י. חסד נעורים
(ציור)
בלילה קרה הדבר, השומר שעמד בעמדה ראה את רוכסי ההרים שהתכסו לבן, השלג ירד וירד, פעם בא בסערה וסופה ופעם ירד לאיטו, השתולל והסתערת, בהול אחר קצת מנוחה ארצית ונחת בשופי, פתיתים רדפו פתיתים, גבישים הטיחו בגבישים – איזו רדיפה לבנה הייתה בחללו של העולם, רדיפה לבנה ומנצנצת, כוכב צונח על כוכב, ושכבה תמה של כפור השתטחה על פני שלוליות ועמקים, ולגגות ולעצים זקנים פרועים.
הרוח תקע בין ענפי העצים הירוקים לשונות לבנות של צמר רך, ואחרי שעה נראו הזיתים העתיקים כפטריות גדולות ולבנות הגולשות מהרכסים לבקעה, יש נס שהסערה שככה ואז ירד השלג, באיטיות ובמתינות נפלאה, כאילו שומר על קצב שמנגנים צבא השמים בשמי הלילה ממעל לעננים.
אמר הזקיף: "הא, עולם יפה…" ענה לו חברו: "יכול היה להיות יפה… הגד, היפה העולם כשבהרים רובצים קברים מתחת לשלג? בחורים שנוצרו להתענג על יפי-עולם בולשים בחושך אחרי אויב – היפה הוא העולם?"
ב.
זגוגיות חדר האוכל מכוסות זיעה, כחלונות בקרון רכבת סגור ומלא נוסעים, הדלת נפתחת בחופזה ונסגרת בניד ראש ופרכוס איברים: "קר, ברר…" האנשים מתיישבים ליד השולחן ומצטופפים ברצון, סוקרים את המוטל על השולחן ונוטלים את לחמם הדל, הקומקום הכרסתני מהביל ונושף מאפו הפצוע, גרב ירוקה חבושה לראשי המסובים, מעיל ירוק על כתפיהם ו"סטן" מונח לידם, אדם ו"סטן", אדם ו"סטן", כשמופיעה המגישה, מתחילים פניהם להתחייך ועיניהם לפזול… פעם נתקע מבטם בחלון, שדרכו נראה העולם לבן, ופעם הוא נאחז בדמות הצבעונית שלא מהזן הזה ולא מהעולם הזה, פוזלים המבטים ומחייכים עד שנתקלים בברזל השחור של ה"סטן" וכבים, עין מביטה למעלה לתקרה המטפטפת ומנטיפה ולרצפה המרופשת, ככפות מאזניים המתנדנדות מעלה-מטה, יש במציאות חזיונות בלתי מציאותיים, אך יש חלומות שהם ממש, לך וצרף את שברי הימים הללו לשלמות, נסה נא לקבל עולם שלוב ואחיד, הרבה דברים שהיו אתמול מציאות, הפכו היום לחלום, זה הקבר שנחפר אתמול, האם אינו חולם בשלג? אף דם טיפת אחת אינה מבצבצת מעל פניו של הנוף הלבן, אף סימן אחד לזוועות.
ג.
באורח פלאי נפגשו יוס ובן ליד השולחן, גרם לכך כנראה השלג הצח והלבן, נפגשו וכמובן שפתחו בשיחה של יום.
– "הראית פעם עולם כזה לבן, עולם לבן כזה ראית?" – שאל יוס.
– "גם כן עניין, מה יש? שלג יורד… אז מה?" – משיב בן בלעג.
– "זה כל כך פשוט אצלך, "שלג יורד"… שנים, עולמות יורדים!…"
– "אתם עם הזיכרונות מ"שם" – עוד לא הספקתם לשכוח?"
– "ילדות אין שוכחים לנצח" – מפטיר יוס ברצינות עמוקה.
– "הילדות הזאת הקפיאה בכם את הדם" – משיב בן ותוחב לפיו מלוא הכף זיתים ירוקים.
– "דווקא הבאים מארצות קרות, הם אנשים נלהבים הם, אש בעצמותיהם – ערות של הנולדים בצינה בדמם, כל נקב בעורם אוזן קשבת … " אך השאר-נא זאת בן, השלג מסנוור את העיניים …
– "אתה עם הרומנטיקה שלך" – עונה בן – "איני אוהב אותה, שלג יופי ודם … זהו זה".
בינתיים מצטרפים לשיחה שכנים לספסל ובין פרוסה לפרוסה מספרים בדיחות, הצחוק ממלא את החדר ונופח חיים באווירה הירוקה והאפורה המוקפת סטנים שחורים.
ד.
הבחורים קמים לאט מעם השולחן ומתפזרים בחדר. בן פונה ליוס: "נו, תמשיך" ומסתכל בפניו כצד כל מילה שיוס מוציא מפיו.
– "אתם לא תדעו ולא תבינו את העולם שמאחורינו. עגלות חורף, עטורות בעיטורים, גולשות מההר ומשמיעות צלצולים ענוגים, גולשת העגלה לתוך היער והאורנים והאשוחים מנצנצים בגבישים, הפעמונים מפעמים את הלב – אגדה היער, אגדה העגלון הצחור – כל הארץ אגדה לבנה, ובחדר חם, תנור מוסק מעלה ריח של עצים שרופים וגחלים בוערות בפיו. אתה שם תפוח אדמה בתוכו, צולה ממליח ואוכל. בחזה נעשה חם – ריח אדמה עולה באפר, והכל ביתי קרוב, כה קרוב … על משטח הנהר הקפוא מחליקים נערים במחלקיים ובגן דוממים עצים ערומים, גם הם קרובים מאוד …"
שומע בן את הסיפור ומכווץ את מצחו כיווצים למכביר ולא אומר דבר, רק מקשיב ומקשיב. נראה לי כי יפה צייר יוס את עברו. רוח צעפנית מתפרצת דרך החלונות ומיבבה מרה בסדקים של הצריף. המגישה מסירה את הכלים מעל השולחן ושני הנערים קמים ללכת.
– "איזה קור, ברר … השלג שלכם" – אומר בן.
– "למה שלכם? ההרים שלנו והשלג שלנו וגם הקור שלנו …"
– "קור כלבים, פעם חם לך, פעם קר לך, בסופו של דבר – אומר לך יוס, השלג הזה לא מתקבל על הדעת כלל, הוא פשוט מרמה, אתמול חפרו פה קבר והיום יש לך סדין לבן וחלס!"
– "צדקת בן – אומר יוס – קר מאוד …"
ה.
יוצאים הבחורים לחצר וזורקים זה בזה כדורים, אוחזים ב"סטן" והולכים, ובשלג המוטל על הארץ נשארות עקבות שחורים של צעירים, עקב מצטרף לעקב, ושביל משחיר בלובן, כאבכי עשן הוא מסתלסל ועולה לפסגה ובראשו הבחורים, הדומים לציידים היוצאים לציידם ליערות.
עגלה יורדת בדרך ופותחת שני תלמים שחורים בשלג, התלמים נמשכים אחריה במורד ונעלמים.
– "שלום חברה !" – אומר העגלון – "הא שלג יפה היום? …"
– "יפה" – עונים הבחורים ולופתים את ה"סטן" לגופם.
השלג יורד לו ויורד, והחורים ממשיכים בדרכם ומשאירים עקבותיהם בשלג.
במשעולי עציון 