הספר "רון הרים" – ח:אבר מן החי, נס הנחיתה,שמעון הצדיק,עם תיק המכתבים,אחות הגיבורים,צוואה,"ונתנה תוקף" באבו-ריש,עצים פורחים,ליד האח,אבר מן החי,אגדה באחו,פצוע רב תבונות,הרעם.

ח. אבר מִן החי

scan0011

נס הנחיתה

נשברה חומת המצור, בנתיבי האוויר גברנו הפעם – "פרפר" העז לעבור את הרי הקטל, ההר מלא המון צופה ורואה במימוש החזון – יש קשר!

כיונה בשעתה הביא המטוס הקטן עלי-תנחומים והשמחה גברה על המצור. מכל הנקודות נהרו הלוחמים ל"גבעה הצהובה", מדדו במבט את הפרפר הנחשון, משמשו בידיהם את דפנותיו, הריחו את תוכו ועמדו מנגד להרהר, איך פרפר עלוב חוצה שחקים ואדם למלחמה?.

פתע התרומם הפרפר וגז ותוכו רצוף מכתבי כיסופין. רקפות ורדרדות בצנצנת, מנורה ושעון מתקתק, ועל השולחן פרוסים גיליונות שהגיעו  מ מ נ ה. צל ארוך האפיל על הקיר, כלי הזין בפינה, ובראש יתוש מנקר: "פרפר עלוב חוצה שחקים ואדם למלחמה".

שמעון הצדיק

כך קראו לו הנערות וכך כינוהו הגברים. נפש עדינה הייתה לו והוא חסון וקל-רגליים – סייר מהפלמ"ח, משדות העמק בא, מבית הורים עובדים ובלבו מורשת דורות רדומה, הלך בלילות לכביש לרבוץ במארב ליד גשרים, בסערות ובגשמים "למד" את ההר, כי ימים נוראים התדפקו על השער.

זקנו גדל וצמח והוא צר לו צורות שונות כאומר: "מי יודע אם אזכה להזקין? ראו איך הייתי נראה פעם?" דבק בחסידים ובצאת השבת שר עד כלות הנפש.

בימים, לאור השמש, יצק שמעון את ה"חומר" בתבניות כחרש העובד בצבא המלך, כי ימים נוראים התדפקו על ההר. "הכפר ייהפך מצודה ראשונה מול רכב האויב, המוקשים יובאו לגשר המוכר וברעם יודיעו על ניתוק הדרך, כל מי שיישא פניו לבירה יתקל במארב וייכרת ראשו, מלא תכניות ונפשו נכונה להתקדש.

עבד שמעון הצדיק בנגריה של הכפר ובלילות מישש את הגשר, רבו והלכו ארגזי העץ שתוכם מלא ט.נ.ט. צהוב, המכסים הורכבו בדיוק מעליהם והחומר היה שקט, צהוב וירקרק, וניגונו של שמעון קצוב ולוהב. ה"מסמר" נקבע בדיוק נמרץ, רק לחיצה קלה ואו . . . חזר ה"אוי" החסידי במנגינה והפינג'ן סבב, סבב והבשר הועף . . .

התרסק הבחור שבישר על הדורות שעמדו לרגלי העקידה, בשקים של עמדות לוקטו גרגיריו והבשר היה צהוב ירוק ושוקט.

עם תיק המכתבים

המחנה מכובד, נרות בפמוטים והרובה בין הברכיים. שקט, נשתתקה המהומה – באה עת ההרהורים: "כולי האי, ואולי?" והיד מדפדפת בתיק המכתבים.

אגרת מ[מנזר] "רטיסבון" הקדוש, מכתב מחבר מעבר לים והלב מתמלא רחמים לאלה הדואגים עוד לאדם החי. הנפש מרקיעה שחקים וצוללת תהומות והיד מדפדפת בגווילים הלבנים, כל מילה – מרפה, כל תג – נחמה, והמבט נתקל בדף כתוב לועזית – אגרת מבעל תשובה.

מעבר לים היא באה ובה שאלה תמימה: "שמעתי כי הערבים עלו עליכם?" – והיכן  ה ו א ? רבים הציצו כבר בסידור התפילה, על קילונו של בעל תשובה נתלתה נפשם ובאר הספקות עמוקה.

– על מי הם צרים בעצם? על  ה ה ו א  הגדול הם צרים, אחזו הקוראים ברובים וחרדה קדושה מלאה את לבם  ל ה ה ו א  הגדול שבצרה. הדרך, שעל שערה שמרו, לא עוד הובילה למחנה הנצור, האיגרת הפנתה אותה למרומים. מניין עמדות התרפקו על ההר לדורון ולמלחמה. לא קיומו של הכפר עמד במערכה, לא ירושלים הנצורה – אושיות היקום הותקפו, הסיטרא אחרא התחצפה והמשמרות שמרו על הדרך המובילה ליסודו של העולם.

ומאז דובבו שפתי השומרים: "במקום שבעלי תשובה עומדים לא יעמדו שרי המלחמה!"

אחות הגיבורים

יום הקרב היא אצה לשדה הקרב, היא ואנשי הפלמ"ח, מתוך הרגשת חובה וקצת מתוך שובבות נעורים הייתה עושה זאת. בהישמע רעש התותחים התיישבה במשוריין וציוותה על הנהג לחצות את שדה האש ולפרוץ תוך סכנה לתוך המנזר, היא הובילה פצועים וסיפקה תחמושת ועיניה כמדקרות זעם.

באותו יום נפלו שנים עשר לוחמים, הצער מלא כל לב ואימה כל פינה, מאז הלווית הל"ה נשכח בית הקברות ופתאום שוב הוביל השביל אליו, עם צאת החמה ירדו החופרים במורד ובאולם שכבו 12 הנופלים.

היא הסתכלה בפרצופים הכבויים ורשמה ברשימה: "נפלו בשדה הקרב…", ספרה את המסגרות השחורות, בדקה את הרשימה וכרעה לידם, כאחות המכינה לאחיה בגד ליום הולדתם עטפתם בלבן והשחילה החוטים, ראשה נטוי לצד, יד אחת אוחזת בסדין והשנייה עושה התפרים ופיה שר חרש: ירושלים, ירושלים, האירי פניך לבנך…

כשהבהיקו 12 הגיבורים הפנתה ראשה לחלון הפתוח דרכו חדרו קרני השמש ונחו על הגלמים הלבנים, היטיבה בלורית שבצבצה מבין הסדין ופנתה למורד לסקור את הקבר, היא קפצה מאבן לאבן, קלת-רגל ומלאת חדווה מסתורית עלתה במדרגות ובקשה פמוטי שבת.

בעת שהשמש רד, עמדה בין אחיה העטופים לבן, הדליקה הנרות, ופיה שר: "ירושלים, ירושלים…", כמעירה את אם הגיבורים שמעבר למצור.

צוואה

עמדו השורות הדמומות, זה אחר זה הובאו החללים, המלווים היו מעטים, כי המתים רבו. באותו רגע כאילו קמו ועברו על פנינו. המניין, הל"ה, השנים עשר – מסתורין היה בספרות ובמציאות – חרדה, המוות חגג את חגו ובחר לו את בחיריו באין מפריע.

היה קבר אפל וגדול, הגופות הורדו ונעלמו בין קירותיו, בסוף הוא היה צר מלהכיל את כולם, המקלען שידו נשארה כפופה כבשעת ירייה נותר בלי מקום, צפף הקברן את הגוויות – גוש אחד. הבהיק הקבר משנים עשר הלבנים עם הנקודות האדמדמות עד שהבנות הזדעזעו, ומוש, מפקד הגוש, פתח בהספדו:

"מה אנו ומה חיינו? אפס וכלום, העיקר הוא המפעל ובו אנו חיים. נכה באויב בכל שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים!"

כבר היה לילה כשנסתם הגולל על החללים, אך במחשך נפתחו אופקים – נצח ירושלים!

המצב והמראה

שעות רבות ישבו הלוחמים על הספסל מול הים, ודמעה נשרה מעיניהם. – מה יעשה ההר עת יפרוץ הקרב ולילות קודרים ישתוללו בבקעה? – מי יאהב את ההר עת תכבינה עינינו?

לא על עצמם דאבו בהתקשר עבים בנפשם, על סדן אהבתם נשאו תפילה, בל יישאר שומם, וקרח. והמצב הלך והחמיר, היו הימים חרשים מרעש התותחים, והלילות אילמים ומלאי זעם, נותקה הדרך, פסקו המכתבים, אווירון שבור היה מונח בשדה התעופה, המוות הפיל חללים ושורת המגינים דללה, באו לילות-כפור מקפיאי הדם, הרוח נסרה את הבשר החשוף, נסדקו השפתיים ויבשו, עיני הצופים גדלו והאדימו, על שערות העפעפיים נתלו גבישי קרח דוקר והשומרים שמרו בחירוק שיניים: "להחזיק מעמד עד בא היום המשחרר!"

מהנוף הקוסם באה להם הנתינה ומרביצת ההרים הבוטחת – האון, זה לזה דובבו במבטים את התקשרותם הנאמנה, מנגד הייתה האדמה עזובה והעצים נשאו את תפרחתם מעל העשבים כאם את תינוקה מעל גלים זדוניים, בין קווי התיל השתבצו כתפי ההרים.

"שם למעלה הכל צח וטהור… יפים היו חיינו וכפרנו רם" – חתם אדם את הרהוריו, מאשנב העמדה עשה את חשבון ימיו, נפשו עוד השתכרה מיפי נוף וגופו אמר:  ה נ נ י !

"ונתנה תוקף" באבו ריש

"אלמלי הפגז הזה…" אמר חבר.

"ומה על המכונות שתחסרנה?" הקשה רעו.

היו שלהי ניסן בהרים, הלילך פתח את פרחיו והזכיר ימי ילדות; השדות כוסו בירק רב; האווירונים באו ושבו ללא תקלה, וחבורת המנכשים עבדה בשדה-הקברות, זה היה המקום היחיד בו עוד נעשתה עבודה חקלאית.

– "מי שיזכה להקמת המדינה, יהיה לו טוב" אמר היערן הוותיק, "מי יזכה…" הרהרו האחרים. הקברים התגלו והלכו מבין העשבים ובעל התפילה הוותיק פתח בניגון המסורתי: "בראש השנה יכתבו, וביום צום כיפור יחתמון" וכל החבורה החזיקה אחריו: "כמה-כמה-כמה יעבורון וכמה יבראון…"

"מי שיזכה יהיה לו טוב…" המבטים סקרו את הקברים הרבים, והראשים נדו: "אלה ששוכבים באבו-ריש לא עוד יזכו."

אמר הנוטע הוותיק: "עצים כה רבים הולכים לאיבוד – – ".

טרטורו של אווירון נשמע ברמה ומצנחים אדומים וירוקים צנחו לארץ באלגנטיות חגיגית, כטרזנים בקרקס, פני המנכשים התחייכו והתבהרו. "הנה לך מכונות חדשות, אחא!" – הוכיח אדם את חברו, ומתוך האמור נשמעה טרוניה: "בני-אדם חיים לא עוד יבואו!"

אז אמר הקברן הצעיר: "לחפור, לחפור! – מוטב לחפור שוחות מלחפור קברים."

שוב הונפו המעדרים וחדרו לים העשבים, ובנוף ממעל התנשאו הבתים, שחורים ואפלים זעקו מתוך קירותיהם.

אמר הבנאי: "בתינו היפים הפכו חורבות. התזכרו חבריא, עת בנינו אותם בגיל?", השתררה דומיה והקברן השלים את השיחה: "ואז רק קבר בודד היה באבו-ריש – – – "

התכופפו העודרים וביד נאמנה יישרו את שורת האבנים סביב לקברים, חיזקו את השלטים, ובכל ההר הירוק סביב הייתה רק חלקת-קברות שחורה, ובאמצעיתה חבורת לוחמים.

עצים פורחים

העצים לא ידעו על המערכה, הם שקדו לפרוח כתמיד, ים עשבים השתוחח לרגליהם, כי לא בא החורש לעקרם. רק בהפסק הקרב, בחזור גלגל הימים לקדמותו, ירדו הנוטעים לכרמים. המקלע ניצב בין קירות האבן, עין הצופים פקוחה, והגוזמים חמושים. אביב היה בהרים.

אחר ימים נפקחו הפקעים והעלו ניצה בראשיתית, ולב הנוטעים פחד ורחב – פריחה חדשה הייתה בכרמים.

הילדים לא ירדו המדרון ההר לקטוף פרחים ולתתם בצנצנת – בודדים היו הנוטעים ולוע המקלע מכוון מעל ראשם, מהם והלאה.

"גן יפה נטענו . . . ?" שאל חבר את אחיו ולא יסף דבר עוד, גם עין ההשגחה בושה להביט ביופי זה שבגן האדם הנצור.

הכניסו הנוטעים את ראשיהם בין הבדים הפורחים, כהיכנס יצור ראשו בעול: "הנציחי, עדשה, את אשר א-לוהים לא ריחם!" נפתחה עין המצלמה והמראה נותר לנצח – עצים פורחים.

ראשי הנוטעים מציצים מבין הבדים ומבטם לוהב כמתוך הסנה.

ליד האח

חדרנו היה קטן ובו משא דורות. עיני אמא, שהסתכלו בנו מתוך התמונה שעל הקיר, הזכירו היותו של בית; הרובים עם אשפת כדורים את הקרב, והאש – ימי מחתרת וגניבת גבולות. הייתה שעת בין קרב לקרב, שעה אחרי חצות, ישבנו לייבש את גרבינו, כי העמדות נתמלאו מים, האש עלתה כחולה, וגם עיני האיש כחולות היו, עבודת המחנות מצצה ממנו את לשדו, זכרתיו מימי הילדות, חינני היה ופניו עגלגלות, כעת היה זקן.

– "שב!" – פקד עלי, הפכנו את גרבינו מצד אל צד ואת הנעלים הצבנו מעל הלהבה. עם הנץ החמה היה עלינו לשוב לעמדות.

"אתה מדמה כי בידך לנתק את הפתיל – המשיך לדבר – אתה מחליט כי העולם כולו חייב וחסל. יישאר לו הרע ויתפקע, אך טעות בידך, המכרות שבהם עבדתי היו עמוקים ואפלים, רבים נפחו בהם את נשמתם, בקשתי את נפשי כי תבכה, הפלתי על עצמי גוש-פחם ולא הצלחתי, הם, הרשעים, הצילוני, היה להם עוד צורך בי…"

בחוץ החווירו הרקיעים, יגעים כמונו מסיוטי הלילות, ודממה שלפני קרב השתררה במשלטים. הוא הפשיל את מכנסו והצביע: "פצע זה נשאר משם, עד היום לא הגליד, אתה עוד לא גמרת, הוכשרת במכרות – עוד נועד לך תפקיד…"

אד עלה מהנעלים וריח של שמן ומשחה התנדף בחדר, הוא חבש את פצעו והפטיר: "בעל כורחך אתה חי ונלחם".

הכתפנו את הרובים ועוד טרם השמש יצא עמדנו במשמר.

אבר מן החי.

פעם הם היו יחד, משמע – קרבת מקום לב ונפש, ופרי ייחודם נבט בחביונה, הפרחים שעמדו על שולחנם היו סמל לתפארת הכמוסה ולחי שעתיד להיוולד. הקיטון, פחות מדלת על דלת, אך בפנימו הייתה תוגה גדולה של ערב שבת במצור. ידעתי את החדר הקט ואת בעליו הצוהלים זה מול זה הכרתי, בראותי את הדלת סגורה דימיתי כי הוא שוקט על שמריו: "הן  ה י א  בירושלים…", אך פסחתי ועברתי ליד סיפו ומבט טוב קדמני, מבט שוקט של עמלים סבלנים, המוחלים לקדוש-ברוך-הוא על קשי גורלם, מבט של לוחם על ההר המנותק – אבר מן החי – חלק מביתו.

הוא שתק, עיניו הסתכלו בצנצנת פרחי הבר כאומרות: "אני חש כל רגע בהתרקמותו בקרבה, אני חרד לגורלם על סף ההגשמה."

האשה שבמרחקים והמולדת הנצורה הפכו לסמל ביום ערב-זינוק קוממיות של האומה. אור גדול ובהיר השתפך בין סדקי הבדידות החרבה, כגשם בראשית הסתיו. הקיטון הצר הפך נרתיק מלא זוהר ונפש בעליו שמחה. הוא ידע כי שם  ה י א  נושאת בקרבה את המשכו הוודאי – את בשורת ניצחו הבא.

"הייה גבר!" – אמר רעי לעצמו, נטל את רובהו ונעלם בחשכה. דמות אלמונית, שזו הנצחית, שהם דורכים על עפרה  ו ה ה ה י א  הנושאת את מחרם בחביונה, שומעת את צעדיהם הנחושים בדרכם האחרונה.

אגדה באחו.

הרובה על הכתף, אך היד בשדה הפרחים, תרמיל משתלשל על צידו ובו צרור ספרים, הפרות לועסות כבימי שלום – הוא ועדרו, השקדן הכפרי הנצחי. פנים אומרות שלום, דיוקן המביע חדווה: "אין בי בקיעים!"

הפרות מרחיקות בתורן אחרי עשב טעים והוא קוטף פרחים, שלום ושלווה סביב, היש עוד בעולם שקט ופרחים?

קשתה עליינו הראייה מתוך החפירה העמוקה, ולכן יצאנו מהבור, כדי לראותו בטרם יגווע המראה, כלמטוס הבא מעבר לחומת המצור הבטנו בו, ברועה, והוא צעד לאיטו ואגודת פרחים בידו – סמל לאגדת האביב. הרובה שהזדקר מעל שכמו הבטיח: "בעל כורחך יהיה אביב! אני הולך ומכריז – בוא יבוא!" והוא נשא את הפרחים למחנה המתחפר, וריח השדה בכנפיו.

פצוע רב תבונות

הוא היה מוטל על האלונקה, ודמו זב, ומסמן קו אדום אחרי נושאיו, הערבים כיוונו לועם ופלחו כדורים להדביקו. בשקט, כמי שנתן את קורבנו – שקע בהזיות על העקידה. היום עמד  בעיצומו, פוזל עיניים למחמדי הנוף ושופך קרניים אביביות לחיק ההרים הפורחת באודם וסגול. הנושאים הלכו כפופים מתחת המטע: "רק להספיק להביאו לשולחן הניתוחים".

משגברו היריות ביקש הפצוע: "שכבו, אין דבר!" והם שכבו לידו, ידם על הקת, אך לא יורים – "אסור לגלות את המקום…", היצרים גאו בהם: "להרוג, להכות ולגדע את ידי השולחים אש בפצוע!".

הוא התרומם, תמך גופו במרפקיו, הציץ בשביל האדום וביקש: "שכבו, יש זמן!", נושאיו זינקו: "יש ללמדם לקח" – והמשיכו. הדם טפטף דרך הבד הגס, דם מזוקק וטהור. הוא שכב במנוחה, כבר הקרו דמיו – מה יפחד עוד מכדור שיפלחו?

ראיתי את פניו ואת השביל שנמתח אחריו והבנתי כי הדם יגבר על הכדורים כל עוד פה כזה ילחש: "שכבו, יש זמן!"

הרעם

עמד הכפר בעמדותיו, רק ימים הפרידו בינו לבין התקומה, האהבה למקום התעמקה והלכה, השתילים הרוטטים הפכו ארזים – גאות הייתה ביער. כל אחד מהמגינים – סיכום של מאמצי גאולה, מהמיטב ומהצרוף בוררו ונקבצו, ראשיהם מטוללים ונפשם יוקדה.

עמד הכפר מושרש באדמה, כולו אומר נכונות להגן עליה, המבחנים באו בתכיפות מטרידה, אך הושבו ריקם. נפלו ארזים, אך היער עמד בגאוותו, לא סיפר הפליט על הנופלים, ובארץ התהלכה אגדה. היה הכפר תמים ובלתי נפגע, ברך על הטוב וכאב על הרע – נכונות גדולה פיעמה את האנשים, העמיקו האנשים לדרוש ב"קידוש השם הגדול הזה", כדי לחזק את נפשם, ועל מפתנו של יום החירות התלכדו עם הנוף עד כלות.

על פסגה רמה עמד היער וממקור הרוממות ינק בו כל שורש, העמיקו השורשים וחתרו בעומק – בשלו ימי העקידה, ועל במת ההרים התהלך האביב, השמים היו גבוהים וטהורים ובמתחו הצרוף ביותר של הקידוש הכה ביער ברעם.

מה שהיה על ההר נכרת, נותרה רק האגדה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s