הספר "רון הרים"-י"ב:מכתבים מאקלים אחר, על רמות.

י"ב. מכתבים מאקלים אחר

י״א שבט תש״ח

…סגריר בחוץ והכל עטוף בסוד. המצב רציני — שקט וחשש לחידוש ההתקפות. העיתונות דנה הרבה על אסון הל״ה, אך פה הם נחים שלווים במדרון. אין מי שיהרהר אם כך צריך היה להיות ומוכרח היה לקרות. חרדים בימים ובלילות, מתבצרים ומשנים תכניות.

האופטימיסטים מנסים להתגבר על חולשתם בהטחת דברים קשים כלפי ״רואי השחורות״ ובינתיים נופלים מהשמיים: רימונים, נקניק, לחם ותחבושות. שקט, אך החשש להתקפות גובר והולך.

כ״ד שבט

מיום ליום מספרנו פוחת… מאוחר!

כל מי שיכול חייב לצעוק בקול רם: אזעקה! כל עוד שלא יבואו אנשים נוספים לעזור בשמירה ובמאמץ הגנת המקום אין לקוות לטוב.

כעת אנו מנותקים לגמרי. מי יודע מה צופנת בתוכה תקופת ההפוגה הזאת? הלילות עוברים בשמירה. בקשב רב מקשיבים לכל תנודה ורשרוש. יריות מפלחות מדי פעם את האופל — הזהו האות לקרב המצופה ?

כ״ו שבט

ואולי אנו נוטים להפריז יתר על המידה בעניין העמידה על כל שעל אדמה? הרי ידועות נסיגות בתולדות מלחמותיהם של עמים גדולים. נוכל להצביע על העול שנעשה לנו, נוכל לקבול על גורלנו האכזר, אבל כשאומה מסכימה שיתנו לה רק חלק מארצה — התוכל באותו זמן לעמוד על מספר כפרים, שהחזקתם דורשת הון רב ואלפי אנשים?

כן הקרבנות – – –

הקברים שכרינו הם נטל — שטר התחייבות. — הנדע בעוד מועד להגביל את מספרם ?

9 בפברואר 1948 כ"ט שבט תש״ח

תזכור אולי את מכתבי שהעברתי אליך באחד הימים אחרי הירצחם של עשרת אנשינו ? הוחנקה זעקתי… אולי זה גורל זעקות נוקבות שמסכימים להן באפס מעשה, כי נוקבות הן?

אולי חשבת גם אתה באותו יום של חרדה, כשהמון עלה עלינו להשמידנו על מכתבי זה? אולי עבר רטט בלבבך והרהרת בדבר גורלנו פה? ודאי שמחת כאשר יד ה׳ עשתה גדולות וידי הבחורים גבורות. גם אני שמחתי, אולם אחרי יומיים נפתח לוע האימים ול"ה הובאו אלינו…

עמדתי ביניהם בקברם המשותף והרגשתי את כל הנעלה שבמותם ורצון עז תקפני שוב לזעוק — לזעוק ולא לתת עוד להחניק את זעקותיי. בקשוני חברים לערוך ערב תל-חי ובדפדפי במכתביו של הגלילי חשתי איך חיינו מתמזגים ללא חציצה עם אנשיו. לא אפרט לך יותר, קרא בגוף! המכתב.

9 בפברואר 1920

…שעת הניסיון הגיעה כמעט. מהר אולי תבוא בכל מוראה. יכול להיות שברגע הנוכחי אורב לנו האויב מאחורי הבית. אולי מתחבאים הם בחשכת הליל… ובעוד שעה, בעוד רגע, אולי תשמע ירייה…

דור חדש, דור בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב נפשם על שמירת הגבול הזה: ושם — בפנים המדינה, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לדחותו, זאת אומרת: אם לעזור למגיני המולדת או לא.

חמרה איננה, מתולה כמעט נשמטה מידינו. סכנה איומה מרחפת על תל־חי וכפר גלעדי. צעקנו לעזרת המרה ומתולה בעוד מועד, אך קריאתנו אבדה בתוהו. ועל רשלנות הזאת טרם כפרו, ועל אי־שימת הלב טרם נתנו תשובה. כעת אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל־חי וכפר גלעדי! מצבן קשה יותר ממצבן של מתולה וחמרה. שם נפלו קרבנות אנשים וכאן מתנוססים כבר שני קברים. 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האמנם ימשך עוד המשא והמתן, היוסיפו לעמוד על המקח, והעזרה תאחר לבוא? אנחנו נותנים להם את האפשרות לזאת, אך ידוע ידעו הללו, כי שעת השלומים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא!

בשם ועד ההגנה

יוסף טרומפלדור

עשרים ושמונה שנים בדיוק עברו מאז. כן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנלמד לקח? מתי תתמלאנה דרישותיו של האיש היקר הזה שהביא את עצמו עולה על מזבח הארץ?

כדי שמכתבו יתאים למצבנו, תקן במקום שנים — חמישים ואחד קברים. היש עוד צורך לפרש? אולי תסכים שאין חונקים זעקות? אירוניה של הגורל ותקיפות האמת בדבר.

הקשב, הקשב — אולי יהיה מאוחר! השומע הנך? איך לא תשמע?

ג' אדר א׳

בדרך כלל שקט. מבלי משים עולים לפני שני צבעים: אדום וירוק.

השדות ירוקים, משום ששכנינו לא חורשים ואנחנו מובילים בחורים שותתי־דם אדום ככלניות.

יהודים מתלוצצים, יהודים מקשיבים לשיחה ומתווכחים על המצב. יהודים הם יהודים גם בימי מצור.

רוח מיבבת בחוץ. מבלי משים מבקש האדם שירד גשם ושתבוא שיירה. שיירה! — לו רק באה שיירה! זה בעצם הכל.

ד׳ אדר א׳

הורגלנו לאבדות. היום הבדידות פה שלמה. הלך הרבה לאיבוד, הלך ולא ישוב עוד. רוח של פטאליזם השתלטה באדם והוא יודע שיד הגורל הפשוטה לחנוק לא תרפה עד שתשיג את מבוקשה. על כן נהלך פה בענווה את מצעדנו ונהרהר על היפה שהיה, ועל זה שישנו עוד. והוא ישנו היופי, כה קרוב אלינו, כה קרוב ללב!

כשקודר בחוץ יש איזו הרמוניה של קדרות, יריות וזוועה, אך כשנעשה יפה נדמה לנו כי חזינו הזיה. — כיצד לגשר בין המצב והמראה?

ח׳ אדר א׳

הביצורים מתקדמים. ביצרנו את האדם בכוחות נפש ואת המחנה בחגורת עמדות. שלילת ״תכנית קפלן־חורין" [תכנית שהוצעה ע"י אליעזר קפלן, אז גזבר הסוכנות היהודית ויהודה חורין, גזבר המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שהגברים הנשואים יעזבו את הגוש ויעבדו בעיר לפרנסת משפחותיהם], מבלי להציע משהו קונסטרוקטיבי — דבר רע הוא. אני משוכנע, שאדם שאינו חי כאן אינו מסוגל להעריך את המצב כראוי. המכתב* נגנז, אבל הכתם יישאר, כתם נורא…

י"א אדר א׳

חרדנו ליום החירות, כי רבים בתולדותינו ימי הבשורה שהפכו לימי אבל. מכל דחיקות הקץ יצא השטן ביד רמה. התנועות המשיחיות הנחילונו משנה אכזבה. במערות הקבלה השתמר הזוהר, אך בחיים מלך הייאוש. אתפלל שהפעם לא יתהפך מזלנו, כי אם גם הפעם נכשל עלולה ההיסטוריה לחזור במאות שנים אחורנית. כה נבין עתה לתולדותינו, עמוק נרגיש בחלומם הפצוע של דורות שכספו לחירות ולא זכו לה. האמנם גם הפעם רק חלום חלמנו?

הבוקר החל לרדת שלג ומעטה לבן נפרש על ההרים ועם הלובן באה הקדושה השבתית. מוזר אולי שאדם העומד לצאת לשמירה מכבד את חדרו, מחליף את בגדיו ומדליק נרות. חוזר ופושט את בגדי השבת ויוצא לחשכה לשמור. בחוץ צוחק לו היקום צחוק ציני וקר ובלבב פנימה חרדה ליום החירות.

עצוב. עצב כזה נדע רק אנחנו יושבי ההרים.

י״ז אדר א׳

האנשים מדברים כלפני הקץ, כי הם חשים שהוא קרוב. הזקנים גדלים, העיניים מתעמקות — כיונים כלואות האישונים חומדי החיים. אהה, כמה דם כבר הוקז והפתרון מכאן והלאה.

– – –

*מכתב האזעקה שנשלח לפרסום ב״הצופה״ ונגנז.

חובה על כל אחד לרכז את כוחותיו הפנימיים ולהכריח אותו כביכול להתרצות. כי אחרת יכובו אורות שדורות רבים העלו באהבה.

י"ח אדר ב׳

אנו בהרים, אך החיים לפנינו מישור. המוות ידידנו… שוב קרו פה נסים וגבורות. שרב איום קפח על ראשינו והדאגה לשיירה [שיירת נבי דניאל] חנקה את הלב. הדונקירק שלנו נכשל. השיירה גילתה את כל חולשותינו. ואולי בכל זאת יקרו עוד פלאים ומהדם הזב יקרין אור גואל?

י״ט אדר ב׳

חלומותינו שטים על פני הימים ואם הימים קודרים, עולה עליהם החלום בהרבה. המציאות תחלוף! והחלום יחיה. — כמה דורות ציפו לחבלי גאולה אלה? למה לא נדע ליהנות מלבלובו של האילן ורק לפריו נתאווה ? יבוא יום הבציר, עוד ירונן וירועע — אמונה, אמונה וסבלנות! בל נסתכל רחוק. כי במרחקים אין עוד אולי סימנים לאור.

כ׳ אדר ב׳

עד שאלה היו תקועים בדרך לא שלוונו ולא שקטנו. — הוי, אין סומכין על נס! אסור להעמיד את הנסים בניסיון מתמיד!

שלל כה רב נפל בידם ואנו מודים גם על כך. — אך אין סומכין על נס! אני קורא זאת בעיני הבחורים, עיניים אלו שעוד לא שבעו אור חיים, שהכל עומד להם להתפענח במחר, עמקו והצטללו בהביטם לקברים. עתה נשקפים מתוכן זעם וחרון. הנה הם שרועים על האדמה, חבוקים ודבוקים יחדיו ושרים. יש בהם הרבה תום והרבה אהבה ובערב כזה כש־42 *

– – – –

* 42 הללי שיירת יחיעם

צועדים בראש ו־12 * מצטרפים אליהם, הרי בלתי אפשרי הוא שלא להתייחד עם עם הקדושים ההולך ורב. לא אשליות משתכנות בלב, לא סמיכה על נסים, כי אם ההכרה הוודאית שאנו עצים בדליקה איומה.

כ״ז אדר ב׳

טוב לדעת את פשר המאבק הזה. דמים יזובו, דמים יקרים ועוד רחוק יום ההפוגה. ואני באשר הגורל הובילני להר הזה, אספוג את קסמיו ודמיו ואשיר מתוך מכאובי.

קיץ מסביב והבחורים פוחתים והולכים – – –

הסתרת פנים שוכנת במערכות האמונה. ייתכן שלא נזכה לבקיעת האור. השאלות נוקבות והן נשאלות מעצמן. הנפש מתבוננת במשעולי הנצח והמציאות.

– – –

* 12 חללי שיירת נבי־דניאל.

עַל רָמוֹת

חַד וּמְעוֹרֵר אֲוִיר הֶהָרִים.

אִם לֹא יָרֵאתָ בְּדִידוּת וָרוֹם

קוּם טַפֵּס לְרֹאשׁ הַפִּסְגָּה

וְשָֹא תְּפִלָּתְךָ בְּתֹם.

בָּרֵךְ כָֹּל אֶבֶן פָּצְעָה רַגְלְךָ,

כָּל נָחָשׁ שֶאָרַב בַּמִּסְתּוֹר.

צֹרַפְתָּ בַּסֵּבֶל, נַפְשְׁךָ שָֹבְעָה

הַכָּרוֹת לֹא יָדְעוּ הוֹלְכֵי-בַּמִישׁוֹר.

וְאִם לַמָּוֶת נִקְרֵאתָ – דוּמָם שְׁכַב.

שָׁפְרָה חֶלְקָתְךָ, חֲלוֹמְךָ לֹא כָּזַב:

פֶּתַע הָעוֹלָם חָפַז בַּמַּדְרוֹן

שָֹגַבְתָּ – עַל רָמוֹת עוֹלָמְךָ קָרַס.

אדר תש"ח