הספר "רון הרים"- ט: עמדה חמש מצלצלת.

ט. עמדה חמש מצלצלת

 [נכתב בעקבות קרב ג' בשבט תש"ח]

scan0010

(רשימה)

הוא אמר לי:

– הישאר במפקדה – ורץ לפעמון האזעקה, טרם כילה את מלאכתו, עוד הצינור העבה נד אנה ואנה וכבר יריות במחנה, עוד הספיק לבקר את העמדות ושב למקום.

פתאום מצלצלים.

– מי שם לכל הרוחות?

– עמדה חמש – מודיעה התורנית במפקדה.

– רוץ לחמש וברר מה הצלצולים האלה?

הצלפים כבר כיוונו את יריותיהם מול פתחי הבניין, ההר "הרוסי" [בו שכן "המנזר הרוסי"] משמש להם בסיס נהדר ואולי גם רקע סמלי לתעתועיהם – הצלב מאחורי גבו של הסהר.

– רוץ! – ואני בטבור המחנה, ככדור על שולחן הביליירד – מטרה נעלמת.

והם כמובן מנסים את כוחם, פותח אחד מההר "הרוסי ו"אחיו" (הן אחים הם המוסלמים) עונה לו מה"אוכף" ["אוכף המוכתר"].

קפצתי ממדרגה לסלע וממנו לעץ, בקשתי לי מחסה לצדי הבתים ובראשי הפקודה הקרה שאינה יודעת פשרות: "רוץ לחמש וברר מה הצלצולים ה א ל ה . . ."

גורלו של רץ המפקדה בשעת התקפה, צלצולים ויריות . . .

הצלצול מוציאך מפינתך והכדורים שורקים מעל ראשך, "הא , כדור ביליירד! רוצה מהר!"

הגעתי ל"מנזר".

דלתות פרוצות ובר-נש מסכן סובב והולך מחדר לחדר ומחפש לו מסתור, שני עומד עם "כלי-קטן" ומקלל: "ראינוכם ממזרים, דווקא את המקום הזה בחרו להם למטרה" וראשו משנה את מקומו כל דקה, נדנדת הגורל – ראש אדם מאחורי עמדה.

והנה אני למטה, לא רחוק ממני הסוללה ועליה עמדה חמש. כדורים רוקדים ריקוד שטני על הקרקע, פרות מבוהלות מפנות להם מקום וזוג חמורים ועיִר קטן מטיילים בשלוותם האופיינית בשדה המערכה.

הוצאתי את הראש מעבר לקיר – צליף ירייה, מתחת לגג המשופע מציץ מרפק וראש לחוץ לשקים, מסביב סביב יורים הצלפים. בעמק הברכה, שצד את נפשנו תמיד דווקא בברכת אדמתו הדשנה וירקו הרענן ולא במזכרות הגבורה, התרכזו המוני פורעים, צווחות ויללות בוקעות מעבר לרכסים.

ולא היה באותו רגע אחד שיעמוד כיהושפט בסוללה ויתפלל: "אל-הינו, הלא תשפט בם, כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו".

כל אחד ידע את תפקידו וכולו לפות בידיו ואשו נורית לאויב ובלב הייתה תפלה לצדק ולמשפט, לנס ולישועה.

ולא היה בסוללה אחד כזה מבני אסף שיעודד את המגינים: "אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה, כי לא לכם המלחמה, כי לאל-הים", אך עודדו הפקודות הקצרות:

אש! ואל-הים היה עם לב היורים, הם קלעו למטרה.

ראיתי את עמק הברכה באור ישן-חדש: בפתחו הסוללה ועליה עמדה חמש, לא הוצאתי את ראשי מעבר לקיר, רק זרקתי מבט באיש הלחוץ לשקים ובכל כוחי צעקתי:

– הא, ח מ ש! מה הצלצולים?

האיש הלחוץ לשק הפנה לאחור את ראשו הנפחד, כמופתע שיש עוד אנשים חיים בעורף ופתח עיניים גדולות ותמהות, אז שוב צעקתי:

– ח מ ש, מה הצלצולים?

– מי מצלצל? – באה התשובה.

– אתם! מה הצלצולים?

אז הרפה האיש הלחוץ לשקים את ידו מהרובה ובהנפת יד הסביר: "על ההר "הרוסי" ישנם ערבים שיורים".

– זה הכל? אז תפסיקו לצלצל – אנו יודעים זאת.

הכדורים פוגעים באבנים ומתיזים נתזים וכברק פולחים את צמרות החורשה.

שוב נתקלתי באיש הרץ מחדר לחדר, "עוד טוב שאין לו פעמון, חשבתי בלבי, מי יודע כמה זה היה מזעיק ומטריד"?

ובמפקדה שמח, עוד לא הספקתי להודיע על המתרחש בחמש והנה שתי אחיותיה של חמש: שש ושבע מצלצלות – גם להן יש מה להודיע: "על האוכף ערבים, נערכים ומתקדמים ב"וואדי פירטרום". [ואדי בדרום מערב לכפר עציון שגידלו בו פירטרום]

– לאן מתקדמים? – צועק המפקד והתשובה באה כחטף, קצרה נשימת המגינים: "הנה, הנה הם הרוצחים".

הודעה יותר דחופה: "ה מ ו ן  ערבים מתקדמים!"

– כמה הם?

– עשרות!

– תן להם להתקדם – פוקד המפקד, אך אין העמדה עשויה מפלדה, ידיים רטטניות אוחזות בכלים ומטר יריות ניתך על המתקדמים.

– למה יורים? תנו להם להתקרב!

באותו רגע מזעיק הצופה שעל הגג: "המוני ערבים מתקדמים לחירבת בית-זכריה".

– "כמה הם?" – שואל המפקד בקרירות (אין לו כבר אמון להגזמות האנשים) – "תספור כמה הם!"

– "הרבה, עשרות, ה מ ו נ י ם" — —

הצלף סגר לנו את המעבר, אין להוציא ראש ורגל, נשארתי תקוע במסדרון, קולט ומוסר, מוסר וקולט.

– הא, שיפמן! באיזה טווח הם?

– 1800!

– "חכה, תן להם להתקרב! כשיהיו יותר קרובים תן להם כמה צרורות!"

אני צועק בכל כוחי.

– "הם מתקדמים על הרכס, גלויים לגמרי כמנצחים בטוחים, המונים, המונים ואז נופלת הפקודה: תן להם!הר! מהר!"

הבית הזדעזע מההדף והרעש.

– שיפמן! "ן להם עוד! – מה התוצאות? מה נשמע שם?"

"הם נעצרו."

– "תן להם עוד פעם עם!" שוב פלטה המכונה את פגזיה, כאילו ריכזה לתוכה את כל הזעם והחרון.

– "הם בורחים חזרה! ותיכף אחרי זה: – הם סוחבים אתם פצועים!"

– " אז תן להם עוד! מהר!" וקול היריות שהיה לפני זה מחריד נעשה למפלט לזעם, נעים היה כעת לשמעו. פתאום שוב עמדה חמש מצלצלת, שש, שבע . . .

-" לכל הרוחות, מה הצלצולים האלה?"

הכדורים פוגעים בקירות ומתנפצים ואנשים עם סלי אוכל זוחלים ומקפצים כצפרדעים מבית לבית, תפוזים מתגלגלים לתוך העמדות, תחמושת מובאת ומעיל ללילה. היריות לא פוסקות.

איזה לחש עובר בבניין: "הם יצאו להתקפת נגד", ברור לכל למי הכוונה, הצופה על הגג מודיע בצהלה: "הם נסים!"

בכדי לצנן את התלהבותו פוקד המפקד: "עכשיו כוון לאוכף בין הסלעים ותן להם כמה צרורות!"

ניתכים הכדורים לסלעים וגם מפה מתחילה מנוסה כללית.

חמש הפסיקה לצלצל, ריקוד הכדורים בחצר השתתק.

הרובים הורדו בעמדות וראשית סיפורי הקרב התחילו להתרקם, "אני בטוח שהרגתי" – נשבע חבר בשימו יד על חזהו  והם נסו עד הלילה.

שוב עמק הברכה לפני וסוללה חמש שותקת, מסביב שקט רב מתמיד אחרי הרעש הנורא, רק זוג החמורים מטייל בחשכה ולועס בתיאבון את העשב הרך.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s