הספר "ההר הקדוש"-פרק י': דרכם האחרונה של הל"ה

פרק י׳

דרכם האחרונה של הל״ה

הגוש נותק לחלוטין, האנגלים הסכימו להעביר רק פעם אחת בשבוע אספקה ושנים שלשה אנשים בכל מכונית, בתנאי שאותו מספר אנשים יחזור מהגוש לירושלים, בתנאי כזה לא יכולנו לחלום על הבאת תגבורת, המפקדה בירושלים ידעה זאת וכדי לא להפסיד את האפשרות האחרונה והיחידה של העברת אספקה, נמנעה מלארגן שיירות עצמיות שהיו עלולות להגדיל את כוח האדם בגוש במחיר קרבנות לא מעטים. האנגלים איימו שבאם ייסעו בלעדיהם הם יפסיקו בכלל את הליווי ורמזו שכדאי לפנות את הגוש בעזרתם לפני שהם עוזבים את חברון, אף שנשמעו דעות המחייבות את פינויו של הגוש, הרי גברה עליהם ההחלטה לא לפנות כתוצאה הגיונית מהעיקרון שאמר להחזיק בכל נקודה, בטרם ידענו איזה תפקיד ימלא כל מקום בזמן שהאנגלים יעזבו את הארץ, נוסף להנחה היסודית להחזיק בכל מקום ונקודה נימקו המחייבים את החזקתו של הגוש בזה, שהוא עלול להעסיק כוחות רבים של האויב ולהטרידם בהתקדמותם לירושלים ולנגב, אולם גם המחייבים הניחו שיש להגדיל את הכוח בגוש, לציידו וליצור קשר אלטרנטיבי עם שאר היישוב, בלי תחבורה כל התכניות היו תלויות על בלימה.

כמסקנה מההתקפה הגדולה תפסו הסטודנטים את "חירבת־זכריה" וקראו לה ״מצודת יהושע" על שם חברם שנפל בקרב [יהשוע מכנס], אווירה בדוחה שררה במשלט החדש, חדריו סוידו ונוקו, המקום גודר ובוצר והווי חדש הלך ונרקם בו, עם בוקר היו הסטודנטים מתעמלים ועורכים ריצה בכביש הפנימי, לפני שבת היו יורדים לכפר עציון להתקלח ולהחליף בגדים, אלה שלמדו במדעי הטבע חיפשו זרעים ושתילים בכפר, כדי להמשיך בניסיונותיהם, כעת הם החזיקו בשלושה משלטים ובקור ובבוץ היו שוהים בחוץ.

הכביש הפנימי נחסם ומשמר נוטרים נמצא לידו, האוכף גודר ומוקש, ההודעה בישרה שבידי הערבים תותחים ושהם בוודאי ישתמשו בהם בהתקפה עלינו אחרי מפלתם הגדולה, מיד הוחל בחפירת חפירות במידת האפשר ליד כל העמדות, לרוב לא יכולנו להעמיק יותר מאשר 80 סנטימטרים, החפירות האלה עמדו לנו עד הסוף והצילו את האנשים מפגיעות בשעת ההרעשות, האספקה הלכה ופחתה, בעיית הדלק הציקה ובעיקר חסרו לנו אלפי כדורים, סגל מפקדים, נשק ואנשים.

בזמן שבידי המפקדה לא היה כל פתרון מידי לבעיות הבוערות, נמצאו לו שליחים למקום, אחרי ההתקפה באו שני אנגלים להעביר פצועים באמבולנס צבאי ובאורח פלאי נקשרו אתם קשרים, כששמעו על מצוקת הדלק, קבלו על עצמם לספקו, לא זאת בלבד שהצילו בדלק שלהם את אספקת המים והחשמל לאנשים, אלא עזרו באופן ישיר להניע את המכונות ליצור המוקשים, ובעיקר אפשרו את הנעת הטרקטור להכשרת שדה התעופה הקטן, הם העבירו מספר פעמים מכתבים לירושלים וסייעו ליצירת הקשרים בין החלק היושב בעיר לחלק הנמצא בשדה המערכה. כוכבו של מאיר פרידנפלד התחיל להאיר בימים אלה, ה״ג׳וקרים של מאיר״ אמרו, והוא נסע אתם העירה בכדי לוודא שהם ״שלנו".

היו אלה שליחים שלא מן השורה, בנקודה זו היתה התערבותם של ״גורמי חוץ״ בולטת ביותר, אמנם בארץ התהלכה אגדה על הגוש כמבצר בלתי נכבש, אבל אנחנו ידענו שהנסים בלבד לא יעשו את הכל, למעשה הצליח האויב לנתקנו כליל, הוא הכתיב לנו את יום הקרב ואת מקומו, הוא שלט במרחב הגדול ואנחנו היינו אי בלי דרכי תחבורה, הסתייענו קצת בלווי האנגלי הרשמי וקצת בגויים שלנו, גם סיכויי הקשר האווירי היו קלושים, הפרימוסים שעמדו לנחות בשדה התעופה הקטן, שהוחל בהכנתו, לא יכלו לפתור את בעיות האספקה והתגבורת, במפקדה הוחלט לכן להקדים רפואה למכה ולשלוח מחלקה מובחרת דרך ההרים.

בגוש שרר שקט שלפני הסערה, האנשים ישנו בבגדיהם וחיכו לרעם התותחים שיעירם משנתם, ובחצר הסתובב אברהמ׳ל כשהוא מתרוצץ מבניין לבניין, מדי פעם עלה על נווה־עובדיה, הדליק את הזרקור והאיר לצד מערב, נכנס לחדר האוכל השתטח על ספסל ותקע את מבטו בתקרה המנטיפה והמזיעה.

״התגבורת יצאה לדרך" — זיק של שמחה נדלק בכל עין, נועזה הייתה החלטת המפקדה ותבעה מאתנו משנה עוז, הלילה עבר ובאלחוט הודיעו כי המחלקה חזרה לבסיסה מאחר שתעתה בדרך — ״אולי צריך להתחשב במקרה ולשנות את התכנית? אין דרך חזרה, בתגבורת הזו תלוי גורלו של הגוש!" שוב בא הלילה עטוף ענני־סתיו וכל לב מלא צפייה, דבר גדול ייפול הלילה, שרו של ישראל ילחם בשרו של ישמעאל במעבר הצר שבין "צוריף" ו"ג׳בע". — ואולי יתרצה הלילה? — אולי יצליחו בחסות החשכה להב­קיע להם דרך? ידענו שדני הולך בראש התגבורת, כל הרגשות הכמוסים שרחשנו אליו הבטיחו כי יגיע.

אנשים נשלחו באישון ליל לגבולות הגוש, כדי לקבל את פני הבאים, ובגבעה הצהובה הועלתה מדורה, בדעוך המדורה צווה אברהמ׳ל להעלות שנייה וכך חזר הדבר כל הלילה, הוא נהל מלחמה עם החושך ולבו אף תפילה: ״הלוואי ויצליחו״, את נפשו נשא לפגישה עם רעים רבים מימי "ביריה" והפלמ״ח ובעיקר עם דני האהוב.

שוב עלה השחר ופזר את ענני הבקר הלבנים ובשמי הגוש הרגשה עצובה, לא קרה הנס, איזו גזירה מתנכרת לגוש והתגבורת תלויה בצווארו, לו היו לו כוחות והבקיע את החושך והלך לקראתם בעצם היום, עייף ושבור צנח בבגדיו על רצפת החדר ובהישענו לקיר נרדם.

עם בוקר יצאנו ל"אוכף" לבדוק את עמדות המתקיפים, לאסוף שלל שנשאר ולנסות על פי העקבות לשער את יכולתם הקרבית. מצאנו כדורים גרמניים, צרפתיים, יוניים, טורקיים ואנגליים לרוב, ליד אחד הכבשנים גילינו כתמי דם ורסיסי פגזים, ובעוד אנו בשדה הזעיק השומר את יעקב והודיע שיורים כשעה על "עין-צורים", מהרנו לכפר, היריות עוד נמשכו, מירושלים הודיעו שהתגבורת יצאה ולא חזרה ושאין אתה כל קשר.

העבודה בביצורים נמשכה כרגיל, גם הטרקטור שהונע על ידי יוסק'ה מהפלמ״ח שדד את פני השטח לרגלי "הגבעה הצהובה", שוב נכנסה השבת אבלה ובהולה, שוב נדלקו אישים בהרים והמפקדים יצאו לשטח להאזין אם אין התגבורת תועה בסביבה — אולי הסתתרו באיזו מערה במשך היום וינסו להגיע בלילה?

הלילה חמק עבר ואין סימן לבואם, בשמי הגוש הופיע פרימוס ובישר שהביא סוללות וקצת אספקה, הוא ביקש שנכין לו מקום להצנחה, מזרונים סודרו על גבי הקרקע והקהל ניצב לחזות בפלא ההצנחה, באותו רגע הודיעו שמכונית צבאית מתקרבת לכפר, נתנה הוראה למשמר לעצרם, בכדי שלא יפריעו לטייס להוריד את המטען, הסוללות נתרסקו כליל, הנקניק הפך לאבק, הכדורים ברובם התפוצצו, במקום השמחה בא מפח נפש, מאמצי הטייס עלו בתוהו, הפרימוס חג מעל המקום והודיע שהוא פונה לחפש את המחלקה.

הג׳וקרים הביאו טנק עם סולר וכמות של בנזין, ובשעת הורקת הנוזל סיפרו למאיר, כי הערבים שעובדים בקמפ שלהם סיפרו היום שרצחו 50 יהודים. ידענו שרק 35 יצאו לדרך, אולם הידיעה לא נתנה כבר מנוח. הפרימוס חזר והודיע שלא גילה דבר, גם התקווה לתגבורת רוסקה לרסיסים, לפנות ערב הודיע הרדיו כי מאה יהודים מזויינים תקפו את "צוריף" ושלטו בו כמה שעות, — יצאו להתקיף את "צוריף" ולא הודיעו לנו? בלילה התברר המצב, הל״ה נפלו! לא גבר שרו של ישראל בדרך בית נתיב. לא הרחק מאותו שטח אדמה, אליו החילונו לסלול דרך, נרצחה התגבורת עד אחד.

לא נהיינו יותר, על צווארו של כל אחד נתלה כעת אחד מה-ל״ה ותבע נקם, האהבה לאי המנותק והרם הפכה לחובה, מה שהניסיונות נעשו קשים יותר נעשתה האהבה יותר עמוקה, ״לא תהיה כזאת, יכול נוכל לאויב! רוח הל״ה יגבר על הכל!״ עבודת שדה התעופה הפכה עכשיו לראש דאגותינו, דם הגיבורים הידק את הקשר עם ההרים האיומים והקסומים ונתפסנו להרהר על אשר מעבר למקום ולזמן.

מירושלים הודיעו בלילה שהגוויות תובאנה לקבורה לגוש, כמאה איש גויסו לעבודה, הקומפרסורים טרטרו והכשילים והמכושים הכו בסלעים, קולות הנפץ נשמעו שוב — במקום ביצורים עסקנו בקבורה, אחרי מאמצים רבים הסתמן הבור הגדול לפנינו: ״פה תנוח התגבורת…״ לפנות ערב הובאו הגופות, רק יחידים ונועזים נותרו ליד המכונה ונשאו על גבי ידיהם את הבשר הנקוב והשחום לאולם התרבות, ליד המכונה עמד האנגלי מחברון, כבעל מכולין המחסל את עסקיו הטובים. בחצר לא עבר אותה שעה אדם, הכל נדם, העצבים נמרטו עד גמירה וחלק גדול מהאוכלוסייה היה כמת.

עם בוקר הגיעה שיירה עם הורי החללים ובתוכה מחלקה חיה של הפלמ״ח בפיקודו של יחיאל יוכלמן, ההורים לא נפלו מבניהם, דומם ישבו וחיכו עד שהחברים סיימו את הכנת הגוויות לקבורה, התנהגותם זו שמשה לנו למופת, הל״ה הורדו ל"אבו־ריש" בידי חברים והונחו בתוך הקבר הגדול, מדי פעם ניגש אחד ההורים לקבר ובקש לרשום לו את מקומו המדויק של בנו: ״רוצים פעם להעבירם לירושלים״. נציג המפקדה קרא את פקודת היום וסיומה נחרת עמוק בתודעה: ״נשבענו כי חיים או מתים לא נזוז מכאן!״. המבטים הורדו לקבר, לאלה שקיימו כבר את השבועה עד תום, ונתקלו בגופה כרותת הראש, אנחה התפרצה אז מהפיות: ״דני, דני נלקחת חי ושבת מת בראש חייליך לגוש עציון…״ .

רצח הל״ה חשף בפני כל את חומרת המצב, האנגלים שמו בלוקדה על הגוש ודקדקו ביותר בעניין השיירות, ומשום כך הוחלט בתל־אביב להעביר לגוש על ידי זריקה מן האויר עשר טונות אספקה, מדי יום היו באים כמה אווירונים וזורקים את המטען, אחרי מספר שבועות הסכימו האנגלים ללוות שיירה, אולם ערכו בה חיפוש מדוקדק, ששה משוריינים ליוו מכונית אחת שלנו, המצרכים שנותרו בירושלים חולקו בינתיים לנזקקים אחרים וכך יצא עמלם של משבירנו לריק. עבודת שדה התעופה הלכה והתקדמה במהירות, אנשי הפלמ״ח שנמאסה עליהם הישיבה בגוש קוו בדרך זו להצטרף לחטיבתם שכבר ביצעה פעולות רבות, הסיכוי הזה משך אותם והוסיף להם מרץ לסיים את המסלול.

בחוץ דולף גשם וסערה משתוללת, יושבים הללו בערבים ליד הפינג׳ן שרים ומספרים סיפורי גוזמאות ולבם מושכם לדרך למלווי השיירות ובימים הם ״כובשים״ את המטען הנזרק על ידי הטייסים, מגיעה תלבושת צבאית חמה, כמות של נעלים וחברה מתענגים כי הקור איום, אנשי המשקים אחרונים בתור, עדיין לא זכו להיחשב במגויסים, דמי הכלכלה ניתנים רק לאנשים מהחוץ — אין מי שיכסה את הוצאות הנשים והילדים בעיר, הגזברים מתרוצצים כיצד לכלכל את המפונים, בינתיים מתחילות ההפגזות בעיר והספק מתחיל לכרסם בנפש, שמא לא עשו טוב שהסכימו לפינוי הילדים לעיר? המגויסים מקנאים בחברי המשקים שחוזרים אחרי תפקידם למיטה חמה והרגשתם היא כי נשלחו ונתקעו לחור מסוכן, והחברים מצרים על כך שבגללם צריכים הללו לסבול קור ורטיבות, ונוסף על כל אלה מעיקים החללים.

במשך זמן קצר הגענו לקרוב לחמישים קברים, זה היה שטר התחייבות רציני להרים האומללים, מצד אחד קלטה האוזן אזהרה איומה: ״חייכם בניסים, אל תדחקו את הקץ!״ ומצד השני הדהדה שבועתו של המפקד: ״חיים או מתים לא נזוז מכאן״!

במורד ההר הלבינו 35 השלטים וחגורת האבנים שתחמה את קברם המשותף, ובגבעה הצהובה בין הסלעים כבר התאמן הפלמ״ח הדתי החי.

scan0008

הלוויית הל״ה בכפר עציון

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s