הספר "ההר הקדוש"-פרק י"א: קולות קוראים להתעוררות.

פרק י"א

קולות קוראים להתעוררות

כמאה אנשים היינו בבתי הכפר הבנויים על הפסגה ובמורד המשתפל ויורד לתוך ואדי "אבו-ריש" כבר מצאו את מנוחתם 41 חללים. הפסגה והמורד, זה מול זה, עולם החיים מול מלכות המוות — שלטונו של מי יגבר ?

עמד לו השטן אי שם בהוויתו של הגוש ובחישוף שיניים לעג למאמצי ההחזקה: ״מאוחר מדי, חמישים חללים לא יכריעו את הכף !״ גם בעינינו עלה מחיר המקום. ה-ל״ה העמיקו את שורשינו וחייבו להשליך את עוגן החיים במימיה הסוערים של ההיסטוריה, אולם יחד עם זאת הם תבעו כפרה הכרחית ובדיקת הדרך והקוו. אם הגוש צריך להיות בלם בדרכו של האויב לכבוש את ירושלים, יש לספק לו את כוח האדם הדרוש, את האמצעים הכספיים והחומריים לביצורים, יש לציידו בכלים, בפיקוד, ובאספקה, לפני הניתוק הגמור. כל שעה אחת קודם מבטיחה יותר הצלחה ועלולה לחסוך דמים יקרים, ירושלים עצמה היתד, כאי מנותק ומלחמה התנהלה על הקשר עמה — כיצד היא תוכל למלא את החסר בגוש בזמן שהיא עצמה נזקקת לעזרה ? החלו להיווצר בקיעים וספקות בהחלטה להחזיק בכל העמדות בלי יוצא מן הכלל, ניתוק הגוש היה לעובדה, הבלוקדה של האנגלים הצליחה להשבית את השיירות, שדה התעופה טרם הוכן ודרך ההרים הוכחה כבלתי אפשרית. המצב תבע לחרוג מדרך השגרה של מילוי חלק מהצרכים תחת לחץ המאורעות וברגע האחרון. הל״ה הזהירו ודרשו תיקון יסודי.

כל זמן שירדו גשמים אפשר היה להניח שהאויב לא ינסה להנחית מהלומות חדשות מאחר שכבודו עלה שוב אחרי רצח הל״ה, אולם כיצד נמשיך לקבר חללים בלי שתינתן לנו האפשרות לנקום את דמם ? וירושלים מתבוססת בדמיה, אין לה ל״ה אחרים.

בשבילנו היו הגשמים שלא בעתם, הם יצרו אשליה שהכל בסדר, על מנת לעורר את המוסדות החליטה מועצת הכפר להריץ תזכיר על בעיות הביטחון והקשר, בעגמת הימים הדולפים ישבו ודנו ובזהירות ניסחו את הערכותיהם.

התזכיר סקר באופן תמציתי את קורות הגוף והמקום ולאחר פתיחה קצרה הזכיר את החלטת פגישת היישובים שמחוץ לגבול: על הגדלת האוכלוסייה, וביצור הנקודות מכל הבחינות. המועצה הניחה שקשיי המקום לא ידועים למפקדה ולמוסדות המכריעים, ולכן פירטה לא רק את הבעיות הזמניות, אלא העלתה על הפרק את בעיית קיומו של הגוש בכלל; ולאור האספקלריא הכוללת מנתה לפניהם את הבעיות לפי סדר חשיבותן.

אחרי סטטיסטיקה מפורטת על כוח האדם, באו תולדות המקום על כל ענפיו המשקיים וההדגשה נתנה לבעיית המים החמורה, לתחבורה ולענייני הביטחון.

״לאור המצב כיום, עם ריבוי האוכלוסייה בגוש ע״י תוספת אנשים מסוג זה וניתוק התחבורה, הננו חוששים כי אפילו בחיסכון המקסימלי שהונהג בשימוש המים, כמות המים שאפשר לאגור אצלנו לא תספיק לצרכי הגוש!

בקטע שדן במצב הביטחון נאמר כי בכפר עצמו חסרים 40 אנשים לשם מילוי התקן, וכי הכוחות המגויסים אינם באים בחשבון להגשת עזרה לנקודות המותקפות, כי אם להבטחת נקודות אסטרטגיות בשטח. במיוחד הובלט המחסור המשווע במקלעים ובכלים לטווח ארוך, כמפתח לכל הבעיות הועמד פתרון הקשר, התחבורה היא שתקבע אה גורלו של הגוש, בלעדיה אין לחשוב על הגשת עזרה ולא על העברת תגבורת ואז במילא מאבד הגוש מערכו ההגנתי והופך רק למעמסה מכבידה על ירושלים, במקום להקל ממנה את העול. בסיכום נאמר כי מגמת הדברים לזרז את המוסדות לדיון מקיף ויסודי ולנקיטת אמצעים מתאימים להבטחת קיומו של הגוש בתכנית ולא להשאיר לעניינים להתפתח מעצמם. יום העשרה, יום הל״ה, שבעה לעשרה, שלשים לעשרה, שבעה לל״ה ושלשים לל״ה — תאריכי דמים היו לנו וביד שר האומה נבחרנו לקרבנות ולניתוק גמור. סגר עלינו המוות והתהלך בתוכנו לבחור את בחיריו, טרנספר התנהל מהפסגה למור, חלק מהאדם החי נקבר עם כל חלל והמצפון עינה ולא נתן לשתוק.

 ההרים קולחו בלי הרף והאדמה נפדתה מצמאונה, נשיאים שחורים והורים עלו כל יום מאפסי ארץ והוריקו את מימיהם על הגוש, המים זרמו לוואדיות ושטפו כל גרגיר אבק שנותר מימי החמסינים, ועל ראשינו ירד ברד אסונות והיגון הגיע עד לנפש, היו הימים קודרים וזועפים, לפעמים התבהר קמעא ועשב רך הציץ מבין הסלעים ושפע של פרחי סתיו פשט בים העשבים, כששקטו הימים הופיע ״פרימוס״ במרומים והצניח עיתון ומכתבים.

על פתח הבור עמד יחזקאל ברלוביץ ובמוט ארוך מדד את כמות המים ורשם אותה על לוח המודעות, ובחדרים קרעו המכתבים אשנב לחיי המפונים בעיר, בדידות נגעה בבדידות וכיסופים התערבו בכיסופים, לרגע זרמו המילים מלב ללב כאילו לא קרה דבר .

מכל שורה זעקה ירושלים הפצועה ומצוקתה העסיקה את האנשים, דרך ביתו המפורד של החבר נמתחו חוטים וקשרי גורל, נימים השתרגו בנימים והתלכדו לאחדות שלמה, האגרות באו ציבורין, ציבורין וספרו את ענות הימים, על מנזר עבה קירות שבו שוכנו הילדים והאימהות, על הרעש ועל הצפיפות ובעיקר על החרדה הגדולה לגורל הגוש, בשבע וחצי בכל בוקר היו מתאספים המפונים במחסן הבגדים והמקלט היה משמיע את קול ״תלם אחד" מהבית, לרוב סופר בשידור על הפריחה ועל הגעגועים, על ההכנות לימים הבאים כשינחתו האווירונים הגדולים, וסיומת מלאת נחמה הייתה חותמת את הדברים ב״להתראות בבית״!

הגזברים היו רצים בעת הרעשות ויריות להשיג מצרכי מזון ואנשי העיר היו נענים ברצון ועוזרים להם בכל כוחם לכלכל את בני המגינים, ולא זאת בלבד שעזרו לאלה בעיר, אלא שיגרו מכתבים לקבוצה מלאי תהילות ושבחים על פלאי העמידה והשיאו עצות בענייני הביטחון, היו גם ששלחו קמיעות בנרתיקים עשויים מעשי ידי חושב ששיקעו בהם את כל מרצם הרוחני. נטוו חוטי ההתמכרות ההדדית בין הגוש והעיר, כמידת הניסיונות לנתקנו ולהפרידנו כן רבתה הנתינה, וכדרך כל האהבות הגדולות גרם הקשר הגורלי לקרבנות מרובים, אך האהבה הלכה וגדלה והמבחנים נעשו מדי פעם יותר טראגיים, ספק אם היה אפשרי עוד לנתק את הנימים בהחלטה כל שהיא, והנשים היו חומקות דרך רחובות העיר ועיני יקירי ירושלים ראום: ״הרי אלו בנות עציון המצוינות שראינום על פסגת ההר" ונפשם דולפת מצער, איזו אשמה מבצבצת מאישוניהם, בגללם הן סובלות רחוקות מהבעלים, הנשים זרזו את צעדיהן כדי לקצר את רגעי ההלקאה העצמית מהירושלמים, התכנסו במנזר פנימה ושפכו את לבן בגווילים הלבנים שנזרקו משמים לחצר הקבוצה. כשהחרדה התעצמה מחמת איזו תיגרה, או חילופי יריות וירושלים הייתה אחוזת דאגה לגוש עציון, הפנו הנשים את מבטן דרך הגזוזטרה של ״רטיסבון״ לעבר הרי חברון וכוננו את מבטן לעמודי תחנת השידור שבבית ג׳ללה: ״שם כפר עציון״… לו דברו ההרים ושאלום, אך המה שתקו באלפי טרשיהם, ראו מה שנעשה מעברם ולא שחו מאומה.

*

בגוש ירד הגשם בלי הרף, האנשים התאמנו להפעיל מרגמה ומקלע, החשמלאים סידרו תאורה סביב לגדר והתקינו את הטלפון הפנימי לעמדות, עתה היה יעקב יושב ליד המרכזייה ומקבל את תוכן התצפיות: ״עדרים רבים בסביבה", או ״החורשים מתקרבים לשטח הממוקש", מיד היה יוצא לעקוב אחרי הגילויים החשודים וכשהתברר לו שזו תכונה חשודה צווה לאסור את המסיירים בשטחים על צאנם ובקרם, היו אלה לרוב אנשי הלגיון ומפקדי כנופיות מקומיות, שאספו ידיעות על שטחי המיקוש ועסקו בהכנות להתקפה, מששוגרה אליהם אש היו מסתלקים, אולם למחרת היינו מגלים שפרקו את המוקשים שהוטמנו.

במשך ימי הגשמים השקטים האלה נתחוללה סערת הרוחות, הל״ה עוררו דיונים במוסדות, במפקדה ובמקומות עצמן. נוצר מעין מעגל קסמים: ״אם אנשי הגוש יעמדו איתן – אפשר יהיה להחזיק בגוש״ — אמרו מצדדי ההחזקה ואנשי המקום השיבו על כך: ״אנחנו לא נבקש פינוי, אם פקודה נמלאנה עד הסוף, אולם אם יש צורך לפנות את הגוש יצוו עלינו המוסדות לעזבו״. עמדנו מול ההיסטוריה, משקה נשא מעל ראשינו והסכנה הייתה רבה, אך אף צד לא העז להחליט לכאן או לכאן, בעקבות התזכיר באו ויכוחים גורליים.

המאמינים בתומם הפליגו למרחקי החזון ופסחו על המציאות: ״העובדות נכונות הן — טענו — אולם הנימה שבדברים מדכאת", לעומתם עמדו המפוקחים שחזון הגוש היה גם חזונם ואהבתם אותו הייתה שרירה כאור היום, אבל האיחור ההיסטורי גרם לבימה העצובה שבדבריהם: ״לעת עתה אמרנו את הכל ב״אולי״, בסימן שאלה, באם המצב הקיים ימשך יתכן שנצטרך ברגע האחרון לפוצץ את הכל ולעזוב את המקום, ויתכן שלא נספיק כבר ונצטרך לפוצץ את עצמנו עם הבתים ביחד״.

המאמינים הטיחו דברים קשים לעבר השוללים, שעוקצם פנה בעצם כלפי מעלה: ״השקענו כל כך הרבה עבודה במקום, עוד מעט תקום המדינה ואנו לא נזכה לה ? כיצד נשליך את ההר שנענה לנו״.

עמד מרדכי ארום באספה הגורלית ובקש בחום וברחמים גם יחד: ״היכן האור? קצת אור! קצת אור! הרי המוסדות יירתעו מהתיאור הזה! כיצד לא הוכנס גם קצת נוחם ואור בתזכיר ? עיני התלמיד־ החכם הסתכלו דרך זגוגיות המשקפים, שרכבו ברישול על אפו, וננעצו בקהל העייף: ״קצת אור! — כאומרות — היכן האמונה בטוב ובצדק, כיצד התפקרתם עד כדי כך שאינכם רואים מה שמעבר הפרגוד, מעבר הצרות והמצור?״

מול העיניים התמהות נשאו מבטים צורבים ומהורהרים של השוללים, שהאור נראה להם רחוק מדי בכדי שהגוש יגיע עדיו, כמה אורות שפעו פה בליל הנהרה וכמה נכונות הוכיחו יושבי האי המנותק, אך החבל הדק של הניסים עלול להיקרע, גם למפקדה אין בעלות על קיומו והאיחור מכלה את המגינים אחד אחד — המותר לעמוד בעקשנות ולטעון לא אזוז מכאן — אולי יש לקבל את הדין?

*

מי עמד פה בעצם מול מי ? לא אנשי המקום עצמם, האומה עמדה לפני הכרעות גורליות, האמונה במימוש הגאולה מחד ומאידך הוויתורים והקרבנות שיש לשלם בעד העצמאות, היה ברור שהמאבק יעלה לנו גם בוויתורים על שטחי קרקע ומעל הגוש כבר נתלה מזמן סימן שאלה גדול.

ובאחת השבתות קרה הפלא — נפרץ המצור, ״פרימוס״ קטן נחת בשדה וחיש מהר הוקף טייסו המון אנשים שנהרו מכל נקודות הגוש, ה״פרימוס״ עורר השתוממות ולהתלהבות לא היה קץ, הטייס היה ברעש למראה האנשים הצוהלים בתוך המלכודת, מסר את צרור המכתבים ודרישת שלום חיה מהנגב, ולאחר שעה קלה התרומם והמריא לתל אביב.

בוויכוחים הלך וחזר כעת נס הנחיתה, על ההר התהלכו האנשים במבטים צורבים ונכספים לשובו של האווירון, כיונה בשעתה בישרו המכתבים שהביא, שקיים עולם מחוץ לגבולות הגוש, דמויות הל״ה שבו אלינו והמבטים נשלחו לאי־שם, בו התאבק שרו של ישראל עם שדו של ישמעאל, שר החיים עם שר המוות, במרוצת הימים לא בקשנו חשבונות אם כדאי המאמץ או לא, מחשבותינו הלכו במסלולים אחרים וחיפשו פשר למבוכה הנפשית.

— לאן נוטה הצוו? מה תובעת מאתנו ההשגחה? מה פשר המבחנים התכופים ולמה נבדלנו כה משאר הישובים ?

הר נקרע מלב היישוב והוקף אויבים — פיקדון נתון בידיהם, אם יעמוד ההר בניסיון תעמוד הארץ כולה ואם יכשל חלילה תגדל הסכנה לחיי הארץ כולה, וההר קרוב לבירה, אפס קצהו נוגע בחומותיה, ההר עושה מאמצים להחזיק מעמה והבירה ליצור קשר להר, וכל המאמצים מתנפצים אל הסלעים. הנה קבר הל״ה…

כלו מחנות הנשיאים, תמו הגשמים, הצוהר שנקרע במסך השחור הלך והתרחב עד שהקיף את החבל מאופק לאופק. בתלי הבוץ הרוויים מים שקעו רגלי המגינים שבמשמר והעובדים בוססו במים ופזרו שדות מוקשים ומלכדות חדשות, עובדי הביצורים גלגלו אבנים ענקיות, ושמואל ארזי היה עוקב אחרי עגלת החמור ובין הובלה אחת לשנייה היה אומר את דברו, ודברו שקול, פנים לו לכאן ולכאן, המשימה הגדולה מזה והחרדה הגדולה מזה, כשתי עיני האדם הצוחקות והבוכות לסירוגין, וכך היה אומר בלקטו את אבני המילואים: ״המדינה תקום, בזה אני בטוח, אבל מה שיהיה אתנו, מי יודע ? מצבנו רציני מאד, למפקדה הרשות להחליט על דעתה כפי שתראה, היא יכולה לוותר אפילו על ישוב כמו כפר עציון, באם נראה לה שזה הכרחי להקמת המדינה, מפקדה יכולה לעשות הכל, אולם לנו מותר להביע את ספקותינו בקשר למצב״.

—  ״שמואל, ס׳איז טאקי אזוי שלעכט ?״ — היה שואל פישל בניד ראש רב־דאבון — ״הא, די לאגע איז שווער ?״

— לא צריך להתייאש לגמרי, אבל צריך להיות מודאג — השיב לו באידיש.

פישל [נורדמן, הגיע באמצע המצור, כדי לפגוש את אשתו ציפורה, שניהם נטבחו בכפר עציון] הלץ שבא מרצונו לכפר ישר מהאנייה, בכדי להיפגש עם אשתו שבכפר, ששפע עליצות והומור עסיסי, גילגל את עיניו המימיות ותוקעם ברקיע: ״למה לא באים היום האווירונים?״ לפתע ראית איך אדם זקן, ששבעה מדורי המחנות לא יכלו לרוחו הבריא, קורס תחתיו ונכנע, כורע לפני הגורל ודמעות אין לו: ״כשהייתי עוד נער פרצה המלחמה ולא יכולתי לעלות, אך נשאתי בי את התקווה, כי אזכה סוף סוף לראות את הארץ, וכשזכיתי אחרי התלאות להגיע לחופיה ב״יציאת אירופה תש׳ז״, גורשתי לקפריסין. אין לכם מושג כמה בכיתי כשקראתי על התקפת גוש עציון. כשמת ילדי לא בכיתי ככה…״ עיניו האדומות נראו כשני פצעים שותתי דמים: ״למה לא באים האווי­רונים? ושמואל הסביר:— ״יתכן שצריכים להגיש עזרה למקום אחר״ — אבל כשיתחיל הגשם יהיה מאוחר? כשהילד שלי מת היה גם כן מאוחר.