הספר "מנאפולי עד לונדון" – יא. פגישות עם גרמנים.

יא. פגישות עם גרמנים

סביב לאנדרטת הפועל המורד, הניצבת בין בית־הכנסת הספרדי לבין בית־הבנסת האשכנזי, הונחו עשרות זרי פרחים שריחם המשכר הגיע עד לעבר תעלת אמסטל הכחולה. גשם דק ירד על אמסטרדם והרטיט את משטחי המים שבתעלות ושטף את האבק מעל האנדרטה ומעל עלי השושנים שלרגליה. במגרש הסמוך שיחקו נערים בכדורגל על אף המטר. נגשנו אליהם ושאלנום לפשר הזרים הרבים. הנערים הפסיקו את משחקם ואמצו את זיכרונם, אך לא העלו מאומה. הם הובילו אותנו למקום וקראו את הכתובת החרותה על גבו של הפסל. הסתבר כי היה זה יום אזכרה לשביתת פועלי אמסטרדם נגד גירוש היהודים מהולנד ע״י הנאצים.

רק 19 שנים חלפו מאז המאורע ובכל זאת נשכח הדבר מילדי המקום, וזה בעירה של אנה פרנק, בארץ שהצטיינה באומץ בלתי שכיח ובמעשים גדולים ומסוכנים להצלת היהודים מההשמדה.

מעברה השני של התעלה נתקלנו בעשרות גרמנים שסיירו ברחובות העיר עם מפות בידיהם, כשעל פניהם הרגועים אותות של שובע ותאוות חיים. אירופה כולה מוצפת תיירים גרמניים. הם עוברים ממדינה למדינה באוטובוסים חדישים ונוחים ומפזרים את כספם ביד רחבה. דומה הדבר כאילו הם שניצחו במלחמה ולא המדינות שנאנקו תחת עולם ויצאו להילחם בהם.

בראותך את המוני הגרמנים השבעים עולים בדעתך הרהורים נוגים על עתידה של אירופה המערבית, העושה כווני־חן לעבר אויבה מאתמול. מעגל קסמים הוא, מבוך בלי מוצא: מסעי כיבוש גרמניים, הרג ורצח מיליונים, מלחמת עולם ושוב כיבושים גרמניים. הפעם הם כובשים את העולם בכספם הרב, ומחר — מי יתקע לנו כף אם לא יפעילו מחדש את עצמתם הצבאית ?

היא הייתה כגיטו וורשה

הרכבת עשתה את דרכה בין רומי לנאפולי כשהקרון שלנו מלא איטלקים שתויים שחזרו מהצפון לקלבריה ולסיציליה. בדמדומי הבוקר הבחנו בדמויותיהם המטושטשות של שכנינו שרבצו על הספסלים בנמנום, אחרי יום בילויים ברומי ובפאריס. עם אור היום קמו והביטו מבעד לחלונות לעבר כפריהם ועריהם, שעברנום בדהירה של 80 קילומטר לשעה. הייתה שם גברת בלונדינית אחת שבני הדרום הקיפוה בשאלות וניסו להידבר אתה בלשונם ובידיהם. היא החזיקה בידה מילון גרמני־איטלקי ובכל פעם הציצה בו ושאלה משהו ממחזריה המשולהבים. ישבנו והקשבנו. הסתבר כי מטרת פניה איזה מלון מפורסם בסיציליה, שם היא מתכוננת לבלות שבועות מספר.

כששני הצדדים נתקשו בשיחתם פנתה הגברת אלינו בשאלה, אולי אנו יודעים גרמנית. אחרי שהשבנו בחיוב הייתה מצגת לנו שאלות, אנו לבני שיחתה וחוזר חלילה. כשהשיחה המשולשת נפסקה פתחנו אנו בשאלות. כן היא גרמנית משטוטגרט, הייתה באלפים לסקי ועכשיו היא נוסעת להינפש בדרום. עשינו חיש חשבון שבימי המלחמה הייתה בוודאי בגיל הגיוס ויכול להיות ששרתה אפילו בצבא.

—       האם היית בשטוטגרט בימי המלחמה!? — שאלנו.

—       ״כן, זמן מסוים עד שגויסתי לצבא״ — השיבה באי־רצון.

—       האם אפשר לדעת באיזו ארץ שרתת?

—       ״הו, הייתי בכמה ארצות, כי היו נוהגים להעבירנו ממקום למקום…״

—       אולי נזדמנת לוורשה ? — שאלנו באופן פתאומי. בעיני התכלת הוטלה מבוכה רבה והשפתיים הדקות נפשקו

לאיטם והשיבו: ״כן, הייתי בוורשה, ומאין אתם?״

—      מישראל — השבנו.

היא ניסתה לנתק את המגע ושאלה את האיטלקי שלידה אם ״סיניסטרה״ זה ימינה או שמאלה והחלה רושמת את תשובתו. לא הרפינו ממנה:

—      אם היית בוורשה בשנת 1943 יצא לך בוודאי לראות את הקרב שנתחולל בגיטו היהודי, לא כן?

היא הציתה סיגריה באשו של האיטלקי ונשפה מתוך פיה מסך עשן לבן והשיבה דרכו: ״לא, לא ראיתי את אותו הקרב, לא הייתי ביחידה לוחמת, הייתי אחות רחמניה…״

מתוך המשך החקירה נתברר לנו כי בקרה בגיטו אחרי דעיכת המרד, רק מתוך סקרנות, בלי שיהיה לה כל קשר לאלה שעסקו בחיסול שארית היהודים. עד שהגענו לנאפולי כבר לא פסקה להסתיר את פרצופה הנורדי בענני העשן הסמיכים: ״הייתי אחות רחמניה״.״

מעשה ב״כוכב"

גם פגישתנו השנייה אירעה ברכבת בעת שנסענו מלונדון לעבר התעלה. מולנו תפס מקום גבר מוצק בגיל העמידה שבפניו השמנים בלט אף של בולדוג. מתחת לרעמת שערותיו הממורקות בקפידה לאחור שכן מצח חרוש קמטים רוטטים. ריסיו השחורים והעבותים כיסו על עיניים חמדניות ומבריקות כשל זאב טורף. על מדף השולחן שבינינו היה פרוש ה״כוכב״, שבועון גרמני מצויר המופיע בהמבורג. ידענו כי הפעם אנו יושבים מול אדם שפשט לפני כמה שנים את מדיו השחורים או הכחולים של חיל־הרוצחים, ועתה הוא מתייר כג׳נטלמן עשיר ורציני. לא דברנו מלה בינינו, רק רמזנו במבטים איש לרעהו כי הדברים גלויים וברורים. הוא התעמק בתמונות ועישן סיגריות בלי הרף. מדי פעם הסיט את עיניו מהעיתון כדי לראות מה דעתנו עליו. כל ישותו אמרה עצבנות. כחיה נרדפת חיפש לו מוצא מהמצב הביש, אולם הרכבת הייתה מלאה ובאין ברירה היה עליו לסבול את חברתנו. כשיצא לרגע מהקרון נטלתי את השבועון והצצתי בו. בין היתר גליתי ראיון עם פרופ' אלן טיילור האנגלי המרצה היסטוריה חדישה באוניברסיטת אוקספורד, על בעיית הגבול אודר־נייסה. הפרופ' הנכבד מביע את דעתו כי על הגרמנים לקבל את המציאות כפי שהיא ולוותר על דרישתם לשנות את הגבולות שנקבעו אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא מכריז כי האנגלים אינם סולדים מהגרמנים ואינם מעלים על דעתם כי יש להעניש אותם כיום על פשעי עברם, אולם אין להעלות על הדעת הוצאת הפולנים מוורוצלב. ״אנו נתנגד לרצון מעין זה — אומר הפרופסור — עד אשר הגרמנים יקימו לחיים את חמשת מיליון היהודים שרצחו בתאי הגזים. אם הגרמנים לא יוותרו על דרישותיהם לשינוי הגבולות ולהחזרת הגרמנים לשטחים שנתנו לפולין, תפרוץ מלחמת עולם שלישית״.

נטלתי את פנקסי והחילותי להעתיק את הקטעים המעניינים ולא שמתי לב שהגרמני שב והתיישב במקומו. החזרתי לו את השבועון והודיתי לו באנגלית. הוא דפדף בעתון ובהגיעו לאותו רעיון מצוטט, העלה חיוך סרקסטי על שפתותיו הבשרניות. כשהרכבת הגיעה לדובר נטל את מעילו ויצא במהירות מהקרון בהשאירו את השבועון על המדף שבינינו, כאומר: ״קח לך יהודון את שבקשת, עוד נתראה במלחמת העולם הבאה!״

לקחתי את העיתון ובעצמי את עיני מחמת הלובן המסנוור של סלעי דובר, צעדתי לעבר הספינה שחיכתה לנו בחוף. לפגי עיני דהרו שוב טאנקים גרמניים כשמאשנביהם מציצים ראשים חבושים קסדות עגולות, ראשים הדומים לראשו של זה שישב מולי ברכבת ולאלה שראיתי בפולין בימי הפלישה.

מבשרה חזתה את השואה

פגישתנו השלישית הייתה עם אשה גרמנית אדוקה בדתה, המחפשת דרך לתיקון העוול שנעשה לבני עמנו ולתיקון נפשה החוטאת. שמה הילדה פון-הייפרהל. פעמים רבות נסינו לבדוק אם יש באמת גרמנים אחרים וטובים מנאצים. גם אם המקרה הבא הוא רק אפיזודה, יש בו משהו מן המאלף והמיוחד.

הבחנו בה מיד עם הפליגנו מהארץ. היא עמדה גבוהה וזקופה על הסיפון, עטופה בשמלה שחורה, שערה החלק קלוע סביב ראשה החבוש שביס שחור והסתכלה כבני־הארץ לחוף הכרמל המתרחק מעינינו. בפניה השזופים והחרושים קמטים היה איזה מסתורין של חוזר בתשובה. חשנו מיד כי לפנינו אישיות בלתי רגילה. כל עת הנסיעה ישבה וכתבה כאילו שוחחה עם עצמה. בהזדמנות פתחנו בשיחה ומה שסיפרה לנו כבש אותנו. ההדגשות הנוצריות שבסיפורה נראו לנו מוזרות ושייכות לצד התהומי והדמוני שבנפש הגרמנים, משהו מרוח הניבאלונגים ופאוסט.

״כשראיתי את חורבנה של עירי ומשפחתי הבנתי מה שעוללו בני עמי לעמים אחרים ובעיקר לבני עמכם — סיפרה. בשעה שישבתי במקלט ושמעתי את קולות הנפץ ואת קול הפצועים הגוססים, שמעתי כאילו קול אלוקים הקורא אלי לתקן את המעוות ולכפר על חטאי בני עמי. הוא אמר אלי: לכי וחבשי את פצעי בני ישראל! ואז בראותי את החורבן האיום החלטתי לעשות משהו כדי לפצות את אלה שסבלו כל כך הרבה״.

למרות התנגדות משפחתה עזבה את גרמניה והלכה לפלס לה דרך תשובה, דרך להגשמת הצוו האלוקי שקרא אליה מתוך הריסות המלחמה. בצירות ישראל שבוינה ניסו לדחות את בקשותיה והיא נאלצה לעבוד בתור מטפלת עד ששכנעה את שלטונות ישראל בכנות רצונה. היא נשלחה לארץ ונשארה בה שש שנים במוסד של מלב״ן. שש שנים חבשה את פצעי הזקנים היהודיים שבאו ממחנות הריכוז והגיטאות ומצאה בכך תיקון לנפשה המתייסרת בחבלי מצפונה.

כששאלנו אותה לדעתה על גל השנאה המחודשת השיבה ברוח ספר יחזקאל, כי כך דרכה של הגאולה. קודם כל יתכנסו הנדחים לישראל ואחר כך יבוא ניסיון גדול של שונאי ישראל להכחידם מגוי, אך ה׳ יציל את עמו מידי צריו והוא ישכון לבטח בארצו. שלושה נציגי האומה הגרמנית שנפגשנו עמם היו שיעור מאלף בהכרת תכונותיה ואופיה של מרצחת העמים בדורנו. מצד אחד הגרטכן התמימה, המכחישה את חטאה הקדמון. אחריה היונקר שפשט את מדי הקרב ואחריו האשה המחפשת תיקון לנפשה ההרוסה. בשלושתם יכולנו לחוש בחלק התהומי והשדי המתפרץ מדי פעם והופך את האדם לחיה.