ה. דם המכבים
דם המכבים
הנה קמו היוצאים בלילה לתלוש את הפול משטח המריבה, מעיל ישן שהביאו מבית אבא עוטף את גבם, חגורה אוגדתו מסביב ומקל בידם, ותיקים ששערם הכסיף ומבט עיניהם דהה, וצעירים, שזה רק תמול שלשום עלו מגיא ההריגה, ניצבים בשורה.
– אלי מה מלילה, היערוך השטן ליל דמים? הישובו כולם בריאים ושלמים?
שמורה אחרונה של ליל-אביב גשום, צינה אוחזת בנוף, אך השורה עוקפת את ההר ותוקעת עצמה בין הצוקים, ערפל סמיך עוטה על היקום ומטשטש את קווי הרכסים-ההרים, וחרדה בלבבות.
כוכב השחר ניצב בודד ברמה כגחלת עוממת, מכל העברים נוהרות שורות שוקטות ודוממות שברק השחר נאחז בכתפם וצונחים בשדה. האור החיוור מאיר את פניהם הדרוכות ומעמיק את האופל סביבם, מראה קדום: אדם, אופל, ושדה.
מתפזרים האנשים בערפל, כורעים לקרקע ותולשים מלוא חפניים גבעולי הפול, אוספים את הגבעולים בחיקם כילד סיפוחים, מרכזים את התליש בערימות, ושוב כורעים לחלקה, דאבון רב בעיני האנשים וצער קניית מולדת בנפשם. בלילות, בלילות ערפל עם אשמורת אחרונה נקראו לשדה המערכה.
ערימות הפול מפוזרות בשדה, הערפל נמוג ואלומות קרני האור נשפכות על ראשי האנשים, מוארים גם קירותינו, כאלה בוודאי מבני העניים, אנשי עמל ויגע היו המכבים, כאלה בוודאי היו חוויותיהם בליל צאתם למערכה, שלווים ודבקים בכפרם הרכוב על גבו של ההר נקראו לשדה, מעיל בלה על כתפם, חגורה על מותנם ומקל בידם, וליבם חולם כמו ליבנו לקרקע ההר.
כשנגמרה התלישה התיישרו הגבים ואחד אלמוני הניח בשדה את תפיליו, שני חבק ערימות פול ודחפן לתוך השקים ושלישי תר בין הסלעים ואגודת פרחים בידו: ד ם ה מ כ ב י ם.
כותרות זעירות, כראשי סיכות קישוט עתיקות על חודי גבעולים זקופים – סמל חרוף והשתרשות:
ד ם ה מ כ ב י ם .
נערים ביער
[נראה לי שהכוונה לקבוצת ילדי טהרן שהגיעה לכפר עציון – ש. ג.]
השמש זוהרת ומתברקת באגלי הטל הניטלים על מחטי האורן ובין הסלעים מתקדמים נערים, מעדר על כתפם וראשם שח, הולכים הם בשביל המסומן שבסופו אדמת טרשים דלה, בה ישתלו יער.
ניצבים הנערים ביער כעצי האורן והערפל עוטפם בענן שב.
כמה טוב לדום כשתילי היער והחרש להניע את הגוף בתפילה!
"לו יכלו הנערים להתערטל מזוועה וליהנות כיער של צמיחה והשתרשות . . . "
מחכים הנערים ביער, מעדר בידם, אך היא לא תניפנו – בנפשם עוגן צי-צער ויתמות התולה דגלי-תוגה על תורני שחריתם במולדת.
עובר אדם ביער, נוגע בראשי האורנים כפוקדם לקום לתפילה ומטיל מבט רחום לנערים שבשורה, זוועות – תופת, יקרא בעיניהם וישאל: – היש אוזן שומעת ושמעה את האנחות? ועין השגחה, התוכל לראות זאת?
מתנופפים המעדרים באוויר וידי הנערים עוקרות קוץ ודרדר, שיר משתלב בעמל ומוסיף קצב, ניצבים הנערים ומשמיעים קטעי זיכרונות על כליה ואבדון וחורזים סיפורים על ניסים ומרידות, מכאוב נשחל בלב השומעים ומשכר עד טירוף – נערים מתנים ביער רך שבר וענות.
שהחיינו
גדלנו עד כי לא נקיף את חיינו, כל אחד עמל ושוקד על ענפו ורק יחידים משיגים את היצירה החובקת את ההר כולו, יחדים יורדים עם שחר במדרון ונבלעים בין העצים – מי שם להם לב? עגלה יורדת מהרמה וחבית מים בתוכה – מי ידעה? רק העגלון מתנדנד על גבה ושר לו פזמון, מצליף בשוטו בחלל ומקשיב להד "אכן שרב בהרים, י ל ל ה ! מהרו הפרידות , העצים מתעלפים במדרון!"
רק יחידים יפתחו גומות וישקו את המטע ואחד בודד יחמר אחרי צמד חמורים וכקדמוני יוביל מים בפחים, יקשקשו המים ויקשקשו ואזנו תקלוט מנגינת חדווה של מים המובלים לארץ חרבה.
לא עוד נהלולים, כי אם מטע צעיר יכסה את העריה, בלכת האדם אחרי יום עמל בשדרה ישא מבטו למטע וליבו בו יהום: "אמנים הם אחי, אשפים מחוללי פלאות!" והמיה זו תעור בו.
שנים ציפו ליום השילומים והנה בא יום הבשורה: ברכה בשדה, שפע פירות על העצים!
בחזור אדם מעבודתו השהה צעדו בעברו ליד המטע, קרב לעץ צעיר, יפה נוף ועמוס פרי, וברך בכוונה:
ש ה ח י י נ ו ! אדם ועץ כרתו ברית ובין צוקים עמדו בברכת הודיה.
בסימן חג
אפרסק אדום-לחיים היה בידו, שעת צהריים, הכל נוהרים לחדר האוכל, אך הוא נתקע בקהל ומכריז: ראיתם? תראו, תראו! ונופף בידו החובקת באפרסק אדום, באותו רגע פגע בו מנהל המטע, כובע טמבל על ראשו, משקפיים על אפו וידיו מתנפנפות סביב חולצתו המתבדרת ברוח כבתוך ריקוד.
למה לא הודעת שהאפרסקים הם שלנו? ובפנותו לקהל המקשיב הוסיף: תראו מורידים פרי ביכורים ולא אומרים מילה . . . הלה התגרד בצווארו וענה: "מילא, גם כן פרי, רק יורידו . . . "
– האפרסקים הם ש ל נ ו ! מי פתח בורות? מי חרש וסקל? זיבל והשקה? מוכרחה להיות מסיבה! מוכרחים לתת לשתות ל"חברה"!
והיה חג, לא היה עוד כמוהו בכפר, התהלוכה ירדה לגן והילדים צעדו בראשם עם סליהם, הוא רכב לפניהם על סוסו כמצביא לפני צבאו ודמעות גיל זלגו מעיניו.
הפרי הובא לבמה ואיש העמל פדהו כמצווה בתורה, בערב היו השמים כחולים מעלינו ועין אב רחום הציצה מרום והלבבות עברו על גדותיהם, זה היום קווינו לו ויחלנו בדמינו, תן קטף רע, שלב ידך בידי! והוא נשא במחול עד אפיסת הכוחות, כי ידע טעם עמל וחג אמיתי.
קבלת שבת
כשתם החול נחשף הקודש בכל הדרו ועזוזו, לא ישמע עוד הד המכושים ולא גערת העגלון בפרידות, אף הטרקטור הגדול העוקר סלעים, שוקט על שמריו. צפייה משתרעת בהרים! היא ניכסת מעיני אדם וילד, מקירות הבתים הנצבים בבניין, מארגז הטיט הריק והממורק, מהעגלות וכלי העבודה הנחים בחצר כאניות שעגנו בנמלן.
בנופו של האלון המבודד נתלו עינינו וההרים סביב עטו תפארת השקיעה. באורח פלאי באה השבת ללב האדם בישימון וזולפת לנפשו טיפות נוחם, חלף היום, חמק עבר לו, רצועת פז לרגלי ההרים ועיניים צופיות בכל. לפתע יהלום הפעמון וצלילו יהרהר ושקט סביב. נרות נדלקים בחלונות הבתים ודרך משבצות הווילון, הזע ברוח, מרטטים שביביהם: ש ב ת ש ל ו ם !
עוד האלון העתיק מטה נופו לצדדים וכבר הקהל התאסף בבית הכנסת, שתי ילדות ניצבות ליד השולחן וסידור גדול פתוח לפניהן, לא תראה את האותיות מרחוק, אך לפי ביטוי פניהן תראה לנפש המתפללים. משתלהב הניגון בפשטות ובערגון, הציבור קורא את עצמו לקדושה, כרגילים וותיקים שרים הגדולים והילדות מתאמצות לכבוש את השיר, עיניהן תרות ב"לכה דודי", וראשיהן מתנדנדים לפי קצב הניגון, כרומזים לאלון העתיק ומזמינים אותו להתפלל בסידור הגדול, קישור צמות להן, חן ותום.
הקהל שר בדבקות "ואנפהא נהירין בנהירו עלאה" ואצבע קטנה ממהרת להצביע בסידור, הניגון גדוש חום ודחוס מאוויים לקדושה, אך אין להן לבנות כוח להעפיל לפסגת הדבקות והערגון, פוערות הן את פיהן ועם עיניים קרועות לרווחה מקשיבות דום.
כבר הלילה רד והעלים באופק את מראה הזהב, בצמרות האורנים ירשרשו ענפים ובחלונות אפלים אור-שבת, שתי ילדות תעמודנה ליד סידור תפילה גדול, עיניהן קרועות לרווחה, ואזניהן קשובות להמית "עמא קדישא", ל"מלכא קדישא".
מפחד לילות
אף אות לשחר, אף סימן לאור
בשמי אופל היגעים המצור.
אף הד של גיל, אף זיק ניחומים
בלב ההרים העטופים בשחור.
ישן המחנה כבול באלמו,
אפוף בעותים והזיות תמולו,
על כתפי-הרים צונחים ערפילים
– היש-עוד תולה תורני חלומו?
במשעולי עציון 