הספר "ההר הקדוש"-פרק י"ב:י"א באדר במצור.

פרק י״ב

י״א באדר במצור

עם בוא ראשית אדר א׳ נמצא הגוש במצור קפדני. השיחות סביב לתזכיר פסקו, אולם היה להם המשך בנפש פנימה, האדם התרגל לכבוש את מחשבותיו, לראות את המציאות כמות־שהיא ובתוכה חיפש לו נקודות משען איתנות, כדי להתגבר על השיממון שבמצור הממושך, מי שהתחבר עם עוד חבר ויצר לו ״פינת-משפחה״ שקד על הידוק הקשרים, מכתבים שהגיעו מהעיר נתחלפו ביניהם ואף התשובות נכתבו במשותף, איזה זוהר קרן לו לאדם הבודד בתוך הכפר המנותק, איזה אור שמעבר לוויתור הגדול — אור ההסכמה וקבלת העול, האור השתקף באיגרות וביחסי רעות ההדוקים, מי שבחר להישאר לבד היה מפליג לפרדס האמונות והדעות וביחידות התלבט עם התביעה הגדולה עד שנכנע וגבר על חולשותיו.

לכבוש את יצר החיים, את כל התשוקות ואת כל המאוויים ולהמליך מעל לכל את התביעה הגדולה, את העמידה במקום מסוכן שאין תקוה לו, להשליך את החשבונות ולראות את העיקר האחד לעמוד עד הסוף — יתמלאו הדרישות או לא, תוחש התגבורת בזמנה או תאחר חלילה : לעמוד! זאת התעודה.

לא בניד עפעף הפך האדם ללוחם היודע את תפקידו, לא במרמה הכתיף את העול, קוּבָּעָת האיחור הורקה עד תום והיא גדושת מרירות הייתה, מלאת מכאובות, כיין עתיק באו אזהרות אנשי תל־חי לקרבנו וזעקתם כתרועת זוועה, עכשיו הפכה האגדה הגלילית למורה דרך ולאורה תהינו על קנקן הימים — הלעולם יזדקק השכל לשוט האסונות כדי לתקן את חשבונותיו המוטעים ? — החיים עצמם האינם מספיקים כדי לההפך לסמל ? קומץ מגינים שעל פסגת ההר בגבול והעם שבפנים הארץ, הכיצד לא ידפקו ליבותיהם בהולם אחד בשעה היסטורית זו? גדלה דמותו של הגידם, גבהה עד שחקים ופשר חדש נתפרשו מבחני תל־חי, טרגיים ופוצעים היו היחסים, עד שיד הגידם הורמה באזהרה אל מול היושבים ודנים בענייני נפשות ואינם חשים כי האסון קרב לבבואת גאונם הלאומי. ההיסטוריה חזרה על עצמה, עמדנו בראשית אפופית גוש עציון, הממדים השתנו, עצמת המכות גדלה, מספר הקרבנות עלה, אך המבחן היה דומה, אין פלא שרבים נאחזו בתל־חי.

—  ״תל־חי הצילה את הגליל למרות שמיטב חבריה נפלו".

—  תל־חי הייתה מבחן חלוצי וצבאי, לו אנשי תל־חי שאלו אם כדאי? מי יודע מה היה מצבנו כיום? וכך אנשי פתח תקוה וחדרה. כל תהליך הגאולה הוא בלתי מבוסס מבחינה הגיונית ואילו חששו הם לעמוד במבחן ב כ ל  מ ח י ר  ואבדנו.

—  תל־חי אז וגוש עציון בימינו, היינו הך.

בין התשוקה לזכות באור המדינה לבין התביעה להביא את החיים קרבן לה, תכפו וגברו ההפלגות למחוז הגבורה — איזהו הגיבור? הכובש את יצר החיים ועומד בכבוד במקום הסכנה, תאב לחיות והולך לקראת המוות בעיניים גלויות, שיש טעם לחייו וטעם למותו וכל מעשיו נעשים בהכרה.

תהליך החישול וההזדככות נמשך בחוגים המצומצמים, בתאי החברות הקטנים, בשיעורים ובערבי הלימוד, פסקו ההתנצחויות, כל נפש נתמלאה צימאון לדעת, כאילו באו שוב ימי ההשתלמות לאדם אחרי מספר שנים שהיה עסוק בענייני החולין האפורים, העבודה התרבותית פותחה ושוכללה, לא היו עוד ימים בהם עלה הערך הרוחני בחיי החברה כבימים אלה, זוטות החיים איבדו את ערכם, גם העדר הקשר עם עולם החוץ והמחסור בכלים ובאנשים הגבירו את האמונה בכוחות האירציונאליים שבהוויה, האדם חיפש לו קשרים עם העולם דרך הספר והיצירה האמנותית, ויותר מכל קסמה: השירה, ערב ערב קראנו בצוותא פרקי שירה והחילונו בהמחזת ״מסדה״ לי. למדן, בבית הילדים הריק והשומם נשמעו פתאום דברי תוכחה ושבועה: ״מסדה שנית לא תיפול !״ באיזה יקוד ולהט בוטאו המילים, המציגים חשו שהם לא קוראים את דברי מישהו, כי אם מבטאים את עצמם, החששות שהיו לי בבחירת החומר נעלמו, הם סחבוני בהתלהבותם והכריחוני לותר על תכניות אחרות לקראת יום תל־חי.

מ צ ד ה         י. למדן

סערת סתיו באה וקרה

נשימתה על פני ארגישה

ואני ככבשה בהריחה סער

אל אבני החומה אלחץ ובוכה .

ואני באגרופי נוקשים ראש כואב אלחוץ

בחלומי אם זקנה עזובה עלי תשוח והיא בוכה

אבא ערירי יראה לילה לילה

ומאום לי לא יגיד . אנכי מתחנן :

"אמור לי אבא מה!"  והוא שותק

ובוכה בוכה בוכה…

כמדורות אנו דועכים ולאן חלף אורנו ?

למי האיר ולמה ? ומי דרשהו ?

הקשיבו בוכה גם מצדה, התשמעו ?

אכן, גם מצדה תבך, ואיך לא תבכה ?

כולנו בזרועות מאות על צווארה נתלינו

ונבקש רחמי אם, מחסה והצלה –

ולמה נטשנו כל ונעל אל החומה ?

לו גם ידעתי למה אחת היא לי . עייפתי !

"למה ? למה ?"  אני לא אשאל

אני הדרך מראש ידעתי :

ואלך לקראתו באשר זאת דרכנו

מאז ומעולם – – –

ואני לא אוכל קום , כושלות רגלי

הן לא תוכלנה עוד ללכת

אין דרך ממצדה …

מצדה – סוף כל דרכי ישראל

על עברי תהום תשכון ,

שומר נפשו מעלות אליה

מאימת תהום ינצל …

ואוי לאשר עד פסגת חומתה עלה

ועייף , כושל , מעבר לה יציץ !

והנה הצצתי ואחרד למראה …

מצדה הרים סביב לה

על הרים ובין הרים תשכון

שומר נפשו יהלך במישורים

אז תקל רגלו צעדו ייכון ולא ייכשל …

לאור שקיעה על מרום החומה

נשרי עם אחרונים מפרפרים

במשך כנפיים פצועות …

לאשר נשמטו מתליות נכר ויעלו את החומה  –

כונן צעדם נא אלוקים לבל ימעדו , לבלי יפולו

כי עוד כושלים הם ועייפים !

לאשר חשכו כל השמשות בשבעת רקיעי עולם –

צווה אל חסד שמש מצדה האחרונה

כי אם גם זאת למו תחשך –

אנה ילכו עוד ויבואו ?

לאשר בדמעה זרעו פה זרע נפש וחלומות

אל יכהו ברד היגון , אל ייבשוהו חמסיני פתאום

צווה אל גשמי נחמה רבים ויפרחו טל בלילות

עדי ינוב לקציר שלומים!

אל תיתן דעוך למדורות!

אהה, אל, הביטה, הנה שלוחה יד העם

מבין ים וישימון ובכפה חלום אחרון:

מ צ ד ה

אלוקים נצור מצדה.

הביטו, משחיר מה באפלה!

אחד זקוף, מהיר צעד, מחוץ למחנה אלינו מתקרב.

ואני גם קול שיר אשמע:  "למנצח,  למנצח"

אין זאת כי ההולך הוא השר.

"למנצח"… מה ערב הקול ומה מנחם

כך אבא שר מנגינות, תהילים בחשרי שבתות

ואני הקשבתי בערגת נפש סתומה…

לא! כך שרו שם בעלות המרד ובהתבדר דגלים…

כך שרתי אני ביום ההוא בעלותי אל החומה

לקול שיר זה לבי המתעלף יזוע

וגופי העיף יחרוג: לקום!

לקום וצאת לקרב…

ובכל זאת שוב לקרב…

ובכל זאת… כן, אני יודע:

אותו כביר נעלם שלעלות צוונו

לרדת לא ייתן, הוא קורא:

"עלה, עלה!"

ואני עייף… אין כוח… לא אוכל…

ובכל זאת על כורחי אענה אמן!

הביטו הואר פתאום, זעו מדורות כבות

ויד נעלמה כתרי להבות מחדש להן קושרת

ולאורן מעל להרים, הרי מצדה

דמות הופיעה.

ולדמות חיוך ייסורים, מבט נחמה

והוד שבגבורה…

מי צופה כה? מי מחייך?

מי הוא הפלאי?

יוסף גלילי ! …

מי כרע? מי נפל? אח עייף?

מה תיאנח בן מצדה? מה לך? כואב?

קום !

מי מתלבט שם לרגליך? תמול צולע?

אין דבר! קום ערפהו, טלטלהו למדורות,

ובן חורין קל רגלים שוב וקפוצה למחולות!

אין דבר!

את לבכן לתמולים ערופים, לנו המחר!

אמצו רגל, חזקו ברך, סביב סביב ביתר שאת

אין דבר! פה בוכה הלב פותח?

סתמו הפה המתייפח! על אשר הלך חלף לו

לא צר, לא צר! אין דבר! שלשלתנו תענהו

ענב היטב ותחנקהו ובמחולנו יסוער:

ימים בוכים על צווארנו, אנה נלך, אי גמולנו?

אין דבר!

משכו ימים מבלי לשאול, אם הוצגתם

בחוסר כל – מצדה השכר!

אמצו רגל, חזקו ברך, סביב סביב ביתר שאת

עלי שלשלת המחול! שנית מצדה לא תיפול!

כך נמשיכה השלשלת לא נותקה עוד השלשלת

לאן? לאן תוביל? לא עולה היא?

הלאה הלאה אל נחקורה, אל נשאלה !

אבר מן החי .

שני הג׳וקרים לא התחשבו במבול שירד על ההרים והובילו בלי הפסק את הטנקים עם דלק, לנו במקום, שתו קצת בירה, עישנו וחשבנו כמה ימים נותרו להם להרוויח כסף מעסקי ההברחה עד שהבריטים יפנו את האזור, ההובלות נעשו גם מתוך הסתכנות, מצד אחד שמרו אנשי הכנופיות על הדרך ומצד השני שוטטו בסביבה יחידות הלגיון, שבקלות היו יכולות להתחקות על מטרת נסיעותיהם, וה״שקוצים״ ממשיכים בלי היסוס, באיזו שהיא דרך נקלעו ברשתו של הגוש ושרתו אותו באמונה.

בין גשם לגשם נזרעו המוקשים על ידי דוד׳ל [דוד בן-דוד] הקטן וחבורתו והערבים שלחו את עדריהם לגלותם, שוב נורו יריות והחלו מאסרים של רועים ועדרים, חברה לקחו שלל והמשטרה והצבא באו להשיב את הגזלה, והרדיו בערבים מספר על שוד ועל התנפלויות על ערבים שקטים ולא מספר שמתחת לעביה של הרועה מסתתרים מפקדי כנופיות, ובחדרו של דוד׳ל יושבים הג׳וקרים ומבלים וליד דלת החדר מתנהל אותו יצור של דברי חבלה מכל המינים, בבית שממול מתפוצצים מנגנוני ההדלקה ויצורים הרועדים מקור, עטופים בצעיפים מעל הראש, מטושטשים עד כדי אלמוניות, סובבים בחדרים אנא ואנא ובהפסק הגשם מעמיסים על גבם ארגזים עם כלי המשחית ותוקעים את עצמם לתוך הערפל וזורעים מלכדות בשטח, בעברם בחצר מרחיק מהם כל אדם את רגליו ״אלה יש להם עסקים עם מלאך המוות״ — אומרים.

הקופסאות שהיו נערמות על המזבלה שבגבעת הסלעים נעלמו כליל, נאספו הביתה והפכו למוקשים, קצתם מולא בחומר נפץ, קצתם ברסיסי ברזל, חוברו להם מנגנוני הפיצוץ ונזרעו במבואות הגוש הרבים, עתה צריך היה לשים לב לשלטי האזהרה הלבנים שצצו באוכף, ב"וואדי פירטרום", בסביבת "חירבת־מרינה", בפתחו של "עמק הברכה", בחורשת "שיר־השירים", ב"וואדי־שחד", ב"אבו־ריש", ב"גבעת־אולגה"׳ וב"סוויאר". התעשייה הזעירה והמסובכת התרחבה והתפשטה גם על שאר הנקודות עד שביום אחד אזלו הקופסאות, מאותו היום המציאו החברה מוקשים מבטון, לא עברו ימים רבים והמלט שהיה במקום גם הוא אזל, אלפי גלילים יצוקים התגלגלו בכל מקום פנוי, מוקשים מרובעים ומוקשים עגולים, קטנים וגדולים ובכדי שיחזיקו מעמד ברטיבות ולא יתקלקלו נמרחו היטב בזפת מבחוץ, במרוצת הזמן, כשהובא קצת ט.נ.ט. בדרך האוויר, הגיע תור ארגזי העץ.

כעת הצטרפו ליוקשים גם שמעון הצדיק וצפופ׳לה, שמחמת דבורו הצפוף קראו לו כך בפלמ״ח, בהתחלה עבדו רק במסגרייה ואחר כך כבשו את בית המכונה, מחסן ״הבונה״ את המקווה, את המקלחת ואחר כך את הבתים הבלתי גמורים וכך התפשט בית המלאכה עד שהגיע לשער הנקודה, באותו זמן כבר לא היה ממה לייצר את פחי המוות המשונים ואז התקבלה המצאתו של יוסף וונדר לקדוח חורים בסלעים ולמלאותם חומר נפץ — ״מוקשי־סלעים״, כדי לוודא את אפשרות הביצוע של ההמצאה החדשה, קדח יוסף חורים באבנים קטנות לניסיון, לאט, לאט כדרכו בעבודת הבניין, שהייתה מלווה אצלו תמיד בשמץ יצירה נפשית, היה מדליק את הקומפרסור הקטן, שמחוסר דלק שבת כבר חדשים רבים וקדח חורים בסלע, המקדח העמיק בתוך הנקרה וברעש מחריש אזנים היה מעיף את האבק הקמחי הלבן, עד שפני יוסף נראו כפני אופה, ויוסף שזה לא מזמן חזר מהעיר וידע כמה רציני המצב, שאל בלי הרף: ״מה הצגה ?" — כאומר — משוגעים שכמוכם! אין לכם דאגות אחרות מאשר לשחק בתיאטרון ?״

*

הקומפרסור טרטר וקדח: ״למקש את ההרים ויהיו הם עצמם לחיק המוות! להקשות על האויב להגיע לכפר! אחרי שהשלכנו את חיינו מנגד, הבה נתן להם טעם, עתה נחזיר להם קצת אור, הצגה? כן! ואולי אין זו הצגה כלל ? היכן פה המציאות והיכן המחזה ?״

משהתחיל הגשם לטפטף מחדש התחיל פישל לצטט קטעים מ״ורטהימר״ ליהושע בר־יוסף:

יהושע בר-יוסף                                                    ורטהיימר

(מערכון) (סיפור על עמדה עם יהודים בגליפולי במלחמת העלם הראשונה)

שלזינגר :     מ-י-ם !  מ-י-ם !

סעדיה :       סבלנות יא חביבי! רק לפני כמה רגעים שמתי את הקופסה למעלה תחת הגשם ועדיין לא

                 הספיקה להתמלא… חם לך , מה ?

שלזינגר :     אש בעצמותיי !

סעדיה :       ולי קר כמו לצדיקים בג'הינום… עשרים דליים מים ורפש כבר הוצאתי הבוקר מכאן ועדיין

                 אנו טובלים במקווה כשרה… יא אבא מארי ! אני מוציא ואלוהים מכניס ועכשיו הגידה

                 בעצמך : כוחו של מי גדול ?

שלזינגר :     מים ! מים !

סעדיה :       תכף יא חביבי ! (ניגש למדרגות ומביא קופסת שימורים). הנה , כמעט רבע הקופסה

                 מלאה… (מגישה לפיו) ויהי רצון כאילו אתה שותה רפואה מידיה של אחות יעלת חן…

שלזינגר :    אה , הוטב לי קצת , הוטב לי…

סעדיה :       תמיד אני אומר : הקדוש-ברוך-הוא מצרף מחשבה למעשה… הנה חושב אני שעכשיו חמסין

                 בחוץ ואני עומד תחת מקלחת טובה וזה נעים ונחמד כמו בגן עדן… ככה יא חביבי אני מחזיר

                 את הקופסה למקומה וכשתתחמם עוד פעם יהיו לך מים מן המוכן…

מיכאל :       כבר אזלו כל הכדורים שלי…

סעדיה :       כמה אווירונים הורדת ?

מיכאל :       חשבתי לתת סימנים לעמדות אחרות והנה אין תשובה.

סעדיה :       ומה נשמע בחוץ ?

מיכאל :       קונצרט של בטהובן ! מה השאלה הטיפשית ? פצצות ועוד פעם פצצות !

סעדיה :       ישתבח הבורא ויתברך שמו ! ואני חשבתי שבחורות יפות נופלות שם כמו מן השמיים . קח

                 מיכאל את הדלי המלא ושפוך שם בין הפצצות שלך… הגב שלי כואב קצת…

מיכאל :       (לוקח את הדלי ושופכו) אין כל תנועה ! אפילו כלב אינו מוציא ראשו מן החפירות . לו

                 לפחות באו הסניטרים ולקחו את שלזינגר לבית החולים…

שלזינגר :     אני כבר התייאשתי מזה…

מיכאל :       שטויות ! אם נצליח לגמור את החפירה מחר מחרתיים אז תיפתח הדרך אל המחסנים ואנו

                 ניצולים…

סעדיה :       ואז יביאו לנו תה חם עם קוניאק ולחם ונקניק וכדורים… ואנו נשב ליד השולחן ונאכל

                 ונשתה כיד המלך… יא אבא מארי ! לפעמים נדמה לי שאני קצת רעב… ואתה מיכאל מה

                 הנך אוהב יותר : צלי תרנגולת או קציצות חמות ?

מיכאל :       אתה עלול לשגע אדם בפטפוטיך !

גדעון :         אוי כבר אפס כוחי ! לך , מיכאל והחלף אותי . ורטהיימר ורחמים עובדים שם כחמורים…

מיכאל :       ואיך מתקדמת העבודה ?

גדעון :         כמעט שאינה מתקדמת . אנו חופרים וחופרים ופתאום באה פצצה ומכסה הכל… ועד

                 שמוציאים את המפולת באים הגשמים ומביאים בשטפם רפש חדש… נדמה לי שמוטב לחדול

                 מן החפירה ולנסות לזחול אל המחסנים…

מיכאל :       כן , להתרסק מפצצה כמו רוזנבלום אתמול ! ואנו נחפור ונחפור עד הסוף (יוצא)

גדעון :         על העקשן הזה לא נשפיע לעולם . מילא , נחפור עוד יום יומיים , אולי נצליח באמת… היש

                 משהו לאכול סעדיה ? אני רעב ככלב…

סעדיה :       עוד יש ברוך השם ! שם העל המדף שלך…

גדעון :         זה הכל ?

סעדיה :       אם התורכים לא יזרקו לנו ביסקוויטים במקום פצצות יספיק לנו האוכל עד מחרתיים

                 בערב…

גדעון :         עד מחרתיים ודאי יקרה משהו… אולי ייפסק בינתיים הגשם… אולי נצליח להתקשר עם

                 העורף… יודע אתה : חורף קשה עבר עלינו… אצלנו במושבה לא ראיתי מעודי גשמים

                 קרים כל כך… בררר… קר , לכל הרוחות !

סעדיה :       אתה מתלוצץ גדעון…

גדעון :         לך לעזאזל סעדיה ! אי אפשר פשוט לדבר אתך… יודע אתה ? יש לי חשק להתגלח . אינני

                 יכול לסבול את הלכלוך הזה על הפנים… הנישארו קצת מים נקיים ?

סעדיה :       כן בקופסה על המדרגות , אבל המים נועדו לשלזינגר .

גדעון :         שלזניגר ? תודה לאל , הוא נרדם… אוכל להתגלח ועד שיתעורר תתמלא הקופסה

                 מחדש…(שותה קצת מים ולוקח ראי שבור וכלי גילוח)

סעדיה :       שוב נרדם… תמיד לפני התקפת החום הוא נרדם… יא אבא מארי !

גדעון :        (מעלה קצף על לחיו ושורק לו מנגינה)

סעדיה :       ואני שבוע ימים שלא התגלחתי…

גדעון :         יודע אתה סעדיה , אצלנו ברפת ודאי המליטה השחרחורת עגלה מבכירה… לפני

                  חודשים כתב לי גיסי שהשחרחורת נתעברה… כשעזבתי את המושבה הייתה זו בעצמה

                  עגלה רכה ועכשיו כבר אם היא… אוי איזו שובבה ! תמיד הייתה כרוכה אחרי ממש

                  כאהובה… היא ודאי מתגעגעת אלי…

סעדיה:       ואלי מתגעגעת מזל שלי . אם כי כשהיינו יחד הייתה תמיד פותחת עלי את פיה

                  הרחב… היא ממזרתא בנת אל ממזרתא !

שלזינגר :     דאדי אי קום אי קום…

סעדיה :       כבר התחיל ברוך ה'… מה אמר ? אני אינני מבין אמריקנית…

גדעון :         אמר "אבא אני בא אני בא" . מתגעגע אל אביו… ואצלנו במושבה…

רחמים :       כל הזמן חשבתי שאני משתגע… הגוף רטוב כמו סמרטוט והבטן יבשה כמו תנור . אני

                 מוכרח לאכול קצת…

מיכאל :       עלינו לנוח חצי שעה… מבול ממש יורד בחוץ .

ורטהיימר:    (ניגש למדף ומניח תפילין)

סעדיה:        ארוחת הבוקר מוכנה לכל אחד על מקומו… אכלו לאט ובשקט , ראשית – שהארוחה תהיה

                 ארוכה יותר ושנית – שלא נעורר את שלזינגר… רק עכשיו נרדם…

מיכאל :       מה מצבו ?

סעדיה :       חם לו וחולם חלומות יפים .

רחמים :       אני לא רופא אבל אני יודע : זה לא טוב… פעם דיבר ככה הילד שלי והוא מת…

סעדיה :       אסור לפתוח פה לשטן !

גדעון :         שטויות ! זה פשוט חום וקצת קדחת… אצלנו קדחו כמעט בכל בית…

מיכאל :       פטפוטים ! נגמור את החפירה והכל יהיה בסדר !

רחמים :       אני לא יודע…

סעדיה :       ורטהיימר מתפלל… אני כבר אינני משוגע כזה ! וולה לעולם לא אתפלל יותר !

גדעון :         ומדוע זה לא תתפלל ?

סעדיה :       מפני שראיתי אתמול את הפצצה בבטנו של רוזנבלום… מה אתה חושב ? מי שלח את

                 הפצצה – התורכים ? לא ! אלוקים שלח אותה ! את הכל הוא שולח ! אין אלוקים !

מיכאל :       חה חה חה ! אם הוא שולח הכל – אז הן יש אלוקים…

סעדיה :       מי ששולח פצצות בבטנם של אנשים אינו אלוקים… לא… לא… אני אומר לכם, אני

                 יודע…

שלזינגר :    לא קלרה ! לא לא ! לארץ ישראל נלך, לארץ ישראל… שם החיים שלי… אני אוהב אותך

                 דרלינג .

ורטהיימר :  אתם… אתם… מדברים תמיד על נשים… הגידו לי מה עושה האישה לגבר ? האם באמת

                 היא טובה כל כך ? אני… אני באמת אינני יודע… אני… אני…

מיכאל :       כנראה שלא רק בענייני מוות פחדן אתה… האם לא נשקת מעולם לבחורה ?

ורטהיימר :  לא ! לא ! הלא זה חטא… הלא אסור… רק פעם… פעם , לפני חמש שנים הכרתי ככה

                 נערה אחת , שכנה שלנו… היו לה עיניים גדולות כאלה וצמות ארוכות וצוואר לבן

                 לבן…תמיד הסתכלה בי מרחוק… ואני מאד רציתי לגשת אליה ולדבר אתה אבל פחדתי ,

                 התביישתי…

גדעון :         רומנס של העיר העתיקה…

ורטהיימר :   זה לא היה רק רומנס… זה לא היה כלום… אני רק חשבתי כשאגדל ישלח אבא שדכנים אל

                 הוריה… ואני אינני פחדן… אינני מפחד… רק אסור… אסור על פי התורה…

סעדיה :       כל אדם יש לו החלום שלו… ואנחנו חברים מפטפטים על הבחורות הצעירות כמו נשים

                  זקנות… החפירה לא תיעשה מאליה…

מיכאל :        נכון ! נכון ! בואו חברים לעבודה ! ורטהיימר , אתה תיקח את הצנימים שלך החוצה… אין

                  פנאי !

סעדיה :       (חוזר לשאיבת המים שלו) ואני יא אבא מארי ! שוב אל המים… כמו שכתוב : שואבי מים

                  וחוטבי עצים…

שלזינגר :     איפה אני ? איפה אני ?

סעדיה :        אתנו אתה בגליפולי הנחמדה . בהוטל עמדה מספר 36!

שלזינגר :     ואיפה החברים ?

סעדיה :       חופרים מעבר אל העורף יא חביבי… חופרים… חופרים

שלזינגר :     חלמתי שחופרים קבר…

סעדיה :       חלמא טבא חזית ! חלמא טבא חזית ! להרי חושך ולתחתית שאול – חלום הבל ! לא קבר

                 חופרים אלא דרך להצלה ולגאולה… תראה : עוד נשוב אל העורף בריאים

                 ושלמים . בעזרת ה' עוד נשוב…

                 (חבורה פורצת פנימה בתרועה : טרומפלדור הגיע ! טרומפלדור הגיע !)

טרומפלדור: ראשית חכמה , חבר'ה , הורידו מעל כתפי את החבילה… אין לי פשוט כוח להניע את היד…

                 ועכשיו לעבודה ! הבאתי לכם קצת אוכל ומעט משקה .

שלזינגר :    קוניאק , קצת קוניאק…

טרומפלדור: חלית שלזינגר ? למצב נאה הגעתם חבר'ה… שני שליחים שלחנו אליכם והם לא

                 חזרו… חימוביץ וברנשטיין… בחורים טובים לכל הרוחות… הבוקר כבר לא הייתה לי

                 סבלנות ובאתי בעצמי… משקפות טובות להם לתורכים , לעזאזל . כל הזמן שלחו את

                  הכדורים ישר אלי… למזלי יכולתי להחליק על האדמה הרטובה והגעתי בזחילה

                  בשלום… החזקתם כאן מעמד יפה… ואיפה רוזנבלום ?

מיכאל :        ניסה אתמול לגשת אליכם… הזהרתיו פעמים אחדות והוא לא רצה לשמוע בקולי…

טרומפלדור : כך ? הפכתם במשך הזמן לחיילים טובים… מילא זו היא המלחמה חברים… ומה שלומך

                  אתה סעדיה ?

סעדיה :       אני עושה כאן קצת ספונג'ה…

טרומפלדור : ואתה ורטהיימר : העודך מתפלל כל יום והעודך מפחד ?

ורטהיימר :   כאן… אני… אני עוד מפחד…

טרומפלדור : ממי אתה מפחד: מאלוקים או מהמוות ?

ורטהיימר :   משניהם…

טרומפלדור : אל תהא בטלן . שניהם אינם נוראים כל כך כפי שהאדם מתאר לעצמו… ואתם

                  חברים גשו אלי… יש לי פשוט חשק לחבק את כולכם… זכיתי לשמוע תהילות

                  ותשבחות מפי הקולונל עליכם… במשך השנה נשתנה יחסם אלינו מן הקצה אל הקצה .

                  כל התפקידים האחראיים והמסוכנים נמסרים לנו… כך זה… הראינו להם שהיהודי

                  הוא חיל טוב לא פחות מהם… ואתם התחלתם לחפור חפירה אלינו ? חה חה חה !

מיכאל :        חשבנו שנצליח לסיים אותה במשך ימים אחדים…

טרומפלדור : מרחק של קילומטר ורבע בימים אחדים ובמזג אויר כזה – ילדים תמימים אתם חברים.

ורטהיימר :  שכחנו פשוט שקילומטר ורבע לפנינו .

גדעון :         ובכן עבדנו עד כה לחינם ?

טרומפלדור : לא לחינם… אין עבודה הולכת לטמיון… כל עבודה נושאת פריה , לא תמיד רואים אותו…

מיכאל :        אם כך הרי שאנו מנותקים לגמרי ! ומה המצב בעמדות הראשונות של החזית ?

טרומפלדור : רע מאד ! אוכל אמנם עוד יש להם , אבל הכדורים כמעט שאזלו והאויב מתכונן כנראה

                 להתקפה גדולה , אחרת לא היה מבזבז כל כך הרבה פצצות וכדורי תותחים… ואם יפתח

                 בהתקפה יפלו כל החיילים בשבי מחוסר נשק… במפקדה כמעט שהחליטו על נסיגה  כללית…

אני הצעתי לנסות לשלוח הנה תחמושת ומכאן נעביר אותה בקלות לעמדות הראשונות . הקושי העיקרי הוא

בהבאת התחמושת מן המחסנים הנה הקולונל צחק לי וכדרכו ציוה מיד להעמיד שתים עשרה פרדות

עמוסות תחמושת ואמש קרא למפקד כללי של כל הפלוגות האנגליות והיהודיות שלנו והציע לחיילים

להתנדב להעביר הנה את התחמושת . לא היה איש שיקבל על עצמו את התפקיד והקולונל השאיר את

הפרדות העמוסות על מקומן כאילו מתוך כוונה ללעוג לי בגלוי. לו הייתה ידי זו אתי – הייתי אני מקבל על

עצמי להובילן הנה !

מיכאל :        אבל הן זה פשוט איבוד עצמי לדעת להעביר שתים עשרה הפרדות בתוך מטר הפצצות.

                   הפרדות תשתוללנה מפחד ותתפזרנה לכל רוח…

טרומפלדור :   כן… אבל כדאי לנסות… תארו לעצמכם : לו הצליח הדבר , היה גדודנו מציל את הצבא

                    מנסיגה כללית…

שלזינגר :       אני אלך ! אני חולה ! אני בין כך אמות… אני יודע להחזיק בפרדות… אני ! אני אין לי

                    חום ! אני רק רוצה להיקבר בארץ ישראל ! רק לכתוב לקלרה שאני בארץ ישראל שהיא

                    תבוא אל… שהיא תביא פרחים אל הקבר שלי… שהיא…לא תבכה… לא תבכה…

טרומפלדור :   איזו שטות עשיתי שלא הבאתי אני אבקת הרגעה ! הכבר היו לו התקפות אחדות כאלה ?

סעדיה :         לא… רק אתמול קפץ פעם אחת מעל משכבו ורצה לגשת לבית החולים… מאז שקט קצת.

                    רק מתוך השינה היה מדבר…

טרומפלדור :  כמה ימים הוא חולה ?

סעדיה :       ארבעה ימים… הצטנן קשה וקבל חום גדול…

טרומפלדור :  יש להציל אותו בכל מחיר . אולי יחדלו סוף סוף מההפצצה האידיוטית הזאת  ואנו נוכל

                   להעביר אותו בלילה לבית החולים ?

רחמים :         איפה ורטהיימר ? לאן הלך ?

מיכאל :         איפה הוא באמת ?

טרומפלדור :  הלא רק עכשיו ראיתי אותו ?

גדעון :           איננו בחפירה , איננו !

מיכאל :         (מסתכל במשקפת) הוא זוחל , הוא זוחל אל המחסנים!

טרומפלדור :  מה ? ורטהיימר ? לא ייתכן…

מיכאל :         הוא רץ ! הוא רץ ! הגיע לאוהל ! הגיע ! הוא רץ כמטורף…

גדעון :           אבל למה הלך ?

סעדיה :         אולי הלך להביא את הפרדות עם התחמושת ? אללה יוסטור !

רחמים :         שדי ישמרנו מכל רע ! הוא הלך ! הוא ייהרג ! הוא…

מיכאל :         הן תמיד היה פחדן כזה… ופתאם…

גדעון :           שטויות ! הוא הלך פשוט… הוא רצה…

טרומפלדור :  הוא הלך להביא את הפרדות ! עכשיו אני נזכר במבט עיניו שעה שספרתי לכם על

וורטהיימר… הם מפחדים מן המוות מפני שרואים אותו בכל אכזריותו , אבל הם היודעים ללעוג לו ברגע

המכריע…

החבורה :       מה שם מיכאל ! מה אתה רואה , מה ?

מיכאל :         הוא בא ! הוא אוחז ברסן שתי הפרדות הקדמיות והשאר הולכות אחריו צעד צעד… הר

                   של עפר התרומם סביבם ! הפרדות משתוללות! ורטהיימר אוחז בשערות צוארן ! הוא

                   מתחיל לרוץ ! הן רצות אחריו כמכושפות ! כולן מטילות בו את ראשיהן והוא רץ

                   ורץ…(רעם פצצות) פרדה אחת הועפה באוויר ! השאר מתפזרות , מתפזרות ! ורטהיימר

                   רץ מזו לזו ! מושך אותן , מתחנן לפניהן , מלטף את צווארן… הן נכנעות… הן רצות

                   שוב… רצות כמטורפות…

החבורה :      (מתפרצת החוצה) ורטהיימר ! ורטהיימר ! בוא הנה , הנה

מיכאל :        הפרדות באות ! אחת התהפכה שוב ! השאר באות , באות ! ורטהיימר נאחז בצוואר הפרדה,

                   הוא תלוי על צווארה והיא סוחבת אותו , נושאת אותו. החברים יוצאים לקראתו מן

                   החפירה ! הם תופסים את הפרדות , תופסים וסוחבים… ורטהיימר נופל מצוואר הפרדה !

                   רחמים אץ אליו , הוא מרים אותו ! הוא מביא אותו ! ורטהיימר ! ורטהיימר ! (רץ החוצה)

.טרומפלדור :  (שישב כל הזמן כמאובן , קם בהתרגשות , אוחז שרוולו הריק וניגש בצעדים איטיים לפתח

                   העמדה) . רחמים :   כל הנשק הגיע ! סוחבים את הארגזים לתוך החפירה ! הכל סוחבים…

טרומפלדור : ורטהיימר ?

רחמים :       חתיכת פצצה נכנסה בצווארו… הוא שוכב ככה…

טרומפלדור :  הוא מת ? לא… לא… בנים כאלה אין מתים… לא , לא…

שלזינגר :      אני רוצה לארץ ישראל !

 ״אולי יפסיק בינתיים הגשם, אולי נצליח להתקשר עם העורף ?״ והדברים ביטאו את רחשי הלב. העיניים נשאו לרקיע המעונן ולאווירון שהיה מונח לרגלי הגבעה הצהובה שבור כנף, ופישל כבר לא הפסיק לדקלם, נדלק בו יצר המשחק, השליך את כלי החפירה וכמו על הבמה חיכה את ישעיהו [ארליך]: ״אם נצליח לגמור את החפירה, מחר מחרתיים אז תפתח הדרך אל המחסנים ואנו ניצולים, ואז" — עזר לו ישעיהו שנכנס לעיתים לנגריה — "יביאו לנו תה, לחם, נקניק וכדורים…״

— "ובשבילי זה היית צריך לבוא לגוש עציון בעצם השבת? הא, פישל, פישל! — מה, לא יכולת לחכות עוד קצת בירושלים?"

— "יכנס בכם הרוח כמו בי! רוצים לצחוק ממני? אותי אתם שואלים? ואתם, מה אתם עושים כאן? בחיי זה תיאטרון!"

צחוק התגלגל מפיו של פישל וכל הנגרייה בגילופין. כעת נטפלו לאברהם דפנה — ״׳וורטהימר!״ — סחבו אותו בשרוול החולצה — ״נו שחק!״                                   . ,

— "אתה עוד מפחד ?"

נעמד לו הבחור החינני, פליט המחנות, וספר בתמימות מוגזמת את הסיפור על הנערה שאהב פעם, על צמותיה הארוכות וצווארה הלבן. הם בנגריה הסואנת, גם חבלני הפלמ״ח מקשיבים דום ואברהם מתאר בכל עצמותיו כמה נפשו יוצאת לזו בעלת הצמות הארוכות, מבטי כולם הופנו לחלון היחיד הקטן שבנגרייה והביטו רחוק רחוק, למקום בו נמצאה באותו רגע אהובת נפשם.

העבודה בנגריה הושבתה כליל, ליד התנור המעשן, שעל פתחו עמד סיר הדבק ניצב ישעיהו עם צלחת פח מלוכלכת על ראשו, שצריכה הייתה לסמל כובע פלדה ואמר:

— ״הרי שאנו מנותקים לגמרי… ומה המצב בעמדות הראשונות של החזית ?״ חבט חבטה הגונה על שכמו של דוד מרמור הגבוה: ״נו, תגיד כבר מה המצב?"

ודוד הלץ היה עונה בצחוק: ״אין דו ווייסט נישט?״ האויב מתכונן להתקפה גדולה… ואם יפתח בהתקפה יפלו כל החיילים בשבי מחוסר נשק… במפקדה כמעט שהחליטו על נסיגה כללית״.

*

בי״א אדר יצאה לגוש שיירה עצמית בלווי חזק לאחר תמרוני הבטחה רבים, השיירה לוותה גם על ידי אווירון ומכשירי קשר, השיירה הצליחה להגיע לגוש ולחזור מיד ללא תקלה, מלבד חומרי האספקה והביצור המעטים הובאו לרבדים אנשי ההשלמה והרוח בגוש רוממה, מיד אחרי השיירה נחתו מספר אווירונים זה אחר זה והביאו משלוח מתל אביב, נשברה הבלוקדה האנגלית, היה זה יום גדול בגוש והוא סייע הרבה לעידוד האנשים, למחרת בשעות ערב נמסר דו״ח על המצב, תכניות משקיות הועלו על סדר היום, כל מה שנאמר לפני חדשים בלווי ה״איך" נאמר כעת בליווי ״יש״ או ״יהיה״ אולם רושמם של הדברים נטשטש עם התחלת האקדמיה לזכר הל״ה, 35 נרות הוצבו על קני הרובים ויעקב ייחד את הדבור על גבורתם של הנופלים, כשהועלה המסר הופיעו חברה ליצים בתוך עמדה, חמושים ורציניים והציגו קטע מ״מסדה״.

— ״לקום וצאת לקרב! בכל זאת לקרב!,׳ רעם קולו של דב קלינצהלר [נפל בכפר עציון, אחיו אריה, לימים גזבר מועצת קריית אונו, שינה את שם משפחתו ל-אחידוב], הגידם הופיע על הבמה, חמק עבר והטיל מבט רב משמעות לתוך האולם המלא, הוא בא לראות את ממשיכיו, חיוך מלא מיסתורין הופיע על פניו, כל מה שנאמר בוויכוחים בוטא כעת במשחק ויוסף [דמסט], גייס הרוח המובהק, כרע ליד השקים ובקול מלא רטט ציטט קטע מהתפילה של ״מסדה״. טושטשו הגבולין בין החזון השירי והמציאות ללא כל חוצץ, ספק אם יש מקום שבו אפשר היה לחוש באמיתות הפואימה של למדן כמו במקום הזה וספק אם היה אי פעם מקום ששירה הפכה מציאות כמו באותו יום בעציון.

בחזית גליפולי דלף הגשם, כן דלף אותו יום בגוש, הוויכוח על החפירה לא נלקח רק מן הספר, הוא נמשך למעשה בין הצופים בשעת העבודה, המרחק בין חפירה לקבר גם פה היה קטן ולא לשווא היה דב מבקש שאזכיר לו שחופרים חפירה ולא קבר, שאב הלוחם את המים מהעמדה והקודח הפליט את דבריו מתוך חום, והדברים נדו בין קוטב ההצלה לקוטב האסון, ואז הופיע טרומפלדור ובדיקציה נפלאה הפטיר את דברו:

—  ״אין עבודה הולכת לטמיון, כל עבודה נושאת פריה, אלא שלא תמיד אנו רואים אותו. — כדאי לנסות… תארו לעצמכם, לו הצליח הדבר היה גדודנו מציל את הצבא מנסיגה כללית…״

יהושע לבינוביץ נתן טעם למותו של הגיבור וחשף בוודאות את יניקתו מהמסורת וחרז מילדותו אנקדוטות מאירות, לא נותקה השלשלת, מפסגת תל־חי נמשכה לל״ה ומהם למאזינים שישבו באולם, היה זה יום חג גדול בכפר, טיפסו הנפשות בסולם המיסתורין והשתהו לדמיון שבין זמנים וגורלות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s