הספר "מנאפולי עד לונדון" – ו. בדרכים המובילות לרומי.

ו. בדרכים המובילות מרומי

ככל שאתה מצפין ומתקדם לעבר פירנצה אתה נפגש עם בנינים עתיקים יותר ויפים יותר מאשר ברומי. עיר הפרחים המהוללה שובה את לבך באורח חייה השקט, המפגר, כביכול, אחרי הקידמה. כאן התנועה מעטה מאחר שהרחובות צרים מאד. אם נותר לך זמן אחרי הסיור באוצרות האמנות הרבים, לא יתכן שלא תבחין במוצרים הפלורנטיניים הנאים, המוצגים בחלונות הראווה והמסודרים להפליא: ארנקים, תכשיטים, אריגי יד ורקמות, רהיטים אמנותיים, ובעיקר ספרים.

כשאתה מתחיל להתעמק בקורות המקום שהיה פעם לבירת המדינה, מתברר לך כי הודות לקנאת שתי משפחות יריבות נעשתה העיר למפורסמת בעולם בבנינים יפים ובאוצ­רות אמנות. משפחת מדיצ׳י ומשפחת פיטי היו נציגים של שתי שכבות מתחרות. הבורגני העולה, פיטי, החליט להשתוות לבני האצולה ממשפחת מדיצ׳י והוא צווה לבנות למשפחתו ארמון גדול עם פסלים ואולמות, שיעלה בגדלו על ארמון מדיצ׳י. ברונלסקי המפורסם קבל את הפקודה ועשה כמצוות הקרתן המתרברב. אם אצל מדיצ׳י היו החלונות צרים צווה פיטי לעשות בארמונו חלונות כרוחב שערי ארמון מדיצ׳י. ומאחורי הבניין סודר גן לתפארת, הרי זה גן בובולי הנפלא. התחרה בבזבוז עד שפשט את הרגל והיה נאלץ למכור את ארמונו. העיר לא הפסידה ממלחמת היריבים, כי בינתיים נצברו בארמונות מיטב היצירות של האמנים שיצרו בעיר. אולם לא רק הגלריות הן מצוינות, כל מראה העיר הוא מעשה אמנות גדול. הדום המתנשא מעל בתיה מאשר כי ידעו לבנות בטעם וכי בוניה היו בעלי שאר־רוח ויכולת אדריכלית למופת. אך לא הבניינים בלבד הם יפים ומצוינים, בני המקום ראויים לעירם ; יפים ואציליים, כאילו ירדו מתמונותיהם של דה־ווינציי, רפאל ומיכאל אגג׳לו. כאן אתה מתחיל להבין כי למעשה, מקור היופי שביצירותיהם לקוח מהחיים, מהמציאות האצילה שבעיר הפרחים.

בכפל דמות

מההוויה המאובנת של ערי תלפיות אתה מגיע לוונציה היושבת על המים. למעשה אתה מוחזר למציאות האמיתית בה המים הם עיקר העולם. פה הכל נע בתעלות הכחולות. הנה לפניך זוג צעיר הנוסע לטקס הכלולות ולא הרחק מהם, בתעלה המקבילה, ספינה ובה ארונו של מת וקהל מלוויו. ראשיתם של החיים ואחריתם שטים על המים התכולים והאין סופיים. כשבולת דלה וחסרת־אונים מטולטלים השטים בתעלות, כל אחד למחוז חפצו. יש לך הרושם כי הנך צופה במחזה שבויים ביד אדירים על פני התעלות וכי הבתים הניצבים לאורכן הוקמו רק כדי לשמש רקע לנפשות הפועלות. ויש לה לתפאורה הוונציאנית עומק ומשמעות נכבדה — אתה רואה את הכל בכפל דמות. אתה רואה מה שלמעלה מן המים ומה שמתחתם. התשבץ המורכב מ־118 האיים והמחובר ב־400 הגשרים אינו רק מה שהעין רואה, אלא גם מה שחולף ואיננו עוד. פה הכל זורם, פה הכל בתנועה. אין פלא שסמל העיר הוא אריה בעל כנפים. למראה היופי המקסים אתה מחפש כנפים כדי להתרומם ולעוף. וברחובות שבין הבתים אינך מופרע מכלי רכב ולא על ידי בהמות ; הכל עוברים־חומקים וממהרים לספינות העושות את דרכן בתעלות. הנה לפניך סירת דואר והמשטרה, שירות הניקיון של העיריה ואמבולנס לחולים. בשבילים הצרים וברחובות שבין התעלות עוברים הוונציאנים, הבסניות והאנטוניות עם המטריות, כשהם מנהלים שיחות על עסקים ותיירות. ובינות לקהל הנע למחוז חפצו צועדים ילדים, אף הם עם מטריות צבעוניות בידיהם — תחושת המים מלווה גם אותם מיום היוולדם.

וכשאתה סר לתעלה צדדית אתה יכול לראות שב״נמלים-הפרטיים׳׳ עוגנות סירות וגונדולות — הרכב הפרטי של האמידים. מציאות וחלום מתמזגים במראות, כעין מחזה שיילוקי מתגלה לפניך. אתה בקרבת הגיטו היהודי, אתה על סף הבתים שזיעה והון יהודי בנום על המים האלה, והם אינם — נמחק זכרם ושמם לעד. לא יסיקה אחת נחטפה פה באישון לילה. ליד הבתים נמצאת התהום והחלונות גבוהים־גבוהים וליהודי אסור למחות, אסור לו לתבוע את רכושו, ילדיו וצדקתו. כאן על שפת הגראנד־קאנאל אתה מתחיל לתפוס כמה תואמים דברי שיילוק את האופי היהודי המלא יזמה ותנועה והלוחם בגאות על עקרונותיו: ״תנו לי את צדקתי ואלך מכאן״. בעקבותיו אתה שב מהמים, משתהה קמעה בכיכר סאן־מרקו ונותן ליונים לעלות על כתפיך: השיילוקים הלכו מכאן, שבו למקורם, אך רומי — לאן מובילות דרכיה?