הספר "מנאפולי עד לונדון" – י. בין השמשות על גדות התמזה.

י. בית השמשות על גדות התמזה

פט היא אנגליה ממוצא אירי. היא אוהבת את ביתה ואת ארצה, אולם לחיות היא רוצה בצרפת או באיטליה. ״אינני מחבבת את הכובד האנגלי ואת סבל הירושה״ — היא מסבירה.

—      האינך חשה בתמורה המתחוללת בארצך ? — שאלנוה.

—      ״נכון, ההשפעה האמריקאית גדולה מאד אצלנו, אך תוצאותיה שליליות בלבד. אנשינו אוהבים את חירותם ואת עצמיותם התרבותית ולא במהרה ישנו את חייהם״.

אנגליה נתונה במשבר ממושך הנותן את אותותיו בכל פינות חייה. מה שבצרפת נאסף כבר למוזיאונים כמוצגים של העבר, אתה מוצא עוד באנגליה בחיי ההווה. מה שעבר זמנו מן ההכרח שיעלם ויפנה את מקומו לחדש ולצעיר, אולם האנגלים אינם ממהרים לבצע מהפכות ונוטים לתת לדברים להתנוון מעצמם — יש להם פנאי. למעשה כבר ניכרים אותות החדש, ברם, אורח החיים הישן מגלה חיוניות מפתיעה וממשיך להתקיים לצד החדש. ולא זו בלבד, אלא שיחס הכבוד למסורת והאופי השמרני גורמים לכך שעיצובו של החדש יהיה בהתאם לישן ומתוך כבוד לישן. התמורה היא איטית ונעדרת סערות. הצעירים אינם זועפים אלא מקנאים בדורות הקודמים שעולמם היה עשיר ושלם.

זחיחות מונעת אכזבות

האנגלים הם עם זהיר. אולי השפיע עליהם מצבם הגי­אוגרפי להתייחס בקרירות ובהסתייגות לכל זר וחדש. עובדה היא, שאינם מאמינים בדברים שתועלתם לא הוכחה כיאות. יחסם הפרגמטי למציאות מהול בקורטוב של אמונה שורשית. ובמנה גדושה של ספקנות. האנגלי מחייב את המלכות ורואה אותה כמוסד המסמל את אחדותו ואת תפארתו של עמו; הוא מעריץ את החירות ואת הדמוקרטיה כשיטות ממשל יעילות וצודקות; הוא אוהב את חיי הכפר והשקט באיו ועורג להפליג בכל עת לארצות רחוקות. בצד בתים חדישים שבחדישים שכל־כולן שקיפות ואווריריות של זכוכית, אתה מוצא בלונדון בתים כבדים ואטומים שקירותיהם עבים ותוכם קודר ואפל. אין אלה תופעות מנוגדות, אלא מסכת של סובלנות טובה וחכמת חיים בדוקה. שום דבר אינו מושלם ביותר ושום דבר אינו פגום ביותר — המציאות מאוזנת להפליא ואין צורך להוציא חדש מפני ישן ונושן מפני חדש. לבית הישן יתרונות משלו, כפי שישנם גם לחדש. המלוכה מלווה בזבוז ומעניקה נוחיות ומותרות לקומץ אצילים, אולם היא מאחדת את העם ומשרה שלום בין המעמדות. למשטר הדמוקרטי יתרונות של חירות, אולם הוא נעדר סמכות עליונה שאינה מעורבת בריב המפלגות. כלומר, טוב לבסס את המדינה על שניהם.

וכך אתה מוצא בלונדון הגדולה כמה ערים השונות זו מזו באופיין. עיר של מסחר ובנקאות ועיר של תעשייה ותחבורה; עיר של ירק וגנים ועיר של ארמונות וסירות. זה ליד זה: סאון־הכרך ושלוות־הכפר, קצבו של פיקאדילי על אורותיו המסנוורים־מסחררים ושקטו והדרו של הווסט־ מינסטר. גם אם המיליונים נוהרים לפיקאדילי טוב להם שאי־שם על גדות התמזה עומד הביג־בן הנישא והמורם מעל גגותיו הגותיים של הווסטמינסטר ומשמיע באזניהם את דופק הזמן. ומכיוון שהזהירות מביאה להאטת התמורות היא גם מונעת אכזבות. פשוט, אין מתלהבים ועל כן אין מתאכזבים.

מסביב למארבל־ארץ׳

מה שנשאר מהאצולה והמלכות בלבה של לונדון שופע הדר ורחבות. לפעמים נדמה לך כי נקלעת לאחוזה גדולה שהוקפה ערים תעשייתיות על רעשן, עשנן והלמותן החפוזה. אתה עובר באחד השערים של ההייד־פארק ואילנות עתיקים וחסונים מקבלים את פניך. שקט ושלווה מרגיעה שוררים מסביב. שטחי־דשא טבעי פרושים מסביב לאגם מלאכותי ונדמה לך כי בעוד שעה קלה יפתחו אי־שם בין העצים דלתות הרפתים ועדרי בקר יצאו במרוצה לרעות ולרוות את צמאונם במי האגם. שום סימני הצטעצעות אינם ניכרים בפארק העצום, עצים וכרי־דשא מפרידים בין ארמון לארמון. לפתע מגיחות, במקום עדרים, מאות מכוניות מבריקות המכניסות דיסונאנס בסימפוניה הפסטרואלית של לב־לונדון. כבישים רחבים נסללו בפארקים, אך לא פרצו את תחומיהם; שלטים מודיעים כי הגן נסגר בשעה קבועה. אתה מעיף מבט ורואה כי הפארק מוקף גדר ומצוייד בשערים כבדים.

במשך כל שעות היום, ובמיוחד בימי חגים ושבתות, נוהרים תושבי הבירה לגנים׳ למוסדות האמנות, לכנסיות ולארמונות המלוכה. אפילו תושבי נוטיגהיל ווייטשפל באים לכאן ומרגישים, כי יש להם חלק באחוזה הירוקה ובארמונות המלכות שבלב העיר. באים הם לחזות בהחלפת המשמרות, בטקסים רבי־הרושם והפאר ובתהלוכות הססגוניות. הם עניים ומחוסרי־כל, אולם יש להם חלק בעושרה של המדינה ולבם שמח בתפארתה ובהדר מלכותה. לכן אין גם פלא שהפועלים אוהבים את בית המלוכה — מדוע, בעצם, ישנאו אותו ?

פעמים רבות עשינו את הדרך מכיכר אוקספורד שבמערבה של העיר לדרום ולמזרח וכל פעם התפלאנו יותר משמרנותם של תושבי הבירה הגדולה בעולם. כל אימת שעזב האוטובוס הדו־קומתי את פדינגטון והגיע לסביבת הייד־פארק, עשה הקפה גדולה מסביב לשער השיש המפורסם ורק אחר כך המשיך בדרכו לאוקספורד. קולה של הכרטיסנית נחרת עמוק בזיכרוננו והשער הלבן נראה לנו כמכשול מיותר במרכזה של העיר.

השער נבנה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה וצריך היה לשמש כאחת הכניסות לארמון בקינגהאם. אחרי שהפריע בהרחבתו של הארמון הועבר למרחק והוצב במקום שהוא עומד בו היום. ואף על פי ששעריו הסגורים חוסמים את התנועה בכביש הסואן, אין הלונדונים מעיזים להעבירו שוב ממקומו. כולם מקיפים אותו כמבנה קדוש שאין להזיזו, והוא עומד כעצם זר על אם־דרכי התנועה.

במרוצת הימים נהפך בעינינו השער והיחס אליו לסמל אופיים של האנגלים — עקוף את השער וחזור אליו שוב, אל תחפז יתר על המידה, ראוי להתחשב עם מציאות קיימת ועם דברים מקודשים בעיני דורות, עקוף את השער כי הוא נקודת משען בטוחה ואם תרצה, אפילו נקודת מוצא.

לונדון כתר־מלכות

לונדון איננה עיר יפה. מלבד אזור בית הנבחרים וארמונות המלכות, אין בה רחבות והדר. יש לה בנינים כבדים ועתיקים שהסגנון הביזאנטי והגותי שולטים בהם, אולם כיכרותיה ורחובותיה אינם מצטיינים בפרספקטיבה המושלמת וברושמם ההנדסי, כמו רחובותיה של פאריס או רומי. יש בה מונומנטליות, אולם היא נעדרת שאר־רוח. יש בה גודש של קישוטים המעידים על עושר, אך אין בה מהנועם האמנותי של בירות צרפת ואיטליה. לעומת זאת יש בה הדר־מלכות. כשאתה רואה את הפרשים הרוכבים להחלפת המשמרות על רקע הבניינים שמארובותיהם מיתמר עשן, אתה יידע כי אתה צופה במלכות קיימת, המפגינה הרבה יותר טעם ותוכן מאשר אורות הניאון המכוערים של כיכר פיקאדילי.

הפקידה בלשכת התיירות האיצה בנו שנלך לחזות בהחלפת המשמרות ליד ארמון המלכות. הלכנו כעצתה ותפסנו מקום מול כיכר המשמרות. מאות תיירים ואנגלים עם ילדיהם עמדו לידינו והחזיקו את מצלמותיהם מוכנות לפעולה. חיילים לבושים במעילים ארוכים וחבושים בכובעים שעירים וגבוהים צעדו בכיכר וערכו תרגילים בנשקם. תזמורת בת 70 מנגנים, לבושה בתלבושת ססגונית, תפסה את מקומה מן הצד. מפקד המשמר היוצא והמשמר הנכנס צעדו הלוך וחזור מקצהו האחד של הכיכר למשנהו באחזם חרבות שלופות. קצין נושא דגל חיל־משמר המלך, אף הוא צעד הלוך ושוב שעה ארוכה. סבלנותו של ג׳ון המנומש וזהוב השיער פקעה והוא פנה לאביו: ״אבא, מדוע הם צועדים לחוד הלוך וחזור מבלי לדבר מילה? — האם הם אילמים?״

— ״לא, בני!״ — השיב האנגלי מהפרובינציה — ״זה שייך לטקס!״

והתזמורת נגנה והמחלקות נצבו זו מול זו, המפקדים הצדיעו, המשמרות הוחלפו, הדגלן שב למקומו מאחורי המשמרות והתנועה בכביש הראשי נעצרה משני צדי הכיכר. כל לונדון ידעה כי השעה עשר וחצי — מועד חילוף המשמרות. ושוב נגנו ושוב צעדו ורקעו ברגליהם, התזמורת עזבה את הכיכר ורק השומרים נשארו על עמדם.

אפשר לעשות זאת חת־שתיים, אולם מה יהיה על הטקס? טול את התלבושת, הדגלים והחרבות והנה לך עבודת שוערים רגילה.

תסביכי ארנסט וג'ק

נהיה כנים עם עצמנו ונודה, קיום הישן לצד החדש אינו כה אידיאלי כפי שיכול להשתמע לכאורה. טבעי הדבר שתקופה תפנה מקומה לתקופה חדשה ועל כן אין פלא שהמצב הקיים יוצר תסביכים. לא תמיד נוטים האנגלים להודות בהם, אך לא קשה לגלותם. הדבקות במסגרות שנתבלו מרוב זוקן פותחת פתח לצביעות מזה וציניות מזה. אתה יכול לשאול כל אנגלי בנוסח ויילד: ״מדוע הנך ארנסט בעיר וג׳ק בכפר ?״ למעשה יש מקום לפארפראזה: מדוע הנך ארנסט וג׳ק כאחד? — מדוע תשמור על הרגליך הבורגניים בעולם פרולטארי ? או — מדוע תטפח הזיות כפריות בחיי הכרך? כשאתה רואה את הגינות ואת הפרחים בעציצים ובחלונות אתה מגיע למסקנה כי קשה להם לאנגלים להיגמל מעברם הכפרי, כשם שקשה להם לוותר על פאר המלכות.

מה יש לעשות?

לא הרחק מהמארבל־ארד ניצב גבר בעל אף נשרי וההזיה רשימה בידו. מכיסו הציץ עיתון שהמילה היטלר התנוססה בראשו. סביבו עמד קהל בן כמה עשרות. הגבר עלה על הארגז שהביא עמו והחל לנאום באמצע המעגל עמדו; נער  אדמוני, גמד, פיסח ושתי זקנות בלות.

״הדבר החשוב ביותר הוא לא לדבר אלא לעשות״ – אמר הנאם.

— "מה לעשות?" — שאל הגמד.

״ובכן, אני רוצה לנסות להציע לכם מה לעשות. הכלכלה שלנו מבוססת על משפטים קדומים…"

— "ועל ניצול ההמונים!" — קרא הנער האדמוני

"אם תשאלו אנגלי מה הוא יגיד לכם? ללכת לגלריה הלאומית, לחזות בהחלפת המשמרות, או להסתכל

בטלוויזיה…״

—    "ולראות במפלת השמרנים!" — קרא שוב הגמד ״העיקר הוא להפסיק את חיי השגרה" — לבש הנואם רצינות — ולתת את הדעת, מה יש לעשות? הדבר החשוב ביותר הוא לאהוב את החבר, נכון, אולם הדבר החשוב עוד יותר הוא לאהוב את עצמך״.

— "ואת אשתך !" — קראה אחת הזקנות.

הקהל פרץ בצחוק וקרא קריאות הידד, כאילו כבר ידע מה עליו לעשות.

באותו רגע פרש הנער האדמוני מן המעגל  ופתח לו ״עסק״ משלו. גם הוא עלה על ארגז והחל לנאום:

ואני אומר לכם כי הדבר החשוב ביותר הוא להפסיקאת ההצגות של הפאפ. אילו היה לי כסף הייתי מחלקו בין העניים… הייתי הולך לסין, להימליה… היהודים יכולים לשמש לנו דוגמא. הם ביטלו את התיווך בין האדם לאלוקים. ובכן ניקח את גורלנו בידינו ונפסיק את המלחמה ואת "הצגות הפאפ!״

העומדים במעגל צחקו ולעגו לדבריו, אך הנער אזר את כל אוצר מילותיו ופנה באופן פתאומי לאחד המקשיבים: ״כמה שנים אתה הולך לכנסיה? ומה עשית למען העניים והכושים ?״

במעגל קמה מהומה. מטר השאלות גבר והלך והנער האדמוני מחה שלא מקובל להפריע לנואמים בהייד־פארק. שתי הזקנות התחילו לשיר פזמון הדומה ל״ג׳וני הוא בחור כארז״ והפיסח החרה אחריהן כשהוא מרקד לאיטו. בינתיים גבר קולו של הנואם הראשון: ״ניקח את העניינים בידינו ונדאג כיצד להגדיל את ההכנסה הלאומית שלנו!״ זה נכון, הם אומרים מה שהם רוצים, אולם אין זו אמירה ספונטנית כפי שרגילים להציגה. אתה מרגיש כי יש יד השולחת את הנואמים לשאת את נאומיהם השחוקים, שאין בהם מרוחו של העם אוהב־החופש המתחבט במצוקה חמורה.

משמעותה של הדימוקרטיה

 למחרת סיירנו בוסטמינסטר ובסביבות הוייטהול ונתקלנו בתופעה דומה: גבר ושני ילדים צעדו ברחוב, לפני בנייני הממשל, ונשאו על גבם כרוזים הקוראים לפעולה נגד המלחמה. צורת ההפגנה ותוכן הכרוזים אפיינו את רוחם של האנגלים.

״מבוקשים ידיים ורגלים מיוחדות בשביל עסק בעל עתיד גדול. שעות מינימום — אחת. שכר — אפס. תנאים — בלתי נוחים. תכונות: בריאות, צלילות־מוח, אומץ מוסרי. אנו עומדים להעמיד משמרות במסדרוני הפרלמנט. אנו אומרים: הלאה פצצות המימן! אין אנו מחוסרי כוח. דמוקרטיה משמעה: כוח הכרה אישית הבאה לידי ביטוי בפעולה קולקטיבית. דעת הקהל זה אתה! התרצה לתת שעה אחת למען השלום?״

עצרנו את האיש ושאלנוהו אם מותר להעסיק ילדים בהפגנות במקום שילכו לבית הספר. הוא השיב בחיוך: ״אין הם לומדים היום. מלבד זאת זה חשוב לא פחות מהלימודים. — מי יודע אם יהירה ערך ללימודים אם לא נשמיד את הפצצות?״

הוא קרא אותנו לבוא אחריו ונתן לנו צרור כרוזים למען השלום.

כששאלנו את פט, בדרכנו חזרה לפאריס, כיצד לפרש את כל התופעות המוזרות האלה אמרה: ״אנו נמצאים במצב ביניים, כמו החולה שהזריקו לו נסיוב מסוים. עדיין מוקדם לנחש מי ינצח — התרבות האמריקאנית או מסורתנו העתיקה. בינתיים אנו חיים בין השעמום לבין השיגעון.