ו. והנה בעתה
קווה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה. (ירמיהו ה' טו')
עד מתי?
מזחלת הברזל רתומה לזוג פרידות גולשת מהרמה ומובילה אבנים למדרגות, האבנים נערמות גלים גלים, ויד עמל בונה וחוגרת את ההר בחגורות לבנות, מקלות הסימון נתקעים באדמה כדמויות משחק של ילד וכשהשמש שופעת מלמעלה יוצר צלם משדרה ענקית – בזה המסרק תסורק השממה !
המכוש היכה על האבן ביד גוששת על פתחו של בית: "פתחי לי אחותי"!
הטוריה גרדה את שכבת הגיר הצהובה כסולת בכברה ושפכתה על יד הבור, ושוב היד הכתה בחירוק שינים: מולדת, מ ו ל ד ת . . .
פניך הלבינו כפני הטוחן שעמד אי-פעם על הגשר שנמתח על נהר ילדותך, אך עיניך ראו מרובע מוצל, ועולמך בינו לבין השמש. בא יום הנטיעה, בכוונה הידקת את האדמה לשתילים וקיווית כי רגע של גיל יגיל בלבך, והנה בעתה . . .
אניות זועקות בחופים ושרידינו מובלים לנכר מנגד, מצור סביבנו וצרי לשברינו אין, ביעותים הכונו לעין ספור, בדד, בדד נותרנו, עמדת בין עצים שחובלו ביד זדונית וכתפיך רטטו ורגשו: על מה ולמה?
חבורות, חבורות התאגדו התגודדו ובפי כל שאלות נוקבות: מה יהיה הלאה? אצים למקלט הרדיו ומסובבים כפתוריו – אולי ישמע איזה קול מנחם? וכשהנס לא קורה, מורמות העיניים למרום בזעם: עד מתי? עד מתי?
רובים רובים . . .
האתה העירות אותי? – שאל חבר לשמירה – ולי נדמה היה כי הפעמון קרא לאזעקה, שמעתי יללות ופני פראים ראיתי, שמעתי צלצול מהיר ועצבני ואיקץ, חלום ביעותים חלמתי – התקפה . . .
בחלום כבמציאות, אותה היד הפושעת שלוחה לקעקע עולם ולהחריבו, אותו רעד החותך בלבך באלפי סכינים קרים את זרמו החם של דם-ההתקפה פס צר ובהיר נמתח בשדה החרוש, אתה מכופף גווך ומחפש את העצים הרכים, נוגע בידך הענף דקיק שעל קצהו טופח פקע עסיסי וכך הנך ממשיך שורה אחרי שורה, מתכופף, ממשמש את העצים הקטנים ומתקדם באפלה, כדור פולח את הדממה, אתה מתיישב על תל אבנים ובראשך מבריקה מחשבה: זאת תורת חייהם – כדור פולח לעברים, ורובים, רובים, תחת כל עץ ושיח.
ואתה אהבת את הפרחים ואת האביב, הנה פרחו הכרים והנצו, ובשורת הביכורים בפרחים הלבנים. חדלו לכם מהרובים! השכילו ושאו את ברכת הפריחה!
עין הזרקור בולשת ומחזירתך לרצועת החוף, בה אניות זועקות וקורעות את לבך לגזרים.
פרה צריכה להמליט
"שומר, שים לב לרפת, פרה צריכה להמליט . . ."
נותרתי עם החשיכה ובי הגיגים מתנצחים. בעולם זה, המתכחש לכל האמיתות, והבועט ברגל גסה בקדשי האנושות, נס יתרחש הלילה, עגל לבן ימלט מבטן אמו, ירחרח באפו האדמדם ויעמוד על טיבו של היקום, הוא יגעה געיה בכיינית מרוסקת וירצה לשוב לחום ולאופל שבטן אמו.
יש לי תפקיד הלילה: פרה צריכה להמליט . . .
אני נכנס לרפת, עובר בין הפרות ומקשיב – הנשמע קול פרה מקשה להמליט? היש פרה הזקוקה לעזרה? ברפת חושך, אווירה חריפה ומזובלת, בקושי אראה את גושי הפרות הרבוצות על הרצפה, ורק את קול נשימתן העולה ויורד קצובות אשמע, אט אט מתבהקים גושים בהירים ואף רטטת שרירי בטנן אבחין יפה, אך שקט נסוך בכל.
"עולם, עולם מה נתעבת, יקרה לי רפת ממרחביך הרבים!"
פתאום רעש והמולה, שרשראות מתנשקות ומתנקשות וקול צעדים נשמע. פרה שוכבת על צידה, מעלה רגל באוויר ומנסה להציב פרסה על הקיר, פרה שוכבת על צידה ובראשה הגדול פורחים חלומות אביב, עיניה עצומות וביטוי פניה כשל סגי-נהור, הרואה מבעד לעיניו הסגורות – אולי גם פרות חולמות על עולם יפה ורוקמות בדמיונן ארבסקות מתמול? עולם, עולם מה נחשלת! תרבות גדולה עזובה בחוצותיך, ויריות פולחות את הדמי – התבין לחרדת שומר לפרה שצריכה להליט?
ירחם ה'
בא ידיד עם בוקר אביב לחצוב בור למים ונפשו בכפו: "לא טוב, לא טוב יקירי, אתמול הוציאו חבר שלי מביתו, אב ואם על בניהם ובנותיהם שוכבים בחוצות ירושלים הקדושה. חורבן חדש, חורבן אני אומר לך, הוי כמה שבכיתי . . . ירחם ה' "
דמעות נוצצו בעיניו השחורות וקלסתר פניו הנאווים והחינניים, שתום שיבה קרן מהם, הפך קודר וזועם. עתה אראה את ידידי החוצב, כשהוא מוריד ומניף את כשילו ברוגז ודופק על האבן דפיקות עזות, כאילו לא אבן לרגליו, כי אם לב העולם הערל והאטום.
ידידי הפך פניו לקיר, ניגב במטפחתו את עיניו ושב לדפוק באבן, פניו שקטו והתאבנו, וידיו לפתו את הכשיל והיכו: הך, הך! ושפתיו לחשו כמשיחות חלום רע: ירחם ה', ירחם ה'.
במשעולי עציון 