הספר- "ההר הקדוש". פרק: י"ג וידוי בצבור

פרק י"ג

ווידוי בציבור

כל גוף חי לו את חייו העצמאיים וניסה להתגבר על הדיכאון שהשרה הניתוק האכזר, הפלמ״ח התכונן לעזוב את הגוש וניצל את הימים לאימון חייליו, כדי להעבירם לתפקידי פיקוד. הסטודנטים ששבעו מהקור והגשמים ביושבם במשלטים, אף הם תבעו כי יחליפו אותם ויוציאום מהגוש, איזו רוח של החלצות מהמלכודת אפפה את האנשים, רוח של מרידה בשיממון המתין רק לחכות להתקפות אויבות, נמאסה עליהם הצפייה בלי מעש הקרב והגעגועים הציפו את הלבבות, זה ימים רבים לא באו מכתבים, הלכו ורבו הביקורים בכפר, כדי לשמוע חדשות ולהאזין לדרישות שלום של קול המגן העברי, חברי הקבוצה היו מתבודדים בחדרים ומדיינים בינם לבין עצמם על הצעת ״קפלן—חורין״ [ההצעה הייתה להעביר את הנשואים לעיר על מנת שיעבדו לפרנסת משפחותיהם] שהוצעה לנציגי הקבוצה, ובמזכירות ישבה על אותה המדוכה המועצה עצמה, התחילה הפקעת להסתבך, הדיון התגלגל עד ריב, ולאזני המגויסים הגיעו הדים קטועים בלבד, מה להם ולאספות הקיבוצניקים? לא הבתים שלהם ולא הריב, העיקר לצאת מהמקום בריאים ושלמים. היה יואכים המפקד מתיישב ליד הפסנתר ופורט על מנענעיו איזה צלילים עמוקים, מזמור לבדידות הסטודנט המגויס ובאולם סביבו כל החיל.

הערבים לא יטריחו עצמם במזג אוויר רע לכבוש את הגוש, ידי יואכים הארוכות והעדינות כבר לימדום פרק במלחמה עם יהודים, הידיים הסטודנטיות הרכות שהחליקו על נימי הפסנתר היו לסמל הדור שחונך על ברכי ההומאניות ושבעת צרה הפך לארי גא הלוחם בחירוף נפש.

ישבו הסטודנטים היגעים ועלעלו בעתון ישן , חטפו שיחה עם אנשי המקום על מצב האספקה, על הגשם הטורד, על אחוז החולים שאחזה בהם הצינה, וכל הזמן היטו אוזן לדברי הפסנתר, בפגישה הזו הבלתי אמצעית נהרסו המחיצות המדומות, לפתע ראו את אנשי המקום באור אחר, באים ויוצאים לתצפיות חגורים בכלי הזין, חוזרים מהקור קפואים ורטובים כמוהם, מרחוק היה נראה הדבר אחרת לגמרי.

״הצנחנים״, אנשי הפלמ״ח הדתי, ישבו ב"גבעה הצהובה" בצריף פח ובאוהלים בין החירבה [זכריה] של הסטודנטים והכפר, כשהגשם ירד ישבו אף הם יחדיו והקשיבו לסיפורים או שחקו בקלפים, את האימונים גמרו זה מזמן ויחיאל יוכלמן [הי"ד] מפקדם היה עולה אליהם מדי פעם, בקוותו שהגשם יפסיק, ויוכל להמריא באווירון מהגוש, פקודת היציאה הייתה בכיסו ואף תורו הגיע זה מזמן, אולם כל פעם וויתר על מקומו לנצרכים אחרים, בסוף התרגלו בעלי המרפקים לדחותו מפתח האווירון בידיים ממש, נתגלו הסימנים הראשונים של אלימות כלפי פנים, בחור שהורגל לראות בכוח הזרוע את השופט בשדה הקרב התחיל לפתור את ענייניו גם בפנים על ידי תגרה ומכות, ניתן רק רמז שהפלמ״ח יוחלף והחברה כבר כבשו את שדה התעופה, הם קבעו מי יוצא ומי בא, לעתים פגשתי את יחיאל חוזר מהשדה כשלבו דווי עליו לא כל כך מחמת השארותו במקום, כי אם מפגיעת האלימות שהפכה לשיטה וגם הם לא היו רוצחים מטבעם. בערבים היו יושבים ומתכוננים למסיבת גמר הקורס לממ"כפים, שרו שירים מתוך השירון וניסו להמחיז איזה מחזה מבדח על ישיבתם בגוש.

*

באיזו תרועת ניצחון חידשה השמש את זריחתה, כאילו לא זרחה זה עידן ועידנים, האדמה שרוותה מים לרוב שקדה להצמיח עשב ופרחים, שטיחי ירקות דשנים כסו את עריית הנוף ובולמוס של פריחה ולבלוב פשט בין העצים, מכמני האזור התגלו מחדש לעין האדם, שישב שבועות בבית וגירו את היצרים, עתה יצא יוסף [דמסט, הי"ד] עם הפרות לאחו, היוקשים לשדות המוות ועובדי הביצורים לחפירות, תלי עפר צצו סביב להר, ערוצים שטוחים שבקושי יכול בהם אדם לזחול על ארבע ובין התילים הלבין הסלע הלבן, שהמים רחצוהו למשי וחרתו בו חריצים במרוצתם.

"פרימוס״ מצניח תחמושת לכפר עציון

בלבו של הגוש הסתער מדי פעם בצפצוף וברעש הטרקטור העוקר סלעים ומעתיק גבעות וטרטורו ממלא את כל הבקעה המולה וקולות, משטח ישר וחום, כעין שטיח, הלך ונפרש אחרי הדחפור לרגלי "הגבעה הצהובה" ובירכתיו הכחילו חולצות העמלים בהרחבת המסלול. בין הקווים הלבנים המסומנים בסיד הלך אהרונ׳קה [יבנאלי, הי"ד] הגוץ בגופיה האפורה, כששתי ידיו השריריות, המלאות אונים, נמשכות מדי פעם לתקן איזה משקע בשדה או מסלקות אבנים, זיעה נגרה בלי הרף ממצחו ומגבו השחום ופניו בל יראו, אין זולתי המסלול! לא היה לו בימים אלה דבר בעולם, מלבד אותו פס צר של אדמה, שכל התקוות וכל התכניות נקשרו בו, מסביב מחייכים כרי כלניות, רקפות ביישניות קורצות עין, הנרקיס מציץ מבין הסלעים והסבירו מתנשא מעל ים העשבים, ״אסור לראות!״ המפסיק מעבודתו ונוהר אחרי הקסמים מתחייב בנפשו ובנפש חבריו — אין עוד מלבד המסלול !״

מצעדו של אהרונ׳קה כבר כושל, עייפו רגליו מללכת הלוך וחזור לשדה התעופה בשעת הגשם, שולי מכנסיו דבקו בעקביו וצבעם כעין האדמה החומה הרוויה מטר —  ״שדה תעופה כזה אין אפילו בתל־אביב״ — הוא מתלוצץ עם אנשי הפלמ״ח.

— ״עוד שלושים מטר ואווירונים גדולים יוכלו לנחות בגוש!" — חבריא מציתים סיגריה, מודדים את המסלול ונושאים עיניים תמהות לאהרונ׳קה שכבר אחז בידית המנוף: — מה ברנש זה רוצה מאתנו עוד שלשים מטר, מי יודע מתי זה יגמר ?

וביום זה המוצף שמש הופיע המוות בתחבולות חדשות, עם שחר הכה הפרופלור של אווירון בראשה של נעמי דרוזדיק [הי"ד] מרבדים שהתכוננה לצאת לחופש להוריה. — ״אפילו בעמדך על סף החופש הוא אורב לך" — הוגים הבחורים, ושוב נלקטים האבנים וסלי האדמה מורקים על המסלול והמחשבות תרות אי שם במרחבים של התעלומות — ״המוות הוא שליט החיים וכל אחד התאב לחיות תלוי בחסדו, הגוש הזה מקולל, בלי קרבות הוא מחסל את הפלמ״ח״.

ולא עברו שבע שעות מהאסון הראשון ושני בחורים נוספים נספו ממוקש שהתפוצץ, יש שמת חרש ויש שיוצא את עולמו בקולות וברקים, הכפר הוכה תדהמה, שמעון נתרסק לחתיכות וצפופה ילל יללות מחרידות בהתאבקו עם המוות מתחת למשא הבטון, כאנשים שהוחרדו מהפכת הרי געש נראו אנשי הפלמ״ח אצים עם מכושים למקום האסון, בעיניהם בער הזעם: ללחום במוות! להציל את הנאבק עמו! לחלץ חיל מהחבורה ההולכת וקטנה, אך צל הוא המוות ובלתי נפגע ממבטי חיילים נזעמים, בדמעות לוקטו האיברים הרסוקים — ״האלה ימי חבלי גאולה של ריסוק איברים ?״

*

בסימן יום המשופע מוות החל הווידוי הגדול בציבור, אשליית ההצלה ריחפה באולם ומולה צל האסון, המוסדות הכספיים הציעו לקבוצה להעביר חלק מבעלי המשפחה למקום אחר בישוב, כדי שיפרנסו את הנשים והילדים, וישמשו כחלוצים למשק חדש אחרי מעשי האיבה, ההצעה באה כתשובה על הדרישות הכספיות של הקבוצה, אולם לא היה לה כל אישור מטעם מוסדות הביטחון, היא נועדה להקטין את מעמסת ההוצאות להחזקת המקום ולהעביר לגוש כוחות זולים יותר, הקבוצה הועמדה בפני ברירת הפירוד לשני מחנות, בעלי משפחה מחד ורווקים מאידך, נתן לנו להתווכח על הצעה שלא היה לה כל סיכוי להתגשם, מכיוון שהפיקוד החליט לא לנטוש את הגוש בכל מחיר, אולם הדברים שנאמרו בשעת הדיון הם תעודה נעלה למידת ההשתרשות במקום ולנכונות להגן עליו.

בכל מילה שנאמרה פעמה האחריות כלפי התביעות הגדולות של הזמן — מה עדיף ממה? השמירה על המקום או שמירת שלמותו של הגוף המתיישב ? היש לפנות את האנשים על מנת להציל את הגוף? או שיש להקריבו ללא כל התחשבות ? כלום פטורה הקבוצה מלדאוג לנשים ולילדים ולסמוך על החלטת אנשי הביטחון? היש בהצעה שהוגשה רמז לפינוי אפשרי? המוסרי הוא לפנות את אנשי הקבוצה ולהעביר במקומם כוחות מתאימים יותר מבחינה צבאית? ואולי לא כדאיים הקרבנות הרבים, מכיוון שהגוש יפונה בעתיד, מאחר שלא נכלל בגבולות המדינה ?

אלה שחייבו את החזקת המקום נשאו בכוח אמונתם למחר בהעלימם עין מהמצב של ערב אסון וגייסו את כל מרצם ואת כל רגשותיהם כדי להפיל את ההצעה, כדי לסתור את גישתם הרומנטית שינקה בעיקר מהרגש באו דבריהם הצוננים והאכזריים של השוללים, באהבה למקום לא נפלו מהמחייבים, איזה משב של טרגיות עמוקה התנשב ממסקנותיהם, ובעמדם אלה מול אלה אמרו שבח להר.

— ״את המקום הזה אני רואה כביתי, הצעה זו כמוה בעריקות והסתלקות מהמערכה — אין להימלט מהגורל !״ — טען אחד המחייבים, שיתוף הגורל במערכה המילולית לבה את הוויכוח, והעלה אותו לרמת דיאלוגים ופרקי שירה נשגבים, משק הגורל כבר לא פסק מלרחף באולם, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם והוויכוח היה מכאיב ופוצע, מילות ״עריק״ נתקלו בדברים גאים ומוכיחים מחברים שעמדו בחפירות ושקדו על עניני הביטחון. ותוך סערת הוויכוח קם איש המטע שבכפר (שלום גרנק [הי"ד]) ובטקט רב נכנס לסוגיה הסבוכה של הרגש וההיגיון:

— ״אני אוהב את המקום הזה, פה שתלתי את השתילים הראשונים, פה הקמתי את ביתי, פה נפלו מבנינו קרבנות ואת רוח ההרים האלה החדרנו בלב ילדינו״.

דיבר אדם מושרש ששקע את מיטב כוחו במקום ולא היה ספק שאין מי שיכול להתחרות בו באהבת המקום, גדולתו התבלטה בניתוח המצב תוך רתחת וויכוח סוער:

־ ״דרך הרגש ודרך ההיגיון אינן הולכות בד בבד, המצב הפוליטי ברור, למעלה מכל ספק שהמקום הזה לא יהיה במדינה העברית, וזאת שאלה חמורה אם נוכל לחיות במדינה ערבית? ובכלל בקשר לעתיד המקום הזה מתגנב ספק ללב, ההיגיון מחייב למצוא פתרון לאפשרות שניה, הרגש שולל זאת, אולם הדאגה לעתיד קיימת לעיניי המוסדות והם מוכרחים ורוצים להקדים רפואה למכה, למכה האפשרית, לספק המכרסם בלב, לעומת זה; מה מכינים האנשים השוללים את ההצעה הזאת? מה הם מכינים לקראת הספק?"

אחד אחרי השני חשפו את מחשבותיהם והדברים היו נוקבים עד היסוד, כל אחד וגיוונו המיוחד, מזגו וכוח הביטוי שלו, בהעיפך עין ראית באותה אספה כמה השתנו פני האנשים, מגדלי הזקן הלכו ורבו, מהם עם זקנים פראיים או מסוגננים, יוסף הפליג להיסטוריה והביא ראיה שעזיבת מקום אינה בגידה ושלפעמים זה רצון ההשגחה, כדברי בעל מוסר נשמעו דבריו של יהושע לבינוביץ:

 כל מי שחורד לגורל הקבוצה אל יסתפק בשב ואל תעשה אלא יבקש פתרון! האמונה במוסדות לא נתנה להתגנב למחשבה ספק של הפקרה, ברגע האחרון, אם יתברר להם שאין תקוה לגוש, בוודאי יוציאונו מהמקום.!^,

כאחד תימהוני ניצב יצחק כץ [הי"ד] ושאל:

—  ״ההגיעה השעה השתים־עשרה ? אם מוסדות מסכימים ליצירת פלוגה — יש דברים בגו!״

יעקב הקשיב לחילופי הדברים וראה את כנותם של האנשים, דרמה התחוללה בפניו והוא עצמו היה כבר מחוץ לדיון, דבריו נשמעו בקשב רב ונצררו לעולם בליבותינו: ״מבחינה אישית, בין כך אהיה האדם האחרון שיעזוב את המקום בגלל תפקידי, אך השאלה היא כללית, אם יש עוד עם מי ללכת ? אם יש עוד מספיק כוח להתחיל מחדש ? ואם הדעה האומרת, כי הקבוצה תתפורר עם קבלת הצעה זו מבוססת והאנשים קשורים רק עם המקום הזה ואינם מוכשרים להתחיל מחדש, אם עמדה זו תתגלה כבלתי נרתעת — הייתי חוזר מדעתי לתמוך בהצעה זו, כי לנגד עיני שלמות הקבוצה! אך האנשים המתנגדים להצעה טומנים את ראשיהם בחול ומתעלמים מהמציאות המכריחה אותם לחשוב על כך, רק שמרנותם אומרת להם להירתע מצעד מחודש זה שבואו הכרחי!״

גורל הקבוצה וגורל הפרטים בה — מאה גורלות בסאה אחת, תוך הוויכוחים הישתנו הגורלות ? ואולי המקום עילה למבחנים הטראגיים? באמצע הוויכוח נכנס אברהמ׳ל והודיע שכל הדברים הבל; כי מוסדות הביטחון החליטו לא לעזוב את הגוש ושמהיום מתחילה תקופה חדשה ומשטר חדש.

— ״כולנו בספינה אחת — ותוך שטף הדברים התבלבל וסיים — אף אחד לא ינצל ממנה עד שתטבע״.

האשליה חלפה, ווידוי שווא היה, נוסחו ההחלטות שלא אמרו כלום ושכל כך הרבה לבבות תלו בהן את פתרונן, צריך היה למנוע פילוג בקבוצה ועל מזבח העמידה הובא הקרבן שנדרש.