הספר "ההר הקדוש"-פרק ט"ז:עזה ממוות אהבה

פרק ט״ז

עזה ממוות אהבה

ממרחקים, מעבר לים ומעבר גבולות נזדעקו חברים לעזרה, לא עצרו כוח להמשיך לפעול מחוץ לגבולות המולדת השותת דמים, עת ביתם הפך לזירת מלחמה.

״אני בא !" שיגרו השליחים הודעה וכל אחד התנצל ובקש סליחה על שהוא רחוק אותה שעה מהכפר, שהסכנה המרחפת מעל חבריו אינה מרחפת מעל ראשו, הייתה זו הרגשת השותפות הקיבוצית והערבות ההדדית, שלא נתנה להם לשקוט ושלחתם ללוע האבדון, מתוך רצון ולא מתוך כורח.

״אני בא!״ צלצלה הבשורה בכל אוזן ודבר העידוד האיר את האווירה המונוטונית והמדומדמת של המבצר המנותק, מעל מרחקים עצומים, בדרכי האינטואיציה בלבד מסר לב לרעו את צו השעה, הוסיף עידוד ושפע אמונה, כמו אותו הקשר האווירי הפלאי, שהיה לממשי יותר מאשר קשרי היבשה המוצקה היו הדברים שהגיעו במכתבים.

הנשים העמלות והבהירות שחודשים רבים הפרידו ביניהן והבעלים, גם הן התקוממו כזאבות מתגוננות נגד גזרו של הגורל ״לא נוכל יותר לשבת בצפייה״, ה״אני בא״ קרא בהם להשתוות בוויתור, להתעלות בנתינה ומרטיסבון עבה הקירות נדדו במחשבה למתרסי הכפר וחלמו על עמידה משותפת בחפירה.

הכפר עצמו היה שרוי זה ימים רבים באפלה, אספקת החשמל נפסקה בגלל המחסור בדלק, רק בלילות הערפל הועלה אור במנורות שסביב לגדר, ליד שלהבות של מנרות נפט מפויחות ישבו חבורות בחדרים, רכונות על ספרים והניחו גשרים דמיוניים לעולמות שלווים ורחוקים ותרגלו את נפשם הנכספת להתעלות להגיע לשיא הקדושה והגבורה הרומז מעבר הדם ומהומת המלחמה, בדקו כל תג וכל רמז של זכירה ומצצו כל מילת עידוד עד תומה, הלחישה הטובה עברה בין הראשים הרכונים ״אני בא!״ מכל הפינות ממהרים בני ברית, עוד מעט יתעצם הכוח, המצור יוסר ודם חדש יוזרם לכוח העייף והמיוגע, קנקני און ועצמה, בחורים נועזים ומאומנים יובאו ובאש נעוריהם יכבו את הדליקה, זה טבעו של הקרב, שאינו כבה כי אם באש גדולה, כי אם בשיטפון הנקמה הגואה והזורעת לבה רותחת של זעם והשמדה, על ידי גלי גבורה משתברים והומים הנשאים בסערה ביבב ובזעקה אל מול האויב, כל נאצל וכל שפל שבאדם אז פורץ מגדריו ובנחשול הרצח ובשפך הדמים של האויב ושל יריבו גם יחד, חוגג הצֶלֶם את נצחונו ואת מפלתו הנחרצת, לאט לך הרוח, עוד רחוקים ימי התיקון הגדול, על דודינו לנוע בערוצי חתחתים ולמרות הדאבון והיתמות על חיי רעים ואהובים שנפלו ובשברון לבב על האדם הכוזב עוד נחשל רמחים וננגד חיילות, כי עוד חזון למועד.

*

בפינה נידחת של הכפר, בצריף המסגריה הבנוי מפחים, עמד אדם רכון על חתיכת מתכת קטנה ובפצירתו פצר בה בלי הרף, מה חייב אותו מסגר לאחר בנשף ובאורה הקלוש של מנורת נפט להתקין שן חולצת לבריחו של רובה מוחלד שהוצא מתוך הסליק אחרי שנים רבות ?

ביחיד כבחברה כולה פעמה אותה הרוח של נתינה ״אני בא!" בכל כשרונותי ומאווי, בדבקות למטרה היחידה, אני החלוץ החרד, בן בלי שם, העומד במלחמה עם עליונים ותחתונים ומקיים את מצוותה ככתוב ״בכל לבבך ובכל מאודך״.

היו לו לאברהם [שנוּר, הי"ד] ידיים מאומנות שלא התקשו לעשות כל מלאכה מהתקנת מוקשים עד תיקון אווירון, לעשות שן חולצת לא תורה גדולה, מיליונות פולטת המכונה בבתי חרושת, אולם להתקין שן חולצת ראשונה בראשיתית בידיים קפואות, ליד אור מנורה, במתיחות ובמחסור בכפר עציון הנצור, זו תורה גדולה, בה נשמת העמידה. עברו ימי האבירות והרומנטיקה, רק רברבנים מתיהרים יספרו סיפורים מתקתקים משדה הקרב, ובפי חללים במליצתם ישימו שירה, פני המתים היו מבעיתים, קפואים וצהובים כשעווה ודוממים כאבן המופקרת לצדי דרכים, רק כל עוד הנשמה באדם התגוששה תביעת המאבק עם היצרים, ופירפוריו היו אנושיים, קטנים וגדולים כשל נפש חיה, החובה גברה על החולשה והוויתור חגג את נצחונו בענווה בצער, במכאובים נתייסר הלוחם ונלבט בתועבת הדמים, זאת האמת, על החייל פקד חזון גדול ולא אניים קטנים וגדולתו נתגלתה דווקא ברציפות המעשים הקטנים, באותה העשייה המאומצת של השן החולצת, במאמץ לקצר את דרכי אספקת התחמושת על ידי שימוש בחוטי סנדלרות מתוחים בין עמדה לעמדה, במפקד היודע את המצב ואינו פורט את השגב בפטפוטים ריקים על עמידה, בדמות הרועה המלמד הלכות קדושה, בכל אלה הזדרחה שמשו של הישראלי על הפסגה המסולעת של ההר, גם הפיקוד נזעק להביא מפנה במצב, הוא הטיל משימות והתכונן להגיש עזרה רבה, זעמם של הגייסות הכלואים עמד להישפך על ראש השונא שדהר ברכבו לבירה, לעצור את מדהרו ולהשמיד את רכבו, הפך להיות מתפקידיו של הגוש.

והוא בא, מוש הירושלמי, בעל העיניים הטובות והעצובות שמתחת לחשרת הגבינים העבים ראו רחוק והתייצב בראש הגייסות כפי שצוּוה. באחד האווירונים שנחתו מספר פעמים ביום, ירד בשדה, לבוש בטלדרס שעיר רכוס עד למתחת הסנטר.

בו ביום יצא לסקור את המוצבים ולקבל לידיו את הפיקוד ביקר במשלטים, קבל דו״ח מפורט והשתבץ בין אנשי המקום כאחד ותיק ורגיל, יום אחרי בואו פרסם את פקודת היום הראשונה שכללה את הרכבו החדש של מטה הגוש, כל ישוב שלח את נציגו והתפקידים הותאמו וחולקו לפי הצורך והתנאים, ברית חדשה נכרתה בין הבתרים, הפקודה להגן על הבירה בכל תנאי, נוסחה בבירור וחוזקה בגירסה דינקותא באימרה על ערכה הנשגב של ירושלים.

*

דובר בנו באותם הימים נכבדות — אתם הקומץ, המעט, תישאו בעול, למען ירושלים תחיו ותכלו, הפקודה באה על לבבות נכונים וזרעה נקלט, ירושלים, תכניתו של עולם שלם, לירוא ולקרוא לשלום, לשרות ולנצח, ככוויה להט חותם שמה בלבנו: ירושלים! — הכותל הבוכה, אלמנות ויתומים, בבואת אהבתנו הפרטית והכללית — איך נשכח?

כאבן השתייה ששוקעה בהר ציון, שקע בנו הצו, ״אתם המעט״ ו״אין ברירה״ והדברים צללו במעמקים ודללו את שארית הכוחות הגנוזים, רעננים היו העלמים, בני הצבא העברי המוטס הראשון, שירדו בעציון באלה הימים, מחלקת מתאבדים מובחרת, רוננת ועליזה הובלה לגוש הנצור לחזקו עד יעבור זעם.

מספר פעמים נתבדתה ההודעה על צאת השיירה המובטחת, השיירה הגדולה שבשיירות, שיירת המפנה, רק בשבת י״ז אדר ב׳ האות לא הכזיב, עם צאת האשמורה האחרונה בישרו המפקדים על בואה, עוד לפני עלות השחר כבר היה מוש על הסוסה הלבנה, מוכן לקבל את המשלוח המכובד את מסע הניצחון של בוא העזרה.

scan0034

שיירת נבי־דניאל בהגיעה לגוש

אווירונים באו ונחתו והטייסים היו נרעשים מסיפורי עצמם, 33 מכוניות משא, 14 משורינים, 4 אוטובוסים עם צבא עברי סדיר, על פני עשרה קילומטרים פזורה הכבודה הנושאת לגוש כל טוב.

מרבית שריונו של היישוב רוכז למבצע, מיטב לוחמיו גויסו ללוותו ועיקר הנשק של העיר נלקח לסייע, הכל הוטל למערכה. רב היה הסיכון — מה יכולנו לתבוע עוד? רוב בני היישובים שבגוש רוכזו כדי לפרוק במהירות את המטען, כי במהירות הביצוע ובהפתעה הגמורה, תלוי מזלה של השיירה.

אווירון בא ושב ומסר ידיעות על מהלך הדרך והמשדר מיד העביר את הידיעות למרכז העצבים שחולל את המעשה, ליד האלון הגדול שבפרשת הדרכים רוכזו כל העובדים מוכנים למבצע הפריקה, הסטודנטים ישבו על חבילותיהם וחיכו בשמחה עצורה לבוא הכוח המחליף ועל פני אנשי הפלמ״ח היה ניכר איזה היסוס קודר, הנה בא היום, נגמרה הישיבה במצור, עתה תתחלנה פעולות — אך מי יודע מה נושאים בכנפיהם הימים הבאים? מי יודע מה עלול לקרות בדרכים? על המחכה להם בדרך מהגוש לא חשבו עוד.

— לפרוק מהר! לא לעצור את המכוניות ללא צורך! החבילות הורדו בשרשרות, הכל נעשה במרץ, כהרף עין הורקו המכונות הראשונות, ערימות עם חבילות מצות, ארגזים עם יין, קמח, אורז ושימורים נערמו בשדה ושמו של ח. נשא על שפתים: ״הבטיח וקיים״ — הנה חל מפנה יסודי, במשך חצי שעה פורק כל המשלוח, כבר תקעו זה לזה כף: ״הערב יהיה קומזיץ הקומזיצים, אם רק יגיעו בחזרה בסדר״, מרימים את בקבוקי היין שנשלחו בתשורה, יין אדום כצבע הדם, כזה ששמו במרתף בימי עלילת הדמים, יין ישמח את לבב החברים הנצורים, שלא יותן לפי פקודה בכוסית הרשמית מהמחסן אלא בקבוקים, בעוד אלה שמחים ומשתעשעים במסיבות הופיע האווירון והודיע על בניית מחסומים בדרך.

*

מאחת המכונות קפצה בקריאות ובשמחה לקראתנו רחל וינר [הי"ד], ענוגה כפרפר בהיר כנפים: ״שלום! — עזה ממות אהבה — ראוני עמדתי בדברי, אינני פטפטנית, הנני נכונה לכל!", עיניה התכולות קרנו מאושר והבריקו בזיקים: שלום! ומבטה הורד למסלול החום והרהור אחרון חלף חמק מעל פניה, היא ניערה את ראשה בעליצות: ״מה אתם כה רציניים? תראו אותם איזה קבלת פנים, לך מגיעה נשיקה מזו ולך מילד פלוני…״, כשליחה של החלק היושב בעיר הופיעה, גאה, אצילה ושתי צמותיה תלויות בצדי ראשה, כמשקלות אורלוגין זהובים, חברה עמד בעיגול, אך לא ההין לגעת בה, היא הייתה של כולם באותו רגע ומיד פנתה לעזור לפרוק את המטען בין שאר העובדים.

פלוגה לבושת מדים סדורה בשלשות על מחלקותיה ומפקדיה ירדה לכפר לקול שיר חיילי מוכר, ביניהם חברים מימי הגדודים ובן-יוסף [צבי, הי"ד] עם זקנו הספרדי, הגיע האקורדיון הנודד לגוש ־־־ יהיה שמח, תכונה רבה קריאות גיל והידד, הוחלפו המשמרות במוצבים, חלוץ השיירה פנה לכביש ואחריו החלו להסתדר יתר המכוניות, מבטו המרוכז של מוש שהאיץ בנהגים כבר בישר את בוא הסערה.

תימרות אבק, חצרוצים, תקיעות וקול מנועים וקול קריאות פרידה, השיירה זזה למחוז חפצה, ההצעות לחזור דרך בית ג׳וברין לא נתקבלו, ״יבנו הערבים מחסומים, אין ברירה !״ שריונו של היישוב הוטל למערכה, יש לקצר את הדרך ולו על חשבון סיכון גדול יותר. לרוע המזל הוחלפו המכוניות, זו שמיועדת הייתה לפר בזו שמיועדת הייתה לאווירון והדבר גרם להשהיה מיותרת, רק כשנתנה הפקודה ״להשאיר ולזוז״ נאות הפר לעלות על הפלטפורמה ולא רצה להישאר גלמוד במכלאתו.

השיירה זזה לדרך ונעלמה מאחורי רכס הגבעות, מיד נשמעו יריות, נפתחה ההתקפה, מכל עבר ירקו ההרים אש, גם מהכפרים מסביב לגוש פתחו מקלעים לועם, תוך קולות הירי אצו, דהרו משוריינים עם מלווים לדרך ובחזרה, קצרה הייתה השמחה ובמהירות הפכה למהומת מלחמה, החלוץ התגבר על מספר מחסומים, אולם בסוף נתקע ואחרי קרב עם האויב התפוצץ על מרבית נוסעיו, גלגלי המכוניות נוקבו ולא אפשרו לשיירה לחזור לגוש, רק המאסף הצליח לנתק את המגע ולחזור לכביש הפנימי.

מפקד השיירה פקד לתפוס את הבית החולש על הדרך, לגרור את המכוניות סמוך לו ולהיכנס עם המתקיפים בקרב התגוננות, מהגוש ומרמת רחל נעשו ניסיונות לחלץ את השיירה, אולם הניסיונות עלו בתוהו, האווירונים שטסו מעל שדה המערכה הבחינו בהמונים הנוהרים באלפיהם, אך רק עם בוא הערב הורשו להפגיז את האויב, שעמד לכתר את המתגוננים מעברים. במשך כל יום השבת שלט חמסין קשה בהרים, הלוחמים המשיכו להתגונן בלי מים ובלי אוכל, ובגוש כל נפש מתענה: ״זה בגללנו, אלה שם תקועים,!".

הקרב נמשך גם בשעות הלילה וכשהתברר שהמותקפים נמצאים בסכנת השמדה, הופנתה דרישה לצבא לחלצם משדה הקרב, הצבא העמיד דרישות ונתן תשובות מתחמקות, שהדרך ממוקשת ויש צורך לפנותה. גם כשהסכים לצאת למקום הקרב, התקרב בצעדי צב ולמקום המתגוננים הגיע רק ביום הראשון בערב, מחזה מחפיר ביים הבריטי הנוול, כל לוחם עבר על פני מפקדי הכנופיות ומסר את נשקו כשאלה בזים לו ולועגים, הנשק נמסר לידי הערבים, שלא כפי שהוסכם עם המוסדות בירושלים.

המפקדה שגרה ממיטב מפקדיה לגוש בדרך האוויר, כדי לטכס עצה ולא הצליח דבר בידם, גם המאסף שנסוג לגוש נותר בו עד הימים האחרונים, כל השריון שנותר בדרך נלקח על ידי הערבים, לעיני החיילים שתפסו לפני יום את המנזר הרוסי הועבר השלל, באותן המכונות באו לגוש, אך למרות זאת לא נפלה בם רוחם, נוטה החייל לפענח כל מקרה ולפרש לו את סתומות גורלו, דבר נבי־דניאל, שהיה מופת של התגוננות פתע, נסתיים באופן מחפיר לרעתנו, אבל לא השפיע לרעה על רוח היחידה ועל ביצוע משימתה.

גיבורי נבי דניאל הוצאו, אבל באותו ערב בישר הרדיו על אסון שיירת יחיעם, לא! הפלמ״ח לא עזב את הגוש, ליד החדר, ממנו השמיע קול המגן את החדשות, עמדו הנערים והנערות ממלווי השיירה באותו ערב וקבלו את ההודעה העצובה, אחת קטנטונת עם סטן ביד פרצה שם בזעקה וצבטה את לחיה: 42 ? מי יודע מי נפל ? מבטים נזעמים של החבורה, בכי נערה מזועזעת, החבורה מצטמצמת וקטנה, כל יום נכרים קברים והבריטי מביים את האסונות בסיטונות בכל דרכי הארץ.

עמדו בקבוקי היין מבוישים במחסן, לא נתקבצה החבורה למסיבה. 42 חללים הוטלו לחללו של הגוש מדרך רחוקה והפסיקו את שירת המלווים. יום נבי־דניאל הפך לסגריר טורד, אולם לאחר ימים מספר הורמו שוב הראשים בגאון ומבצעים יזומים נתנו פורקן למרירות שנצטברה.

באחד הימים פרש צביקה המפקד מאת מכשיר הקשר בו עקב אחרי הקרב בקסטל וירד עם אברהמ׳ל לאבו־ריש לבשר להם, כי הסירה עם הנשק הגיעה למחוז חפצה, שצבא סדיר הולך ומוקם תוך המאורעות, שהגוש צוייד בכוחות חדשים ובאספקה ושיש המשך לדרכם, שהקרב על הבירה נמשך, שתי צלליות מופזות באודם נחושתה של השמש השוקעת, התכופפו מעל ל״ה השלטים כשני נציגי הדור הלוחם שנשבע כי עזה ממות אהבת ירושלים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s