הספר "ההר הקדוש"-פרק י"ח: באווירה של חירות.

פרק י״ח

באוירה של חירות

קדחתנותם של מרחיבי המסלול שעבדו יומם ולילה, כדי לאפשר למטוסים גדולים לנחות בשדה התעופה, התמזגה עם הקצב המזורז של ביצור המוצבים והתחברה כחוליה אורגנית, בשרשרת ההכנות המרובות לקראת חג הפסח.

טרטור הטרקטור וחריקת שרשרותיו, בעקרו את הסלעים מבטן האדמה, נשמעו כשאגות ענק המסתער על אויבו בנהימות כבדות והתנשפות צרחנית, באופק סביב סביב, מעמק הברכה עד צוריף וסויאר, נראו אנשים מניפים אתים ומכושים וחופרים שוחות, על הרכסים נראו היוקשים כשהם ממלכדים את השבילים המובילים לעבר כפרי האויב.

עבודת הביצורים בנקודות הופסקה לגמרי. לפי פקודתו של מוש, הדגש הושם על המוצבים הקדומניים.

— אם אלה יעמדו במבחן — יחזיק הגוש מעמד מפני הסתערותו של הלגיון, ואם חלילה ייפול המנזר [הרוסי] ו[חירבת] סוויאר אין תקוה לשאר הנקודות.

לילה לילה יצאו האנשים עם נשקם וכלי העבודה למוצבים, נהרסו המחיצות המלאכותיות בין העורף והחזית, יחד נרתמו הכוחות להספיק לסיים את מערכת הביצורים מלפנים.

ביום התנהל קרב היריות ללא הפוגה, כבר אי אפשר היה לדעת, מי פתח באש על מי, את מבואות הגוש חסמו יריות הבראונינגים והלגיון נאלץ היה, תקופה קצרה, להתייאש ממעבר בכביש וכיוון את תנועת השיירות דרך "בית פג׳ר".

כרגיל התחיל ה״קונצרט״ בצרורות הארוכים של ״הוויקרים״ הנובחים, אחרי הפתיחה המטורפת באו חצאי הזחלים עם המרגמות והמשוריינים עם התותחים והחלו לטווח באופן שיטתי לעמדות ולחרוש את שטח המוצבים במאות פגזים.

יום חם בהרים, אביב במלוא פריחתו, העמקים רפודים בפרחים ססגוניים, הכל קורא לדרור מתיפייף ומעלה ניצה ובסביבת הכביש מתנהלת המלחמה בכל עוזה, קולות נפץ קורעים את מסך האוויר הבוער ומוסיפים ריח גופרית ליבושת העשבים והשרף, פגזי תותחים מבקיעים קירות וחובטים לסלעים על מפרקתם, פצצות המרגמות טסות גבוה, נעלמות תחת הרקיע המטושטש, ויורדות לארץ בשריקה, בפזרן אלפי רסיסים פוצעים, הירי משתולל כפרא המשוגר מצד לצד וחיילי המנזר עונים באש: ״לא תעלו לבירה!" טר,טה,טה,טה. טה… פה חיילי המנזר! טר, טה,טה,טה, טה…

הצרורות רודפים אחד את חברו, מתדפקים על הפלדה של המשוריינים, מנקבים את הגלגלים וחודרים דרך האשנבים לנהגים, פצצות מכוונות לצריחים, הולמות בראשי האויב שגמר את תחמושתו ומבריחים אותו למאורתו.

החייל בא על סיפוקו, הלגיון הוכרח לוותר על מעבר השיירות והמנזר הפך לו לשטן, בדרך שבה התכוון להשיג את נצחונו. החייל היה גא על התרומה שתרם לשרשרת ההתקפות שנפתחו באזורים שונים ונשא את נפשו לשחרור המלא.

מפשיטות בלילה התפתחו קרבות יום עזים ויד אנשי המנזר על העליונה, כל קרב הוציא אנשים מפעולה, אולם העקשנות לא רפתה, כאילו נוצרו יחדיו החי״ש והמנזר ומטבע בריאתם הופקדו לשלח אש בערבים, גם בימים שהייתה בהם פקודה מפורשת להימנע מתיגרות עם הצבא לא שכך הקרב, באופן אינסטינקטיבי לחץ מישהו על הדק המקלע, מיד נשתררה דממה בגוש, והאזנים נזדקפו לקלוט את קול יריות התשובה.

ביום אחד נקלע הפרימוס ובא בשעה של חילופי יריות, עיני המגינים נישאו אליו ברחמנות ובדאגה, האלחוטאים העבירו לו הוראה להסתלק, הפיות קראו לו קריאות אזהרה והידיים הראו לו סימנים לחזור, אולם הטייס לא שמע את הקריאות וחג מעל המנזר בעצם הקרב, זנבו נוקב במספר כדורים ולאחר שחג מעל המקום וזהה את שדה התעופה, נחת בשלום.

*

ליל חג החירות, ליל שחרורה של חיפה, כבשורה רחוקה ולא מציאותית נישאה החדשה בכל פה, חיפה שעמדה להיגזל מידינו שוחררה לראשונה, הקערה התהפכה על פיה. מי יודע, אולי גם בגורלו של הגוש לזכות לחירות בקרוב? לרגע נתפסו הלבבות לאשליה, אך מיד חזרו לראות את המציאות כפי שהייתה.

מלחמת תרבות זעירה התלקחה בהשתתק הקרב ואמביציות של מה בכך, מאותם החשבונות הקטנים המעבירים מפקדים צעירים על דעתם, מתוך אדיקות ל״קידמה״, הפרו את השלום. עם התלקחות הקרבות, התחזקה התשוקה למזג את סמלי העצמאות העתיקים עם המערכה החדשה וגבר הרצון להפגין את אחדות האומה לנוכח שבעת השונאים.

ברם, ההגיעה שעת החירות? הקם העם, משוחרר מעול זרים, לשחר את פני הגואל בחג החירות, הנושא בקרבו ביכורי ניצחון ראשונים ?

— רוצים לבטא את החג בצורה חדשה… טענו בעלי השררה ותשובתם הוכיחה כמה עוד רחוק העם מעצמאות רוחנית.

— החיילים רוצים לשמוח ולשכוח…

— החיילים רוצים — תירוץ כל קצין קטן, המחפש לו כיסוי לתעלוליו העלובים.

החיילים רוצים לשמוח — יש מקום לשמחה גדולה, לשמחה מעורבת ברעדה של מלחמת החירות, שוב אנו כובשים את הארץ ביד נטויה, בניסים ובגבורות. יהא שולחן אחד לכולם — סדר אחים לנשק ולקרבנות.

— אבל יש לנו תכנית משלנו…

במקום הצמידות לעיקר, לשורשי הדברים, באו הפילוגים, החג לא היה יכול להרוס את המחיצות שלא הרסה הסכנה.

הייתה הארץ גזורה לגזרים והצבא פלגות פלגות, איזו רוח תגבר בגוש הנצור בליל חג החירות? כולם סביב לעיר נזבדים במערכה, זבים דם וקוראים בשמה, וכל אחד בדמות אחרת יראנה, הוי ירושלים! עיר הנצח והשלמות, למפלגי צבאך גדולים חקרי לב.

*

— החיילים רוצים לשכוח… והחיילים רצו דווקא להיזכר בבית החוגג, בזיו הפסח ובניצני האביב, אלא שלא כן פסקו: המ״כ, המ״מ והמ״פ.

מול תותחי בווין הזדקרו מתוך אשנבי הירייה קני רובים בודדים, עייפו הצדדים כל יום להתמודד מחדש ובהתקרב שבת בכפר הייתה תכונה רבה, האחראיים לכלכלה ולמטבח מיהרו לסיים את הכנותיהם האחרונות, לא היה בכפר אף פעם בוהק מסנוור כזה, הכל כובד ומורק, שופשף והוברק, גם הגינה, שהעלתה עשבים שוטים נחרשה ועודדה והלילך הננס סיפק פרחים למכתבים, שנשלחו העירה. במטוס הובאו גיליונות הנייר והצבעים ויד חרוצה הכינה העיטורים: חירות, אביב, גאולה ופסח.

אנשים רחוצים ולבושים לבן יצאו מבתיהם המבוצרים לאוויר החופשי (חזיון בלתי שכיח בימי המצור), ירדו למטע והצטלמו בין העצים — צילום אחרון. ליד האלון בפרשת הדרכים ניצבה הפלוגה לשמוע את פקודת היום ובנווה־עובדיה עמד הקהל בשירת: ״המעביר בניו בין גזרי ים סוף״.

קהל מגוון של צבא ישראל, שקם אחרי אלפי שנים של עבדות, צבא המחפש קשרים עם אבותיו הגיבורים מלפני דורות, הסב ביחד לסעודת החג, בין המסובים השתרבבו קני רובים ובידיהם ההגדה וכוסית היין הקטנה, המתכונת המסורתית של הסעודה המלכותית השתלבה יפה עם הסדר הצבאי, חגורים ונכונים היו המסובים, היטו אוזן ללילה שהקיף את הישובים המנותקים ולקול היריות שהגיעו מאי־שם בהרים ושרו את ה״קרב יום, קרב לילה", בהדגישם ״שומרים הפקד, הפקד לעירך, כל היום וכל הלילה״.

כל הגוש אמר שירת ביטחון, מהמנזר בקעו עלו קולות האקורדיון והד גדודים רבים נשמע ברמה, מעבר גבעת העץ עלתה שירת עין צורים ורבדים ומאחורי הגבעה הצהובה קול משואות, קול מקהלות מגינים, קול עובדי אדמה, קול שיר וזמר, קול ריקוד וקריאה : ״לשנה הבאה בירושלים המשוחררת והבנוייה !".

גם בלילה הזה לא פסקה השמירה, באורו של הירח אפשר היה לראות את צלליות המגינים המוקפים תעלומה ומחשך, אפשר היה באותו לילה להגות על השוני שבחבורה, על דעותיהם המנוגדות, שלחמו על זכותן לעצב את דמותו של הצבא המוקם.

מעל המחנה המפולג ברוחו, בלטה דמותו של מוש, הוא לא רטן ולא הוכיח, כי אם התייחס בדאגה לריב, שעלול היה להחליש את המאמץ העיקרי של המלחמה. כאדם הנטוע בנוף הרוח העריך והוקיר את חילוקי הדעות וביקש לדחקם לאחר הקרב המכריע נגד האויב מבחוץ, הוא היה יוצא לנדוד במוצבים, על מנת להפיג את התמרמרותם של החיילים, שנהלמו מהרעשת תותחי הלגיון וסבלו מרגשי נחיתות ואפלייה: ״תמיד אנחנו בסכנה הכי גדולה״, הנה עמד גם המפקד בקו, עם הסטן הקשור בשרוך מעל כתפו ושיתף את גורלו בגורל החייל.

*

במוצב האוכף החזיקו הנערים שהוטסו מתל־אביב, פה שררה אווירת שדה, לא קירות ולא בניינים, רק קצת מטע צעיר ושטחי בור רבים הפרידו בינם לבין האויב, שהתבצר בבית הבודד שבקצה בית־אומר. לימינם בצוריף וצפא שרצו חיילי הלגיון ומן הבית הבודד שולחה אליהם לסירוגין האש, שטח גדול מודרג מלפנים, רק כמה גבנוני אדמה, שנוצרו מחוליות השוחות שהוחל בחפירתם, נתנו להם מחסה ומסתור, מאחוריהם נצנצו באור בתי הכפר החוגג, הצופים היו מפוזרים על פני עשרות מטרים והאפשרות היחידה להתקשרות ביניהם היה מטיל ברזל קשור לחבל, שהכה על סדנו של צינור מוחלד בשעת הסכנה.

לעמדת הפיקוד של המוצב סרו החיילים בהיגמר תורם בתצפית, כאן היו יושבים ומעיינים במשנה, שלמה פרוינד [הי"ד] ויהושע טהורי [הי"ד], הרעים שלמדו יחדיו, צבי גלזר [הי"ד] ויצחק שטינוביץ [הי"ד] שעם היוקשים, בעלי ההומור הטוב, אריה חן-ציון ושלום מלבסקי [הי"ד]. פה היו מגלגלים שיחה על גורל חבריהם בבן־שמן עד שמטר־יריות פזרם על פני האוכף רחב הידיים.

באו ימים של התאפקות מתוך אין ברירה, מלאי התחמושת הצטמק, האווירונים היו עסוקים בפריצת דרכים ברחבי הארץ ולכן פקדה המפקדה להימנע מהתנקשויות עם הצבא העוין, העבודה נמשכה בכל זאת בקצב מוגבר, עם האפל הערב יצאו החיילים לפועלם, החבלנים לזריעת המוקשים בצדי הדרך ובפרצות שבין המוצבים, שאר העובדים המשיכו לחפור תעלות קשר ושוחות הגנה, הקימו גדרות וחסמו מעברים.

גם עין־האויב הייתה פקוחה סביב, בכפרים עקבו מפקדי הלגיון אחרי התקדמות הביצורים ובחסות הלילה יצאו לפרק את שדות המוקשים, אווירוני סיור חגו מעלינו בימי החג וקצינים אחדים העזו אף להתקרב בעצם היום עם מפות לפני המוצבים שלנו, ולערוך את תכניותיהם להתקפה הבאה.

הפקודה הייתה שרירה וקיימת ״להימנע מסיבוכים עם הצבא״, אבל למעשה הלך המצב והסתבך יותר ויותר ולא הייתה כל אפשרות להפסיק את האש שהוצתה ולחסל את ההתגרויות ההדדיות, מדי פעם הותקפה התחבורה והלגיון נאלץ לנוס על נפשו ולהשאיר את רכבו בדרך, כפי שהשארנוהו אנחנו בזמנו. חבלני הפלמ״ח הוזעקו לצאת ולפוצץ את השיירה, מוש בעצמו היה ממהר לצד הכביש לפקד על השמדת המכונות, אולם הלגיון הצליח להוציא את הקלף מידו ובעוד זמן החל לגרור את הרכב ממקום ההתקפה.

מכוניות עמוסות אבנים יצאו באישון לילה והוריקו את מטענם משני צדי פרשת הדרכים, הכוח החוסם הערים את האבנים לחומה, החבלנים הטמינו מתחתם מוקשים נגד רכב ובצד שמו מוקשי נעל, עמודי הטלפון נעקרו והקשר נותק — הלילה נוצל כהלכה, הכוח המבטיח יצא ממחבואו ונעלם במנזר, אברשה האיץ בחוסמים לעלות על המכונות ומיד זזה הכבודה בחזרה. הפלמ״ח פיצץ מצפון, לצד בית־לחם, את הגשרונים — נותק הקשר עם ירושלים, במו ידינו ניתקנוהו וקראנו ללגיון להפנות את כוחו נגדנו, הכרחנוהו לא לעלות לירושלים.

זעקת פצועים ואנחות גוססים, מכונות הפוכות מתלקחות באש ומתדרדרות לתעלות, מנוסת אנשים נשים וצבא והמקלעים יורקים אש ודולקים אחריהם: פה לא תעברו! פה המנזר!

גם האויב המטיר אש ולמרות הקירות העבים פגעו קלעיו במגינים, הפצועים רבו ותפסו מקום נכבד במצבת כוח האדם והכוח הלוחם דלל.

במרבית ימי החג נמשכו הקרבות העזים בכביש ותוצאתם אמתה כי לא יהיה לנו שלום בלי מלחמה, וריבונות מדינית לא נשיג בלי כוח הזרוע, אבל יחד עם זאת הוכיחה המלחמה הפנימית, כי חירותו הנפשית של העם תכון בתום שלטון הזרוע, עת לא יפסקו הלכות: המ״פ, המ״׳מ והמ״כ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s