הספר "מנאפולי עד לונדון" – ז. אילו אפשר היה להתחיל מחדש.

ז. אילו אפשר היה להתחיל מחדש

פאריס היא אולי העיר החושנית ביותר בעולם, שבה הבריות מהדרים ביותר בעניין התענוגות: אבל אפשר שחיי הבריות בעיר זו קשים מבעיר אחרת.

(מונטסקיה ״מכתבים פרסיים״)

ראייה ראשונה אינה דומה לראייה שניה ושלישית, אולם כוחו של הרושם הראשון הוא בכך שבמרוצת הזמן הוא נעשה סמל, שלאורו נראים לך המראות המאוחרים חלשים ותפלים. ואם ברצונך ליצור לעצמך תמונה בלתי־אמצעית ואמיתית על עיר מפורסמת ומהוללת בפאריס, הרי שעליך להשתחרר לא רק מרשמיך הראשוניים, אלא מכל מה שאחרים כתבו עליה בעבר ובהווה. יש שתיאור מסוים ניזון יותר מהדברים החולפים מאשר מהישות העומדת איתנה בדורותיה: יש שהמסייר מרפרף על פני השטח והעצמים משמשים לו רק כציונים במרחב הגיאוגרפי והפוליטי ; אחדים נתקפים בהתלהבות למראה השלמות החיצונית והסדרים המתוקנים ; אחרים הופכים כל מקרה להכללות ביקורתיות — הכל לפי השקפתו והרגשתי של הכותב ולפי יכולתו לחדור, לנתח ולבנות תמונה חדשה ומקורית ממה שראה ושמע.

פאריס עיר החירות

תכונתה העיקרית של פאריס, מהותה ונשמתה — היא החירות, כמובן. מבחינה זו היא סמל ועובדה כאחת. אין לך עיר שניה בעולם שהאדם יחוש בה את פרזונו האישי במידה בלתי מוגבלת כמו בפאריס. אין פלא שהיא הפכה מקלט ללוחמי החירות מכל העמים ושהתרבות שנתגבשה בה התפשטה בעולם כולו. פאריס היא ערש התרבות האירופית, אך באותו הזמן היא גם בית־העלמין שלה. בתוך פאריס, נוכח החירות הגדולה, אתה יכול לסכם את כישלונה של אירופה כולה, את מצוקתה הרוחנית וחיפושיה אחרי תשובה נאותה.

הריצה מהכפרים לעיר הגדולה, הביאה עמה בהכרח צפיפות רבה, רדיפת מותרות ונוחיות, קלקול המידות, הרס האופי של היחיד, המשפחה והחברה כולה. במקום ההיררכיה התלת־מעמדית קם המון רדוף תאוות השלטון והעושר, שבצמא לחופש, שטף והרס את כל מה שנתגבש לפניו. בתרבות ההמונים החדשה שולט הבינוני שלטון מוחלט. ההווה, העולם הזה על כל גילוייו, הוא משאת נפשם היחידה של תושבי הכרך הגדול. הם כופרים בכל ואינם שואפים לשום אידיאל. העיקר הוא להשיג יותר אמצעי קיום כדי ליהנות יותר מתענוגות החיים. זו למעשה תמצית האכסיסטנציה הפאריסאית. אני נהנה — משמע שאני חי. אין לך צורך לחקור מאין באת ולאן עליך ללכת, כי ממילא לא תחריב לתת את הדין — חייה, ותן לחיות! — זו תורת פאריס.

הפודלים העייפים בצלו של נפוליאון

הנהנתנות הפאריסאית היא למעשה כסות למבוכה מדכאת ולאין-אונים מוסרי ונפשי. כשאתה מתבונן בפרצופים המהורהרים והשקועים בקריאה אפילו בשעת עמידה בקרון התחתית, אתה בא למסקנה שהסורלים, אחרי שרכשו לעצמם השכלה וסיגלו להם את נימוסי האצולה, אינם קופאים על בילוייהם. הם רוצים בכל לבם לדעת ולהבין את סבכי נפשם ותרבותם. יש בהם שאיפה לנאצל וערנות נפשית של אזרחים שהשיגו את חירותם אחרי מאבק ממושך. אף על פי שהם עייפים ונבוכים, הרי הם משתדלים מדי פעם לזקוף את קומתם.

לאן שאתה פונה בפאריס אתה נתקל בדמותו של נפוליאון. אף על פי שמלכים רבים לפניו טפחו אות יופייה של העיר ופתחוה, זכה הוא להטביע את חותמו בה יותר מכולם. הוא הנציח את עצמו בכל פינותיה ודאג לכך שאלה שקדמו לו יהיו הדום לניצחונותיו. הוא הכיר את נפש בני עירו והבין, כי בחייו מצאו ביטוי לעלייתם ממעמד איכרים לרמי־מעלה, על כן פיזר ביד רחבה פינות הנצחה והתייחדות עם רוחו.

הפאריסאים הולכים עם ילדיהם לגנים היפים, מסיירים בארמונות ובכיכרות ונושאים את עיניהם לדמותו המתנוססת מעל האובליסקים ; האנדרטאות. כל אימת שראיתי אותם נופשים בגנים, כשדמותו של הקורסיקאי נישאת מעליהם, דמיתי בנפשי כי אני שומעם מתלוננים על המחנק ועל שפל המדרגה בה הם נתונים. הוא — שיא הישגיהם, קיסר, והם — איכרים שהתעדנו והתכרכרו ונתייאשו מהקידמה עד שאינם מאמינים עוד במלכות האדם. לאים וספקנים הם פונים למסבאות, שותים ומסמיקים משברון ומבושה — אובדי-דרך. הם אינם מתחטאים כרוסים ואינם חולמים והוזים באנגלים, הם פשוט משתדלים לשכוח, שותים ושותקים.

האצילות מחייכת, כן או לא ?

אתה יכול לסייר יבשת שלמה ולא לבוא במגע עם המציאות הממשית ועם העם המאכלס אותה. בפאריס אתה יכול לשהות ימים רבים מבלי לבחון אם התכונות המקובלות כצרפתיות שולטות וחיות בצרפת של היום. היינה מספר כי התפעל כל כך מהאצילות והאדיבות, עד שבמשך השבוע הראשון לשהותו בפאריס נתן בצדיה את גוו לנגיפות, רק כדי שיוכל להתענג על המוסיקה של בקשת הסליחה. נראה שבימיו עוד לא היתה הצפיפות בפאריס כה גדולה והתחתית עדיין לא הלכה במעמקיה. גם כיום אתה מתפעל ומתפלא מהנימוס ומהמוסיקה של בקשת הסליחה, אולם האצילות אינה מחייבת עוד את כולם, ויש גם שאתה שומע מנגינות לא עריבות ביותר. והרי סיפור קצר לדוגמה.

מעשה בתצלום כשירדנו ממגדל אייפל קידם את פנינו צלם שנשא מספר בדש מעילו, אות שהוא מוסמך ומאושר ע״י השלטונות. אחרי שצילם אותנו מסרנו לו את כתובתנו ושילמנו את הסכום הנדרש. חכינו שבוע, חכינו שבועיים והתצלומים אינם מגיעים. החלטנו למסור תלונה במשטרה. נגשנו לשוטר ושאלנו לכתובת המתאימה. אחרי ששמע את כל פרטי הסיפור הפנה אותנו לתחנה האזורית. מהתחנה הזו שלחו אותנו לתחנה שניה וממנה לשלישית. יחס השוטרים היה מחפיר. בגסות הרחוקה מאצילות השיבו פנינו ריקם עד שהחלטנו לתפוס את הנבל במו ידינו. יצאנו לגן שליד המגדל ונכנסנו בדברים עם הצלמים. הם הגנו על חברם בכל כוחותיהם: ״אולי שלח והתצלומים חזרו״. ״אולי עוד יגיעו״ וכו'. לאחר שהוכחנו להם את חולשת הסבריהם רטנו ורגזו. שוטר שראה את ההתקהלות ניגש אלינו ושאל לתלונתנו. ״כן — הפטיר — זה לא המקרה הראשון. יום־יום מגיעות תלונות למשטרה על מעשי הרמאות״. הוא הציע לנו לשבת על ספסל ולחכות עד שיופיע הצלם המבוקש. למחרת היום חזרנו למקום ומיד זהינו את האיש. בראותו אותנו התחיל להסביר בדייקנות של שקרן מתי ולאן שלח את התצלומים. השוטר שהיה במקום יעץ לנו להגיש משפט נגדו. אמרנו: ״הרי אנו תיירים ולא נוכל להתעסק במשפטים. האיש לפניך אסרהו !״ חימה הציפה את השוטר: ״אצלנו אי אפשר לאסור אדם סתם ככה, צריך להוכיח את אשמתו של הנאשם״. אמרנו: ״הנה לפניך חתימתו של האיש והתמונות אינן. אם ברצונו לסיים את הפרשה, ילך לביתו, יעשה את התמונות ויביאם.״ ״אין לי זמן לכך״ — אמר הצלם. ״ולנו יש זמן ?״ — שאלנוהו. ״אז מה אתם רוצים ?״ — שאל שוב. ״החזר את הכסף או הבא את התצלומים!״ — ״קחו לכם את כספכם בחזרה!״ וזרק את הכסף. לפני שהחזרנו לו את הקבלה רצינו לרשום את שמו וכתבתו. הצלם תפס את הקבלה וקרעה בידו. פנינו לשוטר וביקשנוהו לרשום פרטיכל, אך הלה שוב החל לרגוז. הסברנו לו שאין זה ענין פרטי, הרי אין להרשות לרמאים לנצל את כספם של תיירים אורחים מבלי שיבואו על עונשם. אחרי שהודענו לשוטר כי נפרסם את הדבר בעיתונות ציווה עלינו לבוא עמו למשטרה. הובאנו לתחנה רחוקה, מהלך חצי שעה, ומשם הוסענו למרכז המשטרה בסן־ז׳רמן. במשך כל הדרך נזף השוטר בצלם: ״זה מוכרח להיפסק,את  שמה של צרפת אתם מלכלכים!״

נחקרנו ולבסוף שאלונו: ״היש לכם עוד תביעות?״ השבנו: ״לא, רצינו רק שרמאים יבואו על עונשם, הרי האצילות מחייבת, לא כן?…״

כשיצאנו מהבניין העיר השוטר: ״תוכל לכתוב עלינו דברים מעניינים, אך אלה אינם צרפתים אמתיים, אלה מהגרים…״

הבית האידיאלי ואויר צח לנשימה

זה צדו האחד של מטבע האצילות בימינו. כמובן שאין הפרט מלמד תמיד על הכלל, ויש גם יוצאים מן הכלל. כשמיליונים באים לבזבז את כספם בפאריס אין פלא שיש צרפתים הנכשלים בלהיטות יתירה לממונם.

בימי שהותנו במטרופולין נערכה בה תערוכה ענקית ל״אמנות משק הבית״. רבבות פאריסאיים נהרו מדי יום ביומו לתערוכה לחזות במוצגים השונים. ויש להודות כי היה שם מה לראות. מכלי בישול וכל מיני פטנטים למטבח ועד רהיטים ובתים ממש. בהסבר לבית נאמר, כי הוא מותאם לשאיפתה של המשפחה בימינו ל״בית אינדיבידואלי מאיכות טובה, זול ובנוי בטעם״. בית בן ארבעה חדרים וכל הנוחיות צריך לעלות למעלה מ־15 אלף לירות ישראליות, מלבד הוצאות קנייתו והכנתו של המגרש. סידורו של הבית עמד באמת על רמה נאותה והפגין את טעמם הטוב של האדריכלים הצרפתיים. החדרים היו כמעט ריקים, כי מרבית הרהיטים סודרו בתוך הקירות. שתי מגרעות היו להצעה: א) מעטים מאד מתושבי פאריס יכלו לחלום על רכישתו של הבית: ב) הקמתו תיתכן רק מחוץ לעיר, כי בפאריס עצמה אין מגרשים פנויים. — מי פאריסאי וירצה בית ״אידיאלי״ בלי פאריס ? הבית היה מצויד בכל, רק המצאה אחת חסרה בו: מיתקן לשאיבת אויר. כידוע סובלת פאריס מחוסר אויר. לאחרונה המציאו הממציאים מיתקן שאפשר לנשום בו אויר צח תמורת מחיר קטן. אתה משלשל מטבע, מכניס אפך לאוטומט ונושם אויר צח. כפי הנראה תקל ההמצאה החדשה על תושבי פאריס את המחסור באוויר צח, אולם את המחנק הרוחני יצטרכו לסבול עד שתמצא תרופה למחלתם.

התיאטרון נשמתה של צרפת

הצרפתים הם מטבעם אוהבי אידיאלים ושוחרי דעת ויופי. מאז ״הביקוש אחרי הזמן האבוד״ של פרוסט ו״פרחי הרע״ של בודליר, המשיכו לערטל את נשמותיהם ולנתח את נפשם, מבלי למצוא מזור לפגעי הזמן והתרבות החדשה. מהיותם אנשי חירות ונתחנים כבדי־הגות בחרו לחפש תשובה שלמה למחלתם ולא להסתפק בפתרונות דחוקים ומפוקפקים. ההשקפה התמימה והרומנטית על טבעו הטוב של האדם נדחקה מכבר לקרן זווית; בזמננו עוסקים הצרפתים בחשיפת מעמקי טבעו הרע של האדם ובחיפושים אחרי ריפוי מחלותיו של האדם המודרני. מחוננים בכישרון מעודן להזדהות עם הגיבור ולעצב אופיו ודמותו, שקעו את נפשם בתיאטרון. זו ממלכתם הטבעית והמושלמת. באולמות הקטנים של התיאטרון הצרפתי המובהק אתה חש את המאבק הדראמתי על המשך התרבות הלאומית והאנושית, פה הם משיחים על מצוקותיהם ועל חלומותיהם שלא נתגשמו בגילוי־לב, בעדנה נפשית ובשירה נשגבה, בבחינת כל עצמותי תאמרנה: טהרה!

נזדמנו להצגת ״שלוש האחיות״ של צ׳כוב בתיאטרון ״אליאנס פרנסז״. הלהקה הייתה מורכבת מכמה שחקנים ממוצא רוסי, דבר שהורגש היטב בהצגה ובמשחק. הבמאי היה משה פיטוף והמתרגמים, אף הם ממוצא רוסי. טוב היה לחוש איך תוכן נעלה, מעוצב בצורה נעלה, נמסר לציבור המצפה לעליית נשמה. הייתה זו פגישה עם פאריס האחרת, התרבותית, הנאצלת באמת. את תפקיד אולגה שיחקה נאטלי נרול(שחקנית שביקרה עם להקת בארו בארץ) ואת הבארון טויזנבאך — משה פיטוף. הייתה זו הצגה נפלאה. יכולנו להרגיש איך כל מילה היוצאת מפי השחקנים נקלטת בלב הקהל.

— ״לא עבדתי אף פעם בחיי — התוודה פיטוף — מתחוללת סופה שתסיר מהחברה שלנו את העצלות, את שוויון הנפש, את הבוז לעמל ואת השעמום הרקוב״. ח׳אן מרטינלי המשיך: ״אילו אפשר היה להתחיל את החיים מחדש ובדעה צלולה? לו היו החיים שעברו, כמו שאומרים, כתובים בכתב ראשון, ואלה הבאים אחריהם העתקה אל נקי !״

אירנה, הצעירה שבאחיות, אמרה את דברה הרענן והקולע: ״לעבוד צריך לעבוד, ומשום כך אין אנו יודעות שמחה והחיים נראים לנו קודרים בל כך — משום שאין אנו יודעות את העבודה״.

האחות האמצעית, מאשה הוסיפה בקול רווי מסתורין: ״לי נדמה, צריך אדם להיות מאמין או לבקש לו אמונה, בלעדי זאת חייו ריקים הם, ריקים…״

דברי ההתחטאות הצ'כובית, האווירה של דכאון ואין־ מוצא — ביטאו בצורה הקולעת ביותר את המחנק בו חיים הצרפתים כיום. ראית איך העיניים נרטבות, איך שביבים בורקים בהם ללא הרף, איך גלי ההתרגשות נעים הלוך ושוב מהבמה לקהל וחוזר, חלילה. הדיקציה המשוכללת והמשחק המעולה של האנסמבל הצרפתי־רוסי הפכו את המחזה הצ׳כובי הקודר לנחל מטהר ומנחם. כשניצבו שלושת האחיות יחדיו ונאטלי נרול סיכמה: ״יעברו ימים ואנו נלך לבלתי שוב, אולם ייסורינו יהפכו לשמחה לבאים אחרינו. הוי, אחיותי היקרות, חיינו לא נגמרו, עוד נחיה!״ עמד הקהל על רגליו שטוף דמעות־אושר.

נמצאנו הפעם בקהל המבקש באמת להתחיל מחדש את חייו ואת תרבותו. ראינו את נשמתה של צרפת, בבקשה דרך לתשובה. ספק הוא אם אפשר להתחיל הכל מחדש, אולם יש מקום ל״העתקה אל נקי״. בעצם העמדת השאלות הגדולות על הפרק יש משום ראשית התשובה, התחלת איחוי הקרעים באישיותו המפוצלת של האדם האירופי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s