הספר "רון הרים"-ז:כתמי דם,השיירה,כתם דם,נותקה חוליה בשרשרת,פרישת שלום,שיבת המפקד,ל"ה עצים,בתוך השיממון,בלדה על הל"ה.

ז. כתמי דם

scan0012

השיירה

[על שיירת העשרה]

שלוש להבות התלקחו בצפון על רכס ההר ועיני כולם הופנו לדרך, – מדוע השיירה בוששת לבוא? היום העריב ואפלה כבדה בלעה את ההר, חזות רעה נבאו מהשמיים המשולהבים.

ישבנו על מרפסת "המנזר" ["הגרמני"] וחיכינו לידיעות מה קרה להם? לאנשים שנתקעו באי מבודד דמינו. כתפי הרים סגרו עלינו מסביב.

"אילו אפשר היה לקרוע את האפלה" – מלמלה חברה חרש. אנחה עצובה עוקבת אחרי המלים "מי יודע מה קרה להם . . .".?

אך נפתח המקלְט וקול הקריין החל למנות בקרירות את שמות הנופלים, כאילו נקרעה האפלה וממרחקים התגלגלו אבנים כבדות וצללו בתהומותינו, והלילה היה חשוך ופרוץ בצפון, במקום שככו הלהבות.

"השיירה לא תבוא . . ."!

בכי חרישי של אלמנות, קולות מתמרדים וכפרפורים: "זה לא אמת, זה לא ייתכן".

אך השומר על משמרתו כבר הרגיש בהם, כי באו להזהירו. האוכל את לחמו הרגישם בגרונו והישן חש בהם במיטתו. הם באו אלינו . . . על גלי האלחוט הגיעו ומתוך רחם הלילה האפל זינקה. מניין קדושים.

כתם דם

הוא לקח נייר לבן וכיסה על הכתמים שנשארו על הרצפה אחרי שהוציאו את הגוויות. פרש מפה לבנה על השולחן וניצב לידו כשומר. לכל מי שהתקרב למקום לחש: "אל תדרוך על הדם"!

כתם דם זעיר, שלולית נשכחת, טיפה  שנשתיירה אחרי נזילת לילה שלם, רק הוא ידע ערכה.  הוא ידע, כי בו מתמצאת כל קדושת החיים והוא לחש "אל תדרוך על הדם . . ."!

אבלים ומגולים כל השולחנות באולם ופני האנשים מתוחים וקודרים, גז השיר, חלפה החדווה, רק היגון מורגש במבטים. השולחן שעליו מפה צחורה ומתחתיו כתמי הדם חוגג את חגו, מפה לבנה מכסה על הדם ומוסיפה רצינות לדממה, היא משווה למקום צורה של מזבח! "ההם" חיללו את הדם, נקבו את גופותיהם ככברה ובדרך כל הצינורות הזרימוהו על אם הדרך.

סמל הוא השולחן הלבן להבדל שבינינו לבינם, "אל תדרוך על הדם".

מונחים קרעי נייר על הרצפה וסופגים לתוכם את הנוזל האדום וקרום שחור נגלד עליהם. לא עוד יחיו, לא עוד יקומו שנפלו, אף לא במעמקים טומנו – קשה הסלע גם למתים, רק תילים ארכרכים כחלות שבת מתגבנים במורד ההר ומתחתם הם.

כהיאחז הצולל בנחשול הנישא, הוא נאחז בשלוליות הדם הזעירות, בכדי להציל את אחרון שרידיהם – כי הוא יודע שהדם הוא הנפש.

נותקה חוליה בשלשלת . . .

לא לבכות, לא להעריך ואף לא להזכיר, מוטב לראות בעיניים – הא! מראה איום! היו שני אחים יהודים [בכפר עציון היו שני האחים קלפהולץ יעקב ושלמה הי"ד שנפל בשיירת העשרה] שלחמו וחלמו והתכשרו למימוש חלומם ואף זכו למימושו. דרכם עוברת ימים טובים ורעים וכולם ימי פיתוח עצמי וגידול להם, האחד עוגן בחופים, לפני הטבח האיום והשני נד, נע על הגבולות ונחבש בבית הסוהר על רצונו לצאת מהכלוב ובצאתו הוא עורג להיפגש עם מולדתו ועם אחיו, אבל שם בתופת המשפחה, מיותמת מאב, מבקשת את עזרתו, נמשך האדם לכאן ולכאן כחוליה.

הנה שניהם סמל התגברותנו על המוות.

יושב האב ומלטף את מצחו של הילד ומבט הילד כה נבון, מלבב ומושך: אין חבר שלא יזרוק לו חיוך, שלא ירותק לרגע לקלסתר פניו ויגיד "שלום משה'לה" .

והאב יושב ושר את התפילה, שר בקול, שישמע הבן, שיוטע חוויות, שאוזנו תתרגל לקלוט קולות הפורחים מכאן לנצח . . .

מאז האסון נשחתה התמונה המשובבת, שוב נותקה חוליה  בשלשלת – – – שוב נשאר רק אחד והוא נושא את אחיו בלבו וחברה שכאילו לא הייתה, שהייתה נבלעת בשלשלת –

מעמיסה על כתפה משאת, אבל והילד עודו מחכה ליד המלטפת והיא איננה – – –

ראוּה ראוֹ והגידו – למה התרוששה השלשלת?

לנותרים צוו להמשיך, צוו לגדול על אף הצער והמוות, תתחזק יד האם ותהא גם במקום האב, ישמע הילד שוב את שירת התפילה, יקרנו פניו ויהיה הוא הנחמה, יש המשך לשלשלת ויד הרצח תגוּדע.

פרישת שלום

נוחה חבר! שלום לך מביתך. השקד שליד דלתך פורח כדאשתקד והרקפות מציצות כבר מכל נקיק בסלע, מראות קסמים בהריך מתחלפים לעתים, מראות נוף שאהבת התכהו כדשא רענן? רק אתה לא תראה זאת, לא תקפוץ על הסלעים כאיילה, אחת תתהלך פה גלמודה ועל כתפיה אצילות תשכון. יש לאלמנות בזיכי עצב העורגים על פרחי האלמוות, סודות נגלים סודדים בהילוך ומדבבים בקרירות – כי ישן, כי הנך.

בצעד זה הקל, בהתכנסות זו של שתים באחד – התיילדות פנימית של בינה עמוקה, אין עוד זולתה נושא כה את חלומותיך ושומר על כל מילה שאי-פעם דיבבת, רק אחת תרגיע את להטי חזונותיך ותניחם למראשותיה ודמעה תזיל והם יתחשלו בקרירות אלמנותה לעשת והיה כי יקום בנך והיה לגבר תנחילו את יקרת חייך ותברכהו לדרך.

הנה באו רבים וירדו לקברות לפקדך כמצווה, אך מי יודעך כמוה? הנאווה בשכולים, הרכה באבלים, שהאבל נבלה ואתה כל כולה? ההרים מסביב לא ידעו ואף לא יער האדם, כי משכן לך בטוח בלב צעיר, שפילחו-הגורל, כבמערה תשכון בו וכבמערה סביבך רוחשים ומסתור, אי-שם רחוק ועמוק קיומך בטוח.

נוחה חבר! באתי על קברך להעתיר למענה ולפלל לפלאה – לשקט הנסוך כגבורת אלמנותה.

שיבת המפקד

בביטחון, פשטות, נכונות — כל אלה הביא עמו אלינו. צנוע שקט היה עד כי רבות שאלו האנשים: ״מי זה דני זה?" עשה את העבודה בחריצות נמלית ובצנעה. בלילה וביום ראשו ב״דברים״. הבטחת שיירות, ביצור — גיוס כל כשרון וכוח ליום ההתמודדות. הוא לא התיר שרוך נעליו אף בלילות, כל זמן היותו בתוכנו.

בלילה אחד, ליל סער וגשם, ״מחר צריכה לבוא שיירה, ישב כשידיו מפללות בחיקו וחשב: ״הם צריכים להגיע לקבל הוראות לפני צאתם לדרך". ״חלק מהסיור לא חזר…״

גשם טרדני יורד בחוץ וערפל שוכן בכל: ״הם לא יראו לצעוד באפלה…״ התעטף במעיל גשם גדול, חבש כובע על ראשו, לקח פנס בידו והלך…

בלשתי אחריו בעמדי במשמר אותו לילה, הלך והגיע, במקום להטריח את חייליו פקד על עצמו, כך יצא לבירה וכך שב ממנה. בראש מחלקה שלמה שב ולנצח נשאר בתוכנו, כך שב רק מפקד אמיתי בראש חייליו, בנעלים מסומרות על רגל אמונה וקרה.

ל"ה עצים

גדל בית הקברות . . . הא, ימי רצח! אוגר המוות, אוגר המוות כבימי אסיף אלומות חיי בחורים ואלה שעוד בחיים יודעים כי יש המשך, כי בלבבות נשארה מילה, מראה זיכרון. הם גם יודעים כי לחיים עצמם יש המשך.

חולפים הימים ומצטרפים לשורת העבר, שמש עולה ויורדת, גדל בית הקברות, גדל כבר יותר מדי . . .

כצעיף שקוף נמתח האבל על הפנים ומשתקע באישוני העיניים, אנשים צעירים וכבר כה רבות על סף קברות עמדו. נוגע האבל, נוגע בנפש ומעלה אקורדים נוגים ואפלים, כנצח החיים נצח החידלון ויש לו לחידלון נימות פנימיות, על כן יהגו בחורים על השארת הנפש. אולי בן ימשיך בדרך? אולי חברה תשא את הזכר בלב? יש משהו… יש השארת  הנפש – – – הדבר נעשה ברור וודאי דווקא על סף הקבר.

נטעו אורנים רבים כבחורים שנפלו והם יפים להפליא, רעננים וחסונים, "פעם יהיו מהם עצים", ניצבים הם בחורשה כבחורים בשורה: ירקרקים, ישרים, רטטניים, נושאים הם עליהם חיי אנשים, הוטל עליהם להמשיך בקיומם של בחורים . . .

לואטת החורשה ברוח ליד שער הכפר לצד הדרך, מעבר מזה ל"ה עצים ומעבר מזה ל"ה בחורים.

יש משהו בהשארת הנפש . . . זה וודאי, זאת יודעים רק החיים.

בתוך השיממון

זה חודשים לא ראית פני ילד בחצר. מתנדנד מגויס על הנדנדה וטוב לו. פה ושם מציץ צעצוע מופקר: עגלה, דלי, חתלתול, בתים ריקים דוממים, כאילו רוצים להעלות בזיכרונם: "איך זה היה לפני חודשים, כשהכל המה מבכיות וצווחות של ילדים?" לא עוד יעברו דמויות צחורות של מטפלות היודעות את ערכן בשביל המוליך למטבח, לא יתלו עוד חיתולים של פעוטות בחצר וגם את האור המרקד בחדרי התינוקות בלילות, את אור פנס הכיס השומרת לא תראה. שקט, הכל מתוח ומאזין, אף ביקורי השומרים במטבח חלפו, רק רוח תהום בדממה ותדפוק על דלת פתוחה ותרקיד פחים במורד הגבעה. לא בכי ולא צחוק, רק רצינות של גדולים המציצים בעיתון ומונים קרבנות וציפייה למכתב, והנה לתוך השיממון נקלע מכתב של ילד. במכתב פסוקים מהמקרא שנדמה לך כי יש בהם רמז ויש בהם אות… פרח אדום מקשט את הפתק, ציפור ירוקה בפינה וקרני שמש צהובות ביניהם, יקר הפתק בתוך השיממון, כבבואה של עולם שחלף, לכן הוא עובר מיד ליד בין העומדים בחפירה, ומגשר על תהומות הדמים. ילדים יודעים את בני הכנף והפרחים יקרים להם והשמש אהובה עליהם מאוד, בתמימות יספרו על פלאי הבירה ויתגעגעו בגמגום ילדותי על ביתם שנעזב ועל הורים שהופרדו, לתוך השיממון נקלע מכתבו של ילד מעיר הבירה, הפכו הגדולים את העיתון על פניו ונאחזו בציפור שבמכתב, אז גם ראו שוב קרני שמש גדולות על ה"אוכף" והגו שוב על לבלוב של מטע ועל צווחות שהיו פעם.

בלדה על הל"ה

בהרי חברון קרב מתחולל                                                         ובהר לחש עובר

בין פראי אדם ובין ישראל                                                         "הם בדרך" ורונן הלב,

גאים ההרים ושוממים הם                                                        "רק יבקעו את ההר, יניסו הערפל

בודדים הלוחמים והקרב גובר.                                                  – עוז בחורים! חזק-נא הַחֵיל!"

חרד העם מדן עד גבולות                                                          "הם בדרך" – חרדו נערה ואם

ולב ירושלים הנצורה בחומות.                                                    ול"ה בחורים נפלו על התל.

– איך יעמדו המעטים, בחורי ישראל,                                           בין ירושלים וחברון, בהר

בודדים וחרדים מול אויב?                                                         ל"ה בחורים קידשו הַשֵׁם

הזדעזע אמנו בדרך בית-לחם                                                     בוכה הלילה ומר מילל

והאבות במערת מכפל,                                                              על נועזים ונאמנים שנפלו

הזדעזעו סיפי-ארץ                                                                     ודמעה נוצצת בעין נערה ואם

ולב הבחורים – הַכֵן!                                                                   – אך אל בכי וילל!

אז נכונים יצאו מלב ירושלים                                                         הם הגיעו עם אור יום

ל"ה בחורים בליל אפל                                                                 לשדה האחים בעציון

והרים שוממים ומחנות ישמעאל                                                     ואגדה מספרת דבר זה:

נצבו בדרך בם להילחם.                                                               – בחור חמד, צנום ורזה

                                                                                                דן המפקד, בלב טהור בחזה,

                                                                                                נושא על כתפיו ל"ה גיבורים

                                                                                                צועד בראש המחנה.

ספקה כפיה האם מבית לחם

וברכה בלהט על יום-זה

שאחד בחור-חמד, צנום ורזה

כדוד ויהונתן בלב חם בחזה

צועד בראש המחנה.

וההר מלא משק כרובים.

                                                                                     כפר עציון אדר א' תש"ח

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s