הספר "מנאפולי עד לונדון" – ח. יהודי, לך לישראל!

ח. יהודי, לך לישראל!

חמש עשרה שנה עברו מאז שנסתיימה המלחמה באירופה ועדיין לא כבתה שנאת היהודים. אי־פה ואי־שם נשארו גחלים לוחשות שמעלות אש עם כל משב קל ומכלות את האודים שנותרו מהשריפה הגדולה. והיהודים לא מתפעלים מהאשים החדשים ואינם נרתעים מלשוב למאורות שניצלו מהדליקה, כאילו חוסנו במשרפות ואין לאש שליטה בגופם ובנפשם. אילמים הם מתהלכים בין החורבות שנותרו ברחוב היהודים, מסתירים את כאבם בחובם ומפגינים איזו שלוות־נפש עקשנית המהולה בקורטוב של לעג: ״לא יכולתם לנו, אויבי ישראל, בילינו אתכם כמלפנים — הנה קמה מדינת-ישראל!״

על אף הגאווה וזקיפות הקומה המדומים, אינם עוזבים את ארצותיהם ובחריצות יהודית טיפוסית הם מנסים לתקן את הבתים החרוכים ולהחזיק מעמד עד הדליקה הבאה. אין להם כוח לעקור מהחורבות המפויחות הפולטות עדיין חום ועשן. לע״ע יש להם מקום לאן להינצל עם המטלטלים המעטים בשעת סכנה, כי עדיין יש כמה ערי מקלט ביבשת האירופית. במקרה הגרוע ביותר אפשר יהיה להפליג דרך הים לישראל הרחוקה. ובינתיים מתמרנים ברחוב השרוף ועם כל דליקה קטנה אורזים את החבילה ועוברים למקום אחר. — הרי כל כך הרבה בתים נשארו ריקים אחרי המבול!

טרגיקומדיה יהודית בין דליקה לדליקה

לפני עשרים שנה עברנו באותן הארצות וראינו את קהילות ישראל ערב חורבנם. עכשיו מצאנו את שרידיהם ואת אפרם בלבד. המלחמה שינתה את תמונתן באופן הקיצוני  ביותר. במרבית ארצות אירופה נשאר רק זכר ליהודים. במקום שהיו קהילות גדולות ומבוססות, תחנות-כוח של אנרגיה רוחנית ומשכנות תורה ודעת, נותרו רק שרידים שדופים ושחופים ללא כוח המשך וללא אפשרות קיום בהווה. מה שהיה, שייך לתקופה אחרת, רחוקה ומנוגדת למציאות העלובה והמזעזעת. רק זוהר העבר המפואר ותקוות העתיד בישראל מספקים איכשהו, דרך צינורות דקים שבדקים, קצת דם וחמצן לגוף המדולדל של יהדות אירופה.

די לך להיכנס לגיטו היהודי ולראות את בתי הכנסת הריקים והעזובים, כדי שתחוש בשינוי המכריע שחל במצב. בתי הכנסת שראית אותם מלאים מפה לפה מכים את לבך בתדהמה עזה בחורבנם. קירות שחורים מפיח, חלונות פרוצים ודלתות סגורות על מנעול ובריח; אולמות ריקים ממתפללים, חדרים שוממים מקולות לומדיהם, עזובה מדכאת וספוגת יגון כבד. בתי כנסת שנתרוקנו מחייהם, בתי כנסת ללא יהודים… מוצגים מוזיאוניים לתרבות ולחיים שנשרפו בכבשנים.

—      מה עושים היהודים שניצלו ? — מה חושבים היהודים שניצלו ?

הם יודעים כי אין להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית וכי נגזר על קהילותיהם להתחסל, אלא שחלושים הם מכדי לעשות זאת מרצון. הם מנסים לעקור מהרובעים המזכירים להם את הדליקה, הם משתדלים שלא לראות את כרזות השנאה החדשים ואת צלבי הקרם הטריים.

—      ״בינתיים אפשר עוד לחיות? — אומרים היהודים — אז חיים״. ומה עוד כשאפשר לבסס את חפץ הקיום המפוקפק הזה על נחיצות ציונית ולאומית, כביכול, בצורך לשלוח כסף לישראל.

״אין לפחד מהגל החדש״

את רבה הראשי של קהילת היהודים בצרפת, הרב קפלן, מצאנו במשרדי הרבנות בפאריס, אחרי שיחה שהיתה לו עם עסקן בונדאי נודע. לא ברצון השיב לשאלותינו שהיו מכוונות לנקודה הכאובה של המשך קיום היהדות בגולה. הוא הודה כי אי־אפשר לבטל לגמרי את הסימנים המדאיגים של חידוש השנאה.

350 אלף יהודים חיים כיום בצרפת, מחציתם בפאריס ובסביבתה. 110 אלף יהודים אבדו במלחמה, ביניהם 23 רבנים ששימשו בקודש בקהילותיהם. אחרי המלחמה הוחזר הרכוש שנשדד מהיהודים למשפחותיהם או לקהילה. היחסים בין היהודים לנוצרים טובים. ״יש אפילו ארגון יהודי־נוצרי משותף שמטרתו להילחם באנטישמיות״.

— אם המצב כה אידיאלי במה אפשר להסביר את גל השנאה החדש?

הרב הסתובב באי נוחיות בכיסאו ועיניו הנבוכות הציצו מבעד משקפיו בתימהון, כאילו הצטער על שנענה להיות מרואיין, דווקא בימי גאות השנאה בלבה של צרפת.

״— תמיד ישנה שנאה לישראל — השיב — אין לפחד מהגל החדש. יהודי צרפת לא נבהלו ולא התייחסו לדבר ברצינות. אמנם, ערכנו הפגנה גדולה, כי זו עלולה להיות התחלה לשואה חדשה, אולם עשינו את הכל בשקט… בשקט…" — וכי יש טעם להסתיר דבר שגלוי וידוע לכל? ־— הטלנו חץ חד למרקחת המפוקפקת של שלווה וזהירות.

״— אני מתנגד לדרמטיזציה — התקומם הרב — אני מתנגד שיכתבו על זה בעיתונים, כי יכול להיות שהפרסום מזיק יותר מאשר מועיל״. ובביטחון שהצליח להדוף את ההתקפה הסמיך את גבו לכיסאו וחזר על סיסמתו: ״אין לפחד מהגל החדש. יש להשגיח ולעשות הכל בשקט״.

כשחש שדבריו אינם משכנעים העלה חיוך על שפתיו החיוורות והוסיף: ״זו הפעם הראשונה שכתבו ,יהודי הסתלק", יכול להיות שאיש לא שם לב לכתבות אלו, אולם אנחנו לא עברנו על כך בשקט. פנינו לשלטונות והם פעלו. העיריה שלחה אנשים מיוחדים כדי למחוק את הצלבים והכתבות שצויירו ב״ריבולי״, למשל. כן חקרו כמה פשיסטים שנחשדו בקשר לגל החדש…״ וכמעט בצחוק: ״שמע דבר מענין, הם כתבו JUIF (יהודי) ומי שהוא תיקן למחרת ל־ JOIE (שמחה)! לא' אין לפחד מהגל החדש…״

—      ואיך קשריכם עם המדינה ?

—      ״הקשרים טובים מאד — השיב בשמחה ניכרת — כולם תומכים בישראל. כמובן שלא כולם יכולים להיות ישראלים. אנו מפגינים מדי פעם את תמיכתנו בישראל ושמחים על הידידות בין צרפת לישראל״.

הדברים על השקט ועל הידידות עמדו בסתירה גמורה למציאות הממשית. הם הזכירו את המהלך הישן של יהודי השתדלנות, שניסו להיות פטריוטים טובים של ארצות מושבם וגילו אהדה לציונות, כל עוד הדבר לא היה כצנינים בעיני השלטונות. כל זה שייך לבחינה המשפטית והביולוגית של קיום היהדות באירופה — ומה בקשר לחיי הדת והרוח?

הערצת הדור שיש לו אומץ

אחרי שביקרנו בבתי הכנסת הגדולים של פאריס ומצאנום ריקים ועזובים, סרנו לבית הכנסת הסמוך לרובע היהודי. הייתה שעת בין השמשות, בין מנחה למעריב. באולם החשוך והריק הצטופף מנין יהודים סביב הרב רובינשטיין, הישיש והכסוף, והקשיבו לדרשתו לפני קריאת המגילה. הרב ישב על כסאו וניסה לרקום דבר שלם משברי מדרשים ופסוקים. בקולו החלש התעכב על ״ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל״ ולמד גזירה שווה שלפי היחס ליהודים קובעת ההשגחה את גבולות העמים.

דבריו היו ברורים. הוא לא ניסה לטשטש ולהשקיט. להיפך, הוא השתדל לעורר את שומעיו ולשכנעם כי יש דרך לישראל. אחרי שדרש על חמישה ה״הוא״ שבמגילה לשלילה ולחיוב עבר לפרשת דור המדבר: ״אלע מפרשים חידשן זיך אויף דעם פחד וואס איז געפאלן אויף די בני- ישראל״(כל המפרשים מתפלאים על הפחד שנפל על בגי ישראל בצאתם ממצרים). הביא את ה״שפת אמת״ ואת ה״אלשיך" וסיים: ״התשובה היא כי חצי מיליון היהודים שהיו במצרים לא יכלו לעמוד מול 600 כלי הרכב של המצרים. רק הדור שנולד במדבר היה ראוי להיכנס לארץ ישראל״. ופה הוסיף הכרזה פאטטית ביותר: ״דער דור האט געהאט קוראז׳ ווי דער היינטיגער דור וואס האט געקעמפט אין ישראל״. (לדור ההוא היה אומץ, כמו לדור של היום שלחם בישראל).

בין קטע לקטע היה הרב מסמיך ידו למצחו ומתאנח: ״אוי ראשי כבד עלי״, ״כמו שלמדנו בישיבת לובלין״ או ״פעם היינו לומדים אלשיך לפני פורים״, ומסיים שוב ב״ראשי כואב״. עלי אף שהיו בדרשה הזו נקודות נחמה אחדות, והמוסר השכל שלה היה ברור והגיוני, הרי האנחות ששובצו בה הציגו את המצב לאשורו. שרידים מדולדלים נותרו, צל­צלו של עם שהוכחד — אין לפני מי לדרוש ואין כוח לדרוש. אם יש טעם לקיום היהודי הרי זה בישראל, בה יש דור חדש.

בעולם זר ועוין

כשהמשכנו בדרכנו צפונה יכולנו לעמוד ביתר שאת על הרגשות המעורבים של הגויים כלפינו. היו פגישות ידידותיות ואדיבות, אך לא מעטות מהן היו מלוות שנאה מוסתרת. באחד הימים התקדמנו בתוך ההמון בשעה הסואנת ביותר בתחנת הרכבת התחתית בפאריס. אלפים מיהרו להפסקת הצהרים לביתם ונשפכו כנהר גואה באפיקים התת־קרקעיים למסעפי המסילות. לפתע נסגר השער המוליך לרציף ע״י המתקן המווסת את תנועת הנוסעים וכל ההמון נשאר עומד דום על מקומו. עמדנו על אחת המדרגות כשמאות אנשים לפנינו ואחרינו וחיכינו לפתיחת השער. לפתע הבחנו בכתובת על אחת המודעות: ״יהודי, לך לישראל!״ בו ברגע יכולנו לגלות איך גיצי השנאה נדלקים באישוניהם של שכנינו. הרגשנו כי נקלענו לעולם זר ועוין, לקהל הרוצה להפליטנו מתוכו. כשנפתח השער שנית ונמצאנו בתוך קרון הרכבת ראינו כי ״צרפתים״ לא מעטים מתאמצים לשמור על חוורון פניהם, שלא יחשדו בהם, חלילה, כי הבינו את תוכן הפנייה.

בקרון, על אף הצפיפות, התנהל הכל על טהרת הנימוס, עם ״מרסי״ מנוגן כהלכה, אך כשנפתחה דלת הקרון והקהל החל עולה מתוך הנקבה המוסקת וחסרת האוויר, יכולנו להבחין כי בפרצופים רבים פרחה אדמומית ביישנית של שאט־נפש ובאחרים אודם של חימה ובוז.

אינני יודע אם בין המתקוממים נגד השנאה היו יהודים בלבד, דבר אחד ברור — נסענו ברכבת אחת, אך כתובתנו היו שונות. הסיסמה שעל הקיר ציינה פרשת דרכים גורלית, שלא כל יהודי יורד לעומקה. כשראיתי אותה שנית נדמה היה לי, כי ההמון הנצלה בנקבה המוסקת נחנק מיסורי מצפונו, והוא לוחש מתוך קדחת: דיבוק, צא ממני! יהודי, לך לישראל!

בין יהודים אלמים

בצרפת, באיטליה, בבלגיה ובהולנד המצב דומה — היהודים מזדהים עם ישראל, אך אינם רוצים לחשוב עד הסוף ולהוציא את המסקנות המתחייבות מגלי השנאה אליהם. אם יש להם קיום יהודי כלשהו, הרי יניקתו באה מירושלים. השתנו התפקידים בדורנו — המיעוט שהתבסס בארץ משפיע ומזין את מרכזי היהודים בגולה. זה בנוגע לקהילות שדולדלו בשואה, או זועזעו עד היסוד על ידה. שונה המצב במקום שהיהודים רק שמעו על ההשמדה. פה היחס יותר מסויג, יותר קריר, הן בנוגע לדחיפות חיסולן של הגלויות, והן בנוגע להזדהות עם המדינה. כל הרחוקים יותר ממקום הדליקה מזדעזעים פחות מתופעות השנאה וטוענים ביתר תוקף, כי מצבם בטוח.

300 אלף היהודים בווייטשפל ובווסט־אנד שבלונדון ניצלו מגורל יהודי אירופה ויכלו לשמור על חיוניותם בקהילה, אולם גם פה אין מנוס מפגעים המזעזעים ומסכנים לאט לאט את קיומם הבטוח.

עברנו בווייטשפל המשופע בבתי מלאכה וחנויות ויכולנו לעמוד על התופעה המכרעת כי אין פרהסיה יהודית. יהודים סוחרים ומייצרים, אולם משתדלים להסתיר את יהדותם, לא רק כלפי גויים, אלא גם כלפי יהודים. אפילו אלה שהצליחו לשמור על שפתם היהודית ונשארו בבחינת ״עמך״, התבוללו מבחינה לאומית ויהודית. הם איבדו את סימני ההיכר היהודיים והתרחקו ממקור יניקתם. הנוער שואף להתבולל ולהתקבל בחברה הזרה, רק אחוז קטן הוא בעל הכרה לאומית ויהודית.

עצרנו יהודי זקן ברחוב ושאלנו אותו לדעתו על גל השנאה המחודש באנגליה וזה השיב בביטול: ״זה דבר ישן, אם שומרים על הפה אפשר לחיות״. כלומר, אפשר להיות יהודי בסתר בלבד. אחר כך נזדמנו למספרה יהודית שכל העובדים בה והלקוחות היו יהודים, ולא היה כל חשש להינזק בגלל דיבור יהודי. פנינו לבעל המספרה בכוונה באידיש וזה הטיל בנו מבט זועם, עשה את מלאכתו, אך לא השיב לנו דבר. הבין מה שבקשנו, אך לא דבר אלינו.

אחר כך סובבנו בשווקים ההומים וראינו את ה״האנדל וואנדל״ היהודי על כל גילוייו. כשנגשנו לדוכן ושאלנו את אחד הילדים אם הוא יודע לדבר אידית, נענע בראשו לאות שלילה והוסיף כי אביו עוד יודע לדבר אידית, אך הוא לא. אחרי סיורים ושיחות מרובות יכולנו לסכם את מסענו בנקודה הזאת. יש באירופה יהודים שרוצים לעלות ולא נותנים להם לצאת ויש יהודים שיכולים לצאת, אך עוד אינם רוצים לעלות. הקו המבדיל בין אלה לאלה הוא מסך הברזל.

אולם מלבד אלה יש עוד סוג יהודים המסתתרים מאחורי מסך של שתיקה, יהודים אילמים שאינם נותנים ביטוי למבול ששטף את משכנות ישראל באירופה, יהודים השומרים את מוצא פיהם ואינם מחליטים לכאן או לכאן עד בוא יום פקודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s