב?

ח' בטבת

עברת השבת וחלפו ימי השבעה וההחלטה בעניין העברת הילדים מכה גלים, יש שמחים ויש עצבים, מי יודע אם נעמוד במבחן קשה זה? אם לרדת לעמקי המסתורין ולהתחקות על קורותינו ועל העומד עוד לפנינו, אפשר להגיד כי איזה גזירה תלויה מעל ראשינו.

מי יבין את דרכי הגורל וההשגחה? האם לא דיים עוד שנות הרעב והמצוקות עד ששוב הוצבנו מול סימן שאלה נורא ואיום? יכול להיות שנצטרך לעזוב את המקום? מי יודע אם לא תבוא התפוררות כללית? ובחיינו אנו אותה גזירה, אותה יד קשה ברגעי החלטות, היוצרת הסגר סביבנו.

כה חודרים ללבי דבריך על ילד שממשיך את קוו האבות, את השלשלת, הגורל מתדפק ומתלבט בינינו, ילד לו היה לנו . . . עד מתי? ומה בכוחנו לעשות? אנשים נתונים לכדורי-אויב, לבדידות, למצוקה ולניתוק נורא, ונוסף לכך החרדה הזאת שאולי לא נזכה לימי הטובה שיבואו אחרי ימי הרעה, ברגעי הדיכאון האלה נפתח לי תמיד שביל באפלה לשיר: ולחברת האומללים והמאושרים, שרק השיר נחלתם, לו רק אפשר היה להעלותו על הנייר בימי המתיחות האלה? לו גם הוא לא יישאר חתום ולא מושר.

ז' בטבת

ושוב נפל הפור, הוטל עלי להספידם ולהיות פה למה שאין לבטאו, אינני יכול לסרב על אף שאני שרוי באלם.

בל יתגבר עלינו המוות (ליום השבעה)

למה נירא מוות – ומלאכו רוכב על כתפינו.

(ח. נ. ביאליק)

אין צורך לדבר על רצינות המצב ולא על העלול להתרחש באם תתלקח האש ח"ו ותאחז בביתנו ללא רחם, לרחשי הימים האלה ולמאורעותיהם יש תהליכים ודרכי השפעה בנפש פנימה, שתי הרגשות מתאבקות בעולמנו הרוחני – החיים והמוות.

מלוא-כף האושר, האור והחסד ומידת החידלון והשכול, רק ברגעי התימהון הגדולים אנו מבחינים, כי בעצם אין התרוצצות בין שתי ההרגשות הללו, כי שתיהן ביטוי לישותנו הדו-פרצופית, הנוחלת פעם את החיים ופעם את המוות.

בעמדנו על קברי חברים ייאחז בנו התימהון הגדול וימלא את חדרי-הלב הגיגים: לכאן כולנו הולכים, בבטחה נהגה כך וכי למשהו אחר שאפנו? הן יש גם באסון המחריד הזה מימוש חזונות, אולי התקצרה הדרך? אולי בא עלינו המוות כחתף?

המסקנה הסופית – הגמר – כזה יהיה גם להבא.

בעיניים גלויות ועם חזה חשוף, מול האפילה ומזימות מרצחים נעמוד בלילות ונראה איך אדם חוזר לאדמה ונשמתו מצטרפת לכללות הרוחנית הוואדאית הקיימת נצח ונחכה: – מי יקרא הלילה? מי יצטרף למניין הקדוש?

ושוכן אתנו המוות ואחוז בפתיל החיים, קו אחד נפתח לפסגות העטויות בערפל וקו שני נמתח למורד הקברות התלולים והמתגבנים מעל אדמת הסלעים.

מה שקלטנו מאורם יאיר לנו תמיד, מה שעיכלנו מרוחם יבוא בקרבנו ויחיה.

נפתח-נא את מזוות החיים, בל יתגבר עלינו המוות.

נחשוף-נא את כל סמלי היותם בדמדומי הזיכרון ויהיו שוב בקרבנו לעולם.

י' בטבת

ערב ערב אנו אצל שולמית ושושנה והרגשה טובה לנו פה, הכנות והידידות עוד קיימים, יקרה שושנה בכוח סבלה העצום, זוהר קורן מישותה, מעטות הנשים שנושאות כה איתנות את מות בעליהן.

התחלתי לתרגם את דברי שלום שמצאתי ביומן קבוצת "גאולה", רומן חי התנהל בינו לבינן, אהבה של מחנך וחניכים לפני, מי ייתן לי כוח ואזכה עוד לחזור לאהבתך שלום, ולהעלותה בשלמותה, התפילה גילוי מעניין הוא – משורר היה האיש, פייטן מיוחד במינו.

ט"ו בטבת

הטרדנים מטרידים והעצבניים מתעצבנים, אך פני כולם לכביש השותק: מתי תבוא השיירה? כאשר המכונות מגיעות כל אחד רץ לקבל מכתב, כל אחד סקרן לשמוע חדשות, אך לסחיבת השקים יש מעטים, כבזמן רגיל בימים אלה, הסוחב סוחב והעצלן והמשתמט משתמט.

כ' בטבת

והנה בא היום – נוסעים, יש המתכוננות לכך כמו לחתונה ויש עצבות, מי שאינו רואה את ראשית הפינוי בהעברה הזאת, איננו רואה רחוק, עלוב המראה ומדכא, תינוקות ואימהות, אך ישנם גם גברים, "מסתננים" – הלקטרג?

אין לתאר את הבהלה ואת אי-הסדר ששררו בשעה זו – עיירה נוסעת, עיירה נרדפת ומתפנה.

כאשר המכונות זזו החלו הלבבות לחרוד, בעמדה ובכל מקום שאלו: מה שלום השיירה? ההגיעו בסדר? ובינתיים דיון על השמירה, גם בימים אלה יש הרוכבים על החמור העלוב של המשקיות ותובעים כי נחזור לימי השלום, נעבוד ונתפרנס.

טיפשים הם האנשים שחיים בתמימות ואינם רואים את המצג לאמיתו, אף בימי ניסיונות אלה אין לשונו של הלז נחסמת ופיו של אחר יורה פרזות משקיות ווידויים אישיים והנחות מהעיתון, כולם דנים על פי ניסיון העבר, קשה להכניס לראשם כי מאז המאורעות עברו שנים רבות ומידת הרצח השתכללה כדבעי, הלוואי שלא יקרה מה שעלול לקרות בקלות-ראש הזו שדנים בה על המצב, יעקב "גזלן-קר" – "אלטמן" – הנהו ואיש יקר, ברצונו נחוצים שומרים רבים יותר וברצונו אפשר לצמצם את מספר השומרים.

כ"ד בטבת

אני מדפיס את "במחננו" והביצורים עומדים ומחכים, לא אזניח את הדבר, בעוד יום-יומיים שוב אעמוד בחפירה ואחפור, חוב קדוש הוא לי לעשות את האפשרי להציל חיים, אולם גם למילה "כוח", גם היא נשק וביצור, חוברת נאה אוציא, אדע כי מלאכתי חובה קדושה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s