הספר: "ההר הקדוש"-פרק ט': יום של גבורות ונסים

פרק ט'

יום של גבורות ונסים

בא׳ שבט יצאה שיירה לגוש מירושלים בלווי נוטרים, לכל אורך הדרך המטירו עליה משמרות האויב אש קטלנית, ליד בריכות שלמה (במקום שהותקפה השיירה הראשונה) נתקלה השיירה במחסום מאבנים, היא פרצה אותו והמשיכה בדרכה לגוש תוך האש שנורתה עליה מנשק קל ואוטומטי.

הפעם הגיעה חוצפת הערבים לשיאה, קבוצת אנשי כנופיות תפסה עמדה ליד הגדר של המנזר הרוסי, בפרשת הדרכים לגוש ופתחה באש על השיירה.

מיד הוכרז מצב הכן ואנשי הפלמ״ח עלו למנזר לבדוק את השטח ולדלוק אחרי המתקיפים, בחיפוש שנערך במערות ובחדרים לא נמצא איש, משפחת חזבוּן (ערבים נוצרים שעבדו את אדמות המנזר) מסרה, כי אנשי הכנופיות היו במקום והודיעו שהמנזר ייכבש בקרוב על ידי אנשיו של עבדול קדר חוסייני.

בני חזבון נלקחו לכפר לחקירה, בקושי השתלטו על האנשים שסובבום, שלא יפגעו בהם ויעשו מעשה לינץ'. בחקירה התברר שאנשי "בית-אומר", ה״ידידים״ שלנו, השתתפו בהתקפות עלינו ושהם קשורים עם הכנופיות.

השיירה שבאה הייתה מיועדת להעביר חלק מבעלי החיים שהיו במקום ולא היה במה להזינם, כדי להעבירם לעיר הוחלט לחכות עד לפנות בוקר ולהפתיע את הערבים, בשעות הלילה העמסנו את המכונות בתרנגולות, פרדות, ופרות. בשעה חמש בבוקר יצאה השיירה לדרך, כבר בקילומטר ה-17 נתקלה במחסום, לאחר שפרצה אותו נפתחה עליה אש קטלנית, אחת המכוניות נותרה בדרך ואילו השאר הצליחו לעבור ולהתקדם במהירות, ח. זילברשטיין, חבר רבדים נפצע בשעת הדהירה ונפל מהמכונית, בראות הנוטר עובדיה זרובבל את הפצוע הנופל קפץ מהמכונית להצילו, שאר האנשים המשיכו תוך מטר האש להתקדם ולא הרגישו בשנים שנותרו על הדרך, רק כשהשיירה הגיעה לבית לחם, הרגישו בנעדרים ובקשו מהמשטרה לצאת לחפשם. המשטרה סירבה, כשחזרו לבד למקום מצאו על אם הדרך את המכונית הבוערת הריקה מבעלי החיים שנשדדו, בשעות של אחרי הצהרים יצא טור משוריין של הצבא הבריטי לסייר בכביש ומצא גופה אחת שרופה, את הגופה השנייה הביאו לעיר שוטרים אחרי ימים מספר.

ההתקפה על השיירה השנייה הוכיחה לנו, כי אנו עומדים בפני ניתוק מוחלט, אנשי הכנופיות ישבו בהרים לכל אורך הדרך ורק בחסדי הצבא יכולנו לקוות לקשר עם העיר, מוסדות הגוש הציעו לתפוס את חוות כהן (בית בתוך חורשה שהיה שייך לקרן הקיימת לישראל), אשר שלטה על קטע מהדרך בין הגוש ובין בית לחם, על ידי יצירת משלט ביניים חשבו להבטיח את הקשר, אולם ההצעה נדחתה. משמרות סיור שיצאו מהגוש היו מגיעים לחווה, שוהים בה איזה זמן וחוזרים לגוש מלאים צער ומרירות: ״לו הוקמה נקודת אחיזה בחווה, היינו שולטים בכביש, הרי יהיה שוב מאוחר, על מה הם מחכים?״ אך כמו בכל שאר השטחים שלט ה״אין" הקר והוא שקבע לחיים או למות.

עבדול קדר החליט ללכוד את גוש עציון ולזכות בתהילת מנצח, היו לו כל הנתונים המסייעים להחליט על כך, ההתקפות על שיירותינו הצליחו וחייליו היו שכורי ניצחון. מתוך מצבנו המיוחד לא יכולנו לחרוג ולהשיב מלחמה שערה, חרקנו שן ושתקנו, ידענו שעלינו לספוג את המכות ולהחזיק מעמד עד הי15 במאי, התקווה כי התגבורת המוב­טחת תבוא בזמנה חיזקה אותנו במאמצינו הרבים, את רוחנו הורידה הוצאתו של דני מהגוש, המפקדה בירושלים דרשה אותו, כדי למנותו מפקד על גדוד לוחם, במקומו בא עוזי [נרקיס], הוא היה שונה מקודמו ולא מצא את הדרך להתקבל על אנשי הגוש וכיצד לעבוד בהרמוניה, ומשנפרד הגוש מדני הופרע השלום.

אור ליום ג׳ שבט נחסם הכביש מחדש, כשחזרו האנשים מסיור בכביש פתחו באש על התחבורה הערבית ופגעו במכונית של הציר העיראקי, בשעה שמונה בבוקר נשמעו יריות מצד "עין-צורים" ובטרם הוברר מה קרה נראו המונים מתאספים על הכביש ליד בית הקפה לא הרחק ממעין "ערוּב". הסטודנטים קבלו פקודה לתפוס את רכס ה"הר הרוסי", אך לפני שהצליחו לצאת את הגדר נתפס הרכס על ידי הערבים, הג׳יפ הלבן המפורסם של עבדול קדר נע על הרכס, נראה היה כי מפקד המערכה מציב את אנשיו ומפגין לפניהם את עוזו, הסטודנטים קבלו פקודת משנה לתפוס את "אוכף-המוכתר" שמצד דרום מערב לכפר עציון, כל העמדות במערך ההגנה של הכפר נתפסו, שלושת אנשי הרזרבה חיכו ליד המפקדה והשברצלוזה הזקנה נגררה על הגג והוצבה בעמדה, צלפי האויב כיסו את הכפר ביריות מכוונות היטב, עד שלא היה חלון ודלת שלא נפגעו, התנועה בכפר פסקה כליל, הכיתה שעלתה ל"אוכף" נכנסה בקרב עם הערבים שהספיקו לעלות אף הם ולתפסו, תחת אש חזקה נאלצו לסגת לכפר, חודוֹ האחד של האויב התקדם ל"אוכף" ואילו עיקר כוחו כוון לעבר שתי הנקודות הצפוניות: "עין צורים" ו"רבדים". עבדול קדר העמיד את הפרסטיג׳ה שלו במבחן ועל כן בחר לתקוף את הנקודות החלשות ואילו את השתיים החזקות יותר ניסה רק לבודד ולרתק, אחר שעה אחת נמצא כל הגוש תחת אשו, מפקד הגוש נתן הוראות לנהוג חיסכון מכסימלי בכדורים, כי ידע שאין לקוות לתוספת תחמושת בשעת המערכה.

מאות הפורעים ניסו לתקוע טריז בין החלק הצפוני והדרומי של הגוש ולכבוש את "חירבת זכריה", האנשים שהחזיקו ב"חירבה" נאלצו לנטשה ולסגת, כיתת המסיירים שחזרה מהכביש שמה מארב למתק­דמים ויחד עם הנסוגים הצליחה לכבוש את ה"חירבה" מחדש. הערבים שעל האוכף ניסו לרדת לעבר "כפר עציון" וריתקו באשם גם את "משואות יצחק", תגבורת בלתי פוסקת נהרה אליהם דרך "עמק הברכה", "שלוחת הכבשנים" ו"חירבת מרינה", הם ירו אלפי כדורים בלי כל אבחנה ואנשינו שמרו על הפקודה ופתחו באש רק מטווח קרוב, הכוח שהסתער מצד דרום הוכה על ידי פגזים ממרגמות שני אינטש ונסוג עד מדרגות האבן ונשאר שם עד הערב, כשההתקפה נשברה מצד זה, ניסו אחדים לרדת מן האוכף, אש מדויקת של צלפים ומקלעים, הניסה אותם, כשהגיעו עד כדי 300 מטר מהגדר. מלקחי האויב לפתו את הגוש מכל צד ובעיקר הווה סכנה חמורה החוד הגדול שהתקדם לעבר ה"חירבה", על הרכס נראו מאות תוקפים מתקדמים, ללא כל סדר וכמעט בזקיפה גמורה, כל אותו הזמן זרמה תגבורת ל"בית-אומר" ול"חירבת סוויאר", בבית לחם ובחברון רקדו ברחובות לשמע הידיעה על השמדת הגוש וזקנים, נשים וילדים חשו למקום הקרב בכדי לשדוד, הכביש היה מלא כלי רכב, אולם כוחות השלטון המנדטורי כאילו לא ראו דבר, רק בשעות הבוקר נראתה חוליית שוטרים רוכבים ליד "בית-אומר" ונעלמה.

*

— ״מה היריות האלה? לעזאזל! אמרתי לא לירות!"

— ״הם יורדים מההר הנה, הנה…"

— ״תן להם לרדת! אין דבר, שיתקרבו!״

ועל הגג עמד רומק והצליף עליהם ויעקב שיפמן כונן את ה״זקנה״ לעבר "גבעת-העץ".

כל החצר מטרה, אלפי כדורים רוקדים על הקירות של הבתים, על גגות העמדות ובכל זאת עומדים האנשים איתן, הסכנה העיקרית צפויה לקטע הצפוני, שם נקודת המוקד, המפקדים מודאגים, שכן הערבים הולכים ורבים, הולכים ומתקרבים והיום רק בעיצומו. אברהמ'ל היה מקיף פעם אחר פעם את חגורת העמדות, נותן הוראות וחוזר כשהוא נושם בכבדות: ״כמעט שדפקו אותי הכלבים״, נשכב ליד יעקב ועוזי ומשלח את הרצים לקטעים, הייתה להם דאגה למפקדים כיצד להיחלץ ממלקחי האויב, הפעמונים החשמליים בעמדות החלו לצלצל ולא נתנו מנוח:

— מתקדמים דרך "ואדי פירטרום!"  — "המון ערבים בעמק הברכה!"

— "ערבים בכל! הנה הנה הם באים״.

ובכל זאת כיצד יהדפו מאות השחורים האלה ?

הקריאות מהעמדות נעשו תכופות ומלאות עצבנות, רק מילה אחת הלכה וחזרה בלי הרף: "מתקדמים! הנוכל להם?"

הלבבות היו חרדים ואף במפקדה הלכה וחזרה מלה אחת: צבא. בירושלים היו ערים למתרחש וידיהם היו כבולות, כעת לו ניתן והייתה התגבורת מגיעה במהירות, הישועה באה ממקום הסכנה עצמה, אריה טפר הודיע שהוא מוכן לצאת להתקפת נגד, בן יגור הפרוע הזה, שפקד על הכוח שכבש את ה"חירבה" הציב את מקלעיו במארב ולקח את היזמה לידיו, המפקדה נתנה לו את הסכמתה, ואז החלו אנשינו להכות בערבים בכל העצמה, מצד השני שגר יעקב שיפמן צרורות מהשברצלוזה — וכך נמצאו התוקפים מופתעים מלפנים ומאחור, בהמון המתקדם החלה מנוסה ושתי הכיתות זנבו אחריו והטילו בו עשרות חללים, משנשברה ההתקפה מצד צפון ויללות הפצועים נשמעו במרחב, התחילו גם השאר לנוס, עד שעות הערב המאוחרות התהלכו אנשי כנופיות על הרכסים וסחבו אחריהם חללים.

ובגוש שמחת הלוחמים רבה, שלושת הקרבנות שנפלו לא העיבו עליה, עוד באותו הערב יצאה כיתה לסייר בשטח וגמלה לחלליהם מה שעוללו לחללי השיירה ועדיין רגש הנקם לא בא על סיפוקו, — ״לו יכולנו כמוהם לירות בלי חשבון!״ כל אותו הלילה לא פסקו סיפורי הגבורה, כאילו אחרי הניצחון הוסר כבר המצור מעל הגוש, כל אחד קרן ועודד את חברו, וכשהובאו מספר רובים משדה הקרב גאתה השמחה עוד יותר, המפקדים לא נתפסו לשמחה והעריכו את המצב כרציני ביותר, בסיכום ההתקפה הדגישו שעדיין לא הגיעה ההתמודדות הממשית, האויב הוכיח ידיעה טקטית, תכניתו הייתה ערוכה לפי מיטב תורת המלחמה, לוחמיו רק הכזיבו בכושר תנועתם בשדה הקרב, ייתכן שהזלזול בכוחותינו והחיסכון שנהגנו בכדורים, גרמו לתנועתם הבלתי זהירה, אולם כפרי הסביבה התגלו כריזרבואר גדול של תוקפים וה״נויטראליות״ של הבריטים מזהירה מפני אשליות, צריך היה עוד להתאמן הרבה ובעיקר נעשה עניין התגבורת לדחוף ביותר, ואכן עוד בלילה אחרי ההתקפה, באה הודעה על שליחת תגבורת. כעת ידענו להעריך את חשיבות הפינוי שנעשה, רק ימים מספר לפני ההתקפה. לא מעטים היו הניסים, שתי כיתות שלנו היכו את מאותיו, אלפי הכדורים שנורו לא הסבו לנו אבדות והתוקף שנשא את נפשו בחוצפה והקל בערכנו, נחל תבוסה במפתיע ברגע של השיא, כשהיה קרוב להשיג את מטרתו, לנו הייתה זו טבילת האש הראשונה ויצאנו ממנה כמנצחים.

*

עם בוקר הופיעו מעלינו שני פרימוסים. ״הוי, הטייס, זרוק!״ — צעקו הקולות ודמעות זלגו מעינינו, הנה לא נשכחנו, אם נתקו אותנו ביבשה, נתקשר בנתיבי השמים, הוי, טייס זרוק זרוק! והוא הוריד רימונים ארוזים בקש ושאל בפתק אם ההתקפה פסקה? החבילות התפרקו עוד באוויר, אבל הרימונים לא התפוצצו, בחצר סובבו החובשות בסינרים הלבנים, עובדי המטבח, שומרים שזה רק עתה הלכו לישון, ואף אנשי העמדות העייפים מהקרב חיפשו בין הסלעים, ידענו להעריך את מאמציו של הטייס, כפלא היה בעינינו — מי ילד לנו את אלה? ובאותו רגע של פגישה עם הנסים בלבושם הטבעי, הגשמי, מסרו לנו, כי האנגלים באו לבקש שנרשה לערבים לאסוף את חלליהם, מבוקשם ניתן להם, בקושי לא פתחנו באש כשהופיעו בכפיות הלבנות ובתרבושים האדומים בשדה הקרב, כעת רק נודע לנו כמה גדול הנס וכמה יעילה הייתה הגבורה, 103 הרוגים מול 3, הם נשאו את מתיהם כל היום בבושת פנים ונוכחו שהביזיון חוזר לאכסניתו.

עמדו אנשי הפלמ״ח וגלגלו בשפמם: ״יש להם ״ג'יהד״ — נגאלו מהחיים כמו שהם רגילים״. ומכוניות הסהר האדום באו וחזרו והאנגלים חייכו אלינו: ״עשיתם עבודה נקייה, טמבלים כאלה בזבזו אלפי כדורים לריק״. הם מלאו את תפקידם הניטראלי וליוו את חלליהם כפי שהיו רגילים ללוות את חללינו וסיפרו על שמחת הערבים בשעת ההתקפה, הם אמרו שבקרוב שוב יהיה ״משהו".

גם אנחנו ידענו שלמכה תבוא תשובה, לא נתפסנו להגזמות, אמנם ביישוב הפריחה השמחה את הדאגות, אולם בגוש הוגבר המאמץ כמסקנה הגיונית מהניצחון, נסים עלולים להתרחש, יתכן שמעטים יכו רבים, אך לרבים בכל זאת הכוח ובמלחמה עלינו לשאוף להיות רבים, ההסתפקות במועט אינה רצונית, אלא עובדתית, כדי להתגבר על אי השוויון הפשוט, עלינו ליצור עדיפות בדרכים המיוחדות לנו, בדלית ברירה צריך היה לסמוך גם על הנס.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s