יב. תרבות לעומת תעמולה
(פרקי סיכום)
מתוך הזיקה לערכי התרבות באו העמים לטיפוח עברם. לא רק במוזיאונים נאספו שכיות אבותיהם, כי אם בכל בית, בכל כפר ובכל בית־ספר. אוספי התמונות והספרים העתיקים הם רק ענפים בודדים מאותו עץ היחס המסועף וכבד השורשים של התרבות וטיפוח העבר. כשאתה יורד אל השכבות העמוקות ביותר, כשאתה נפגש עם האדם הפשוט המהווה משמרה הנאמן ביותר של התרבות הלאומית בכל עם, רק אז אתה תופש את השוני שבין עם החי על אדמתו ומוסר את ערכיו מדור לדור בלי פחד ובלי התערבות גורמים זרים, עם שבניו גדלים תחת שמי חירותו ואורגים בלי הרף את מסכת יצירתו בכל השטחים — לבין עם דווי ונודד שבניו מקיימים את אמונתם במסתרים, דחוקים בגיטאות אפלים, כשמעל ראשם מתנופפת תמיד אלת העריץ ופחד הקץ. אין פלא שהם עשירים באוצרות אמנות, במקומות נפלאים ומטופחים, במזכרות ובמונומנטים רבי פאר — ניתן להם ליצור על אדמתם מתוך חירות ללא רדיפות ושעבודים. לעומתם אנו דלים באוצרות, אך איננו אביונים לגמרי. יש לנו מורשת גדולה שהתקיימה במשך הדורות, אמנם, בתנאים משפילים ומצרים, אך אשרה דולקת ורוחה פועמת. אם רק נשכיל לתרגם את הערכים המוסריים הנעלים שלנו למעשים התואמים עם החי על אדמתו בלי מורא, עם שהוא בן חורין, נהיה העשיר בעמים מבחינת תוקפו של המוסר האנושי בחיים ומבחינת היצירה הרוחנית שאינה קפואה בשיש, בזהב ובבדים.
כשאתה מסייר במוזיאונים ובמוסדות התרבות הרבים. בערים העתיקות והמפורסמות אתה נוכח לדעת, כי במשך אלפי שנים גזלו מאתנו את כל רכושנו ועמלנו, ניצלו את יכולתנו וכשרוננו וכמעט שנטלו מאתנו את ספר הספרים. תפיסת הדברים ועיצובם באמנות היא נוצרית בעיקרה, אולם מקורותיה יהודיים. בעברך על פני הבדים, השטיחים והפסלים אתה חש כמה נעלה מהם יצירתנו שנשתמרה בעיקר בהווי החגים והזמנים בתחום המשפחה, בית- הכנסת ורחוב העיירה. אין כל סיבה מדוע לא תשוב פריחת תרבותנו על כל ענפיה האמנותיים והפלאסטיים, הספרותיים והעיוניים, דווקא בעת ששבנו לאדמתנו. כמובן שתחייה רוחנית כוללת, מעין זו, דורשת השקעת מאמצים רבים, כדי להשיג את הפיגור של אלפי שנים. יתכן שדווקא העידן של כיבוש החלל ושגשוג האמנות המפשטת מקרבים אותנו לפריחה מחודשת של הגניוס היהודי.
הסברת פנים והיחס לזקנים
התנאי הראשון לפיתוחה של תיירות הוא היחס הנאות לזר, במלה אחת — הסברת הפנים שאינה תשלום מן השפה ולחוץ בעד הכנסת מטבע זר, כי אם תכונה לאומית שפותחה ע״י חינוך מתמיד של האוכלוסייה. אותו הדין ביחס לזקנים. בשום מקום בעולם אין יוצאים ידי חובה בחרוזים חבוטים על ההתחשבות בקשישים, כמו אצלנו. בכל מקום שבקרנו נוכחנו בהערצת הישישים ובהאדרתם וביחס לבבי וכן לזרים. הילדים מתחנכים לכך מגילם הרך ביותר.
באחד הימים נמצאנו ברכבת התחתית בפאריס יחד עם כיתת תלמידים בני שמונה—תשע. המורה לא נאלצה כלל להשגיח על חניכיה ועמדה לה בצד כמו כל נוסע אחר. התלמידים ישבו על מקומותיהם בשקט. כל אימת שנכנס אדם הבוגר לקרון קמו ופינו לו מקום מרצונם. זו הייתה הסברת פנים לא רק לתיירים, אלא קיום מצוות כיבוד האדם בכללו.
העיר המודרנית — מכלול של סדרים נאותים
העיר הגדולה על אמצעיה ומתקניה ועל המונה הרב זקוקה לתכנון נאות ולסדרים מתאימים, כדי שלא תיהפך לכלא ולשדה־קטל לתושביה. בעולם הגדול הונהגו סדרים המרגילים את ההמונים לכללים מסוימים, שיש בהם למנוע התנגשות ואסונות. הכללים האלה מווסתים את החיים בדומה למסילות הברזל המווסתות את מהלכן של הרכבות.
אם קבעו בלונדון שהתנועה מתנהלת מצד שמאל, ישתדל הלונדוני להקפיד על כך בכל מקום, כי הוא מורגל לכך מילדותו. מקרה מעניין קרה לי ב״תחתית״ של לונדון. המסילות שם בנויות זו מתחת לזו ויש לרדת, או לעלות די הרבה כדי להגיע לרציף המבוקש. לשם הקלת התנועה הותקנו מדרגות נעות. יש נוסעים שהזמן אץ להם ואין להם הסבלנות לחכות עד שהמדרגות יגיעו למעלה והם רצים ומקפצים על גביהם. פעם אחת נעצר מאחורי אנגלי שמיהר להגיע למחוז חפצו. אמרתי לו: ״אתה יכול להתקדם, אינני ממהר״ — ״כן — השיב לי — אבל אתה עומד בצד שמאל״. כלומר: ״פנה לי הדרך ועבור לצד ימין, כדי שאוכל להמשיך לקפץ״. אף על פי שנחפז לא וויתר על הכלל להתקדם בצד שמאל.
בפאריס פתרו את בעיית התור לאוטובוס באופן מקורי ביותר. בכל תחנה יש אוטומט המחתים מספרים סידוריים. בהגיע האוטובוס מכריז הכרטיסן על המספרים ואתה עולה לפי הסדר שבאת. יחד עם זאת יש לציין כי בדרך כלל מתנהל הכל בסדר, אולם טוב שיש אוטומט המונע וויכוחים עם בעלי הזרוע. הרגל נעשה טבע ומי שמתרגל במשך שנים לחכות בתור, נעשה אדם ממושמע וסבלני.
מיכון ושמירת מסורת
תחנת ויקטוריה בלונדון היא אחת התחנות הסואנות ביותר בעולם. לא אגזים אם אומר כי זה נהר הומה וזורם בלי הרף. בשעות הבוקר משתרבבים שם תורים של אלפי אנשים. מעניין לראות כיצד מנהלי התחבורה משתלטים על התורים האלה. בזה אחר זה מגיעים האטובוסים וזרימת הקהל נמשכת בלי הפסק — רק הודות לאמצעי הקשר המשוכללים שבאמצעותם ניתן לכוון את האוטובוסים לנקודות התורפה. באותה תחנה עצמה אתה יכול למצוא אולמות המתנה מיוחדים לנשים בלבד. זה מובן מאליו שנשים הבאות ממרחקים זקוקות להחליף שמלות, לנוח ולהטיב את פניהן, מבלי שיפריעון גברים. אצלנו היו רואים בכך פגרנות, אצל האנגלים זה סימן לתרבות.
בפאריס נעות עשרות מכונות לרוחב הכביש, אולם כבמטה קסם הן נעצרות לפני מעבר החצייה בשעה שנדלק האור הירוק להולכי הרגל. ברומי עולה האדיבות של הנהגים על זו של נהגי פאריס, מפני שקצב החיים שם אטי יותר. מקרה מעניין קרה לי בפאריס המאפיין את תרבותו של העם הצרפתי. נגשתי לשוטר שעמד בכיכר לשאול על מקומו של רחוב מסוים. השוטר סר הצידה וקודם־כל תיקן לי את המבטא הצרפתי ורק אחר כך הסביר לי כיצד להגיע לרחוב המבוקש. כל אותו הזמן שדיברתי אתו התנהלה התנועה בסדר כאילו לא עסק השוטר בתורת המבטא, אלא פקד על המכוניות. אחרי מקרה מעין זה אינך מתפלא ששפתם מתנגנת כל כך וששחקניהם יודעים למסור טקסט שירי על חנו וקצבו. זו מסורת שאינה נקנית על במת התיאטרון, אלא בבית הספר, ואולי עוד בגן הילדים.
פיתוח החושים ושליטה על איברים ודחפים
בהשוואה לבתי הספר שלנו לומדים באירופה הרבה יותר, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. שם עדיין שמים את הדגש על פיתוח האישיות והאופי ולומדים הרבה שעות. טבעי לגמרי שילדים רכים ילמדו שש ואפילו שמונה שעות ביום. בצרפת מוכרח הילד לכתוב בעט ובדיו (הא, איזה בתי ספר מפגרים!) כדי שילמד לכתוב יפה וישלוט בידיו ובעטו. זהו ההבדל בין חינוך מתוך ניסיון והתאמנות לבין חינוך הסומך על פלאקאטים ותעמולה. לא די להטיף לילדים שצריך לכתוב יפה, יש להרגילם לכך באימונים מתמידים. ולא זו בלבד, אלא שמלמדים את הילדים לצייר בצבעי אקווארל לפי דוגמה, כדי שילמדו לשלוט במכחול ולהבחין בצבעים. ע״י הציור מפתחים את נטיותיהם ומלמדים אותם לבלום דחפים של התפראות, לשלוט באיבריהם ולהתרגל למשמעת הרחוקה מ״דמיון חופשי״ השולט במערכות החינוך שלנו.
אם התוכן הוא סכום של ערכים, הרי שהצורה היא יחס של מידות. על כן צריך להקנות ערכים ולפתח את חוש המידה של הילד. כאן באה לעזרת המחנך מערכת האמצעים הוויזואליים והווקאליים של הטכניקה והמדע החדישים. בהולנד שמים את הדגש על החינוך האסטתי והמוסרי, באנגליה — על החינוך ההיסטורי והמדעי, בצרפת — על הנימוס, המשמעת והדייקנות. הביקורים במוזיאונים לאמנות, להיסטוריה ולמדע על כל ענפיו מאפשרים להמחיש דברים מסובכים ולפשט אותם. סרטים ותקליטים מפתחים את חוש ההסתכלות והשמיעה ומעוררים כבוד למסורת הלאומית. ראינו תלמידים בביקוריהם במוזיאונים השונים, נכנסנו בדברים עם המורים והתרשמנו מיחסם הרציני של המחנכים לתפקידם ולמקצועם.
גם משחקים אינם הפקר
אצלנו הרחוב פרוץ ומופקר לשלטון הפרחחים, אין בו חוקי נימוס מחייבים הנשמרים ע״י הציבור והוא ״רשות־הרבים״ במובנו הרע. כל מה שאסור בבית מותר ברחוב, לכן אין פלא שמראה הרחובות ירוד בהרבה מרמתנו התרבותית. אנו היינו רגילים לחיים ביתיים, הרחוב כמקום בילוי ומפגש של ימינו, הוא תופעה חדשה בחיינו. הרעש, הריחות הרעים, הלכלוך, התנועה החופזנית והלבוש המטורזן מדמים אותנו לאחת מארצות הלבנט הנחשלות.
כשאתה מעיר לילדים: ״הרי קבלתם חינוך טוב בארצות מוצאכם, שם התנהגתם בוודאי אחרת… — מדוע לא תשחקו בשקט ?" הם משיבים: ״כן, דווקא משום כך אנו מרעישים. שם לא הרשו לנו וכאן יש לנו חופש״…
״כאן יש לנו חופש״ — לא מקובל בשום מקום בעולם. אין בכלל מושג כזה של חופש מוחלט. הילד לומד לדעת, שתמיד הוא נמצא בחברה ועליו להתחשב בזולת. אין בכך הבדל אם הוא מכה את חברו בידו או בקולו — שניהם: אסורים. — אך מה עושים בעולם הגדול? קובעים סדרים שימנעו את הרעש. למשל, מגרשי המשחקים אינם שטח הפקר, אלא מקומות בילוי בהשגחה מתמדת. במשטר כזה לא יתכן שאותה עירייה תעשה דבר והיפוכו, תילחם ברעש ותיצור מקומות של רעש בבעלותה. בכרכים הגדולים נועלים את מגרשי המשחקים בערבים ובלילות ולא יתואר כלל שילדים יתרגלו לתת פורקן ליצריהם ברשות הרבים תחת גושפנקה של משחקים. ועוד משהו. ברוב המגרשים יש לשלם דמי כניסה ודמי שימוש במתקנים. בצרפת יש אפילו מגרשים שהכניסה אליהם מוגבלת לגיל מסוים בלבד. יש סדר בכל ויש פיקוח. הילד איננו פועל בחלל ריק, על כן הוא מתרגל להתנהג בצורה תרבותית ולא להתפרע. אין בכך שום נזק שהילד מתרגל לשלם תמורת הנאה, זה מחנך לחסוך ולהתאפק, זה בונה את האדם.
עדיפות לערבים על פני קבוצות לחץ.
כל סדר מושתת על מתן עדיפות לערכים מסוימים.
רשות הרבים וטובת הרבים קודמים לטובת היחיד. ענייני כלכלה, למשל, עדיפים על ענייני מותרות ושעשועים. — כיצד מתרגמים זאת עמים אחרים למעשה?
בהולנד ובאיטליה שמנו לב לכך שהילדים יוצאים מבתיהם רק אחרי שעה תשע בבוקר. התברר לנו שהשלטונות החליטו לפתוח את בתי הספר בשעה מאוחרת יותר, כדי להקל את העומס על כלי התחבורה בשעות המוקדמות של הבוקר כשהמבוגרים נוהרים לעבודתם. אחרי עיקוב נוסף נתברר לנו, כי בשעות הבוקר מחירי הנסיעה זולים יותר. כל הדברים האלה לימדו אותנו כללים גדולים בתרבות החיים של היום. העדיפות ניתנת לערכים הלאומיים והאנושיים ולא לקבוצות לחץ. פתיחת בתי הספר בשעה מאוחרת משבשת בוודאי את זמנם של המורים, אולם העם רואה צורך לדרוש מהם וויתור לטובת הכלל. העבודה מתעלה למעלת יסוד ראשון בחיי האומה, שלעומתה אפילו החינוך הוא דבר משני. אם ההורים לא יוכלו להגיע לעבודתם במהירות וברעננות הנדרשת, לא יוכלו לקיים את החינוך. מלבד זה כלל הוא — מבוגרים וילדים — המבוגרים קודמים.
מקרה מעניין אחר. המוזיאונים נפתחים בכל מקום בשעות המאוחרות, כדי להקל על התחבורה ולאפשר לסדר את המוצגים ולנקות את האולמות. בפירנצה למדנו דבר נוסף: תיירות ומסורת — המסורת קודמת.
התייר הממהר רוצה לנצל את זמנו במידה המכסימלית. — מה אין עושים כדי לחסוך זמנו של תייר ולזכות בכספו? ובכן יש שמוותרים על כספו ואין חוסכים זמנו.
חכינו בשערי ארמון פיטי בחברת תיירים אמריקאניים. השעה היתד. כבר די מאוחרת, אך השוער לא נאות לתת לנו להיכנס לגלריות. האמריקאנים אמרו: ״אין נותנים להיכנס, יפסידו ביקור — הזמן הוא כסף״ והלכו להם. נסינו להשפיע על השוער, שירשה לנו להיכנס לפחות לגני בובולי עד שיפתחו את האולמות — וסירב. לא הבנו מדוע הוא שומר בקפדנות כזו על שעת הפתיחה. לפתע נשמע צלצול ענוג של פעמון הכנסייה ומכל פינות הגן והארמון נהרו העוברים לתפילה שנערכה במקום. רק אחרי התפילה נפתחו האוצרות לביקורי התיירים. מסתבר שגם היום, כשהארמון הפך למוזיאון, מקיימים בו את מסורת התפילה היומית, שהיתה נהוגה בימי בוני הארמון והגנים הנפלאים.
האדישות — אם כל הפגעים
אחד מיסודותיה התרבותיים של החברה בימינו היא המלחמה באדישות ובעצלנות. האדם משתדל לעבוד מעט ולהשיג הרבה, להשתמט מחובות וליהנות מעמלם של אחרים. הוא מתעלם מצרכי הכלל ונעשה אדיש למצוקת זולתו — המדינה היא מכונה עצומה והאדם בורג קטן וחסר ערך. כדי שהמכונה תפעל כתיקונה יש צורך לטפח את חשיבותם של הפרטים, כי הם יסוד הכלל. המוסדות האחראים משתדלים להגן על חירות הפרט בחוקים המדרבנים את החריצות ואת הפעילות. כשם שחשוב שהעקרונות של הממשלה ינוסחו בחוקים ,כך חשוב לא פחות שהחוקים יקוימו בחיים. והעיקר, שנציגי החוק יהיו תמיד דוגמה ומופת לאזרחים.
בבריסל למדנו כמה דברים בשטח המלחמה באדישות המביא לקלקול המידות. העיר הגדולה חגגה את ימי הקרניבל ואלפי תלמידים יצאו לשמוח ברחובות. בראשם ראינו את מוריהם ומדריכיהם. הייתה זו דוגמה נאותה לחינוך פעיל ומרוסן. הרחובות היו מלאים קהל מפה לפה ומכוסים קונפטי. האנשים נתנו פורקן לשמחתם בהטלת הקונפטי זה בזה. ראינו זקנים ״מכסים״ בנקודות הנייר הצבעוניות את פני הנערים והנערות, ולהיפך. הוסרו המחיצות והנוקשות המקובלת והצחוק והעליצות מלכו ברחוב. אפילו השוטרים שהתהלכו ברחוב היו מכוסים בקונפטי. לפתע הבחינו השוטרים כי חבורת נערים אוספת קונפטי מהמדרכה לשקיות ומשליכתו בפני העוברים ושבים. הם לא חששו להיות בלתי פופולריים ונגשו לנערים והעירו להם, כי אסור להשליך קונפטי שנלקט מהמדרכה. מעשה ליצנות עממית — בבקשה, אך עד גבול מסוים, אין השמחה הפקר! הייתה זו דוגמה לפעילות ולמילוי תפקיד אפור שלא בשעת סכנה.
כשאתה חי באווירה האוהדת פעילות תרבותית ואנושית, אתה ממילא שומר על צלמך — המוסר שלך חי ומתנסה על כל צעד ושעל.
מה לומדים בחו״ל ?
מדי פעם משפיעים עלינו הפקידים ליחסי ציבור חוברות תעמולה וסיכומים על פעולות משרדיהם. ככל שהפעולה דלה יותר כמות החוברות גדולה יותר. הרעש שהם מקימים עומד תמיד ביחס הפוך למעשיהם. כל אימת שטרדן כזה מנסה באמצעי הפרסום שלו ל״עבד״ אותי, אני תוהה על דלותם הרוחנית של הממונים אצלנו על המוסר הציבורי. עתה, אחרי הסיור בכמה ארצות אירופה, אני שואל: מה לומדים המומחים שלנו בחוץ לארץ? — מה רואים ראשי הערים, מנהלי תחבורה, מפקדי משטרה ומעצבי החינוך בערים הגדולות בעולם ? הרי ההבדל מוחשי ביותר והפער בין מה שנעשה שם לבין המצב השורר במדינתנו גדול עד אין שיעור.
*
בסיכומו של דבר עלינו להודות כי יש חכמה בגוים היונקת מתהליך היסטורי ארוך. מוטל עלינו יחד עם החייאת מורשתנו העתיקה גם ללמוד משהו מעמים אחרים. ואם תרצו אין זו שאיבה ממקורות זרים, אלא החזרת זרימת מעיינותינו לאפיקי חיינו המתחדשים. אחרי ככלות הכל, ראשיתה של התרבות ויסודה באמונה כי מותר האדם מן הבהמה וכי מעשה טוב עדיף ממחשבה טובה.
במשעולי עציון 