על ספר שיריו של שאול רז ז"ל "עוד מיתר אחד" – נעמי גוטקינד

על ספר שיריו של שאול רז ז״ל, ״עוד מיתר אחד״

המיתר האחרון

מאת נעמי גוטקינד

קל לכתוב על משורר שהלך לעולמו. הסיבות מגוונות, והראשית שבכולן – הידיעה ש״האובייקט״ לא ייפגע עוד מן הכתיבה, וכידוע – אין פגיעים כמשוררים. ושלא בהפסדים ורשימות של ימי זכרון – רצנזיות על יצירותיהם הספרותיות פטורות גם מן הקונוונציות של ״אחרי מות קדושים אמור" ואפילו מהצורך לגמול עמם ״הסד של אמת״. הכותב רשאי במצפון שקט, במקום "חסד של אמת" לבצע חסד עם האמת, ולחשוף מה שבלבו.

ברוח הדברים האלה אני מצהירה איפוא ש״עוד מיתר אחר״, קובץ שיריו של שאול רז ז״ל שמצאה

אלמנתו הדסה במגירותיו והדפיסה, כשנתיים אחרי שנספה בתאונה דרכים, הוא שירת אמת.

אולי אפילו ־ שירים בשביל משוררים. הדסה רז מספרת, באחרית דבר לקובץ, שיצא על־ידי אגודת בני גוש עציון, כי ערב אחד, במפתיע, אמר בעלה: ״יש בידי ספר שירים חדש, שונה מקודמיו – שירה מודרנית״.

לשוא חיכתה שיראה לה את השירים או שיגישם למו״ל. אחרי שנהרג – מצאה את כתב היד והחליטה שנתחוורה לה סיבת רתיעתו מחשיפת שיריו: ברבים מהם ניכרת תחושת הקץ הקרב ולכן לא נטה לשתף אותי בחרדותיו ובעצבונו – היא כותבת. חוויות של ציור במלים.

על מידת ״המודרניות״ של השירים, שהעיד הנחתום על עיסתו, והאם אכן כולם עומדים בסימן תחושת הקץ – אפשר להתווכח. אבל – שאלה הם נסיונות מרשימים לבטא חוויות של ציור. במלים – אין ויכוח.

שאול רז היה גם צייר. השתתף בתערוכות קבוצתיות וערך תערוכות יחיד.

כציירים אחרים בכותבם שירים – אפשר לעתים כמעט לראות את הבדים שלו, מכוסי הצבעים והצורות הגיאומטריות המופשטות, בעת הקריאה. לדוגמה:

"היעמוד הבד / הלבן והדק תחת סערתו של הכחול / המתנחשל בידך המנסה לרוץ / עם הולם הזמן שבלב״, הוא כותב ו־״לבלום את חום נפשך / בצבעים הקרים, צמאי המבע״.

וכשהוא משמיע ביקורת על מנהיגי זמננו, יוצאת לו שורה כמו: ״גדולי הדור עיוורים לצבעי הזמן השועט…״ כל זמן – והצבעים המבטאים אותו. ועוד: ״כל הצבעים לא יספיקו לעצור את השטף הזה / החם והמתעצם במטחי האדום הלוהט / ומעטים הכלים כדי לאסור / את קיצבם הפרוע והמשתולל / במסגרתו של הבד השוקט.״

״אתה והמראות משולבים אתה והצןולות אחד ואין ביניכם שום חיץ…"

איזה צייר היה רז ולאיזו אסכולה השתייך – איני יודעת. מן הציור האחד בצבעי אקריליק המודפס בספר נראה שצייר בצורות גיאומטריות, מרוסנות.

אבל שירתו היא אקספרסיוניזם מובהק. אקספרסיוניזם של ציור ושל אמונה, כמו בשיר צמיחה –

״הירוק הזה שאוהבנו בחיי / ושהמלאכים כמהים לגעת בו / משמי שמיהם, לא אמיר / בשום מתת״

ירוק שמלאכים כמהים לגעת בו – מי מסוגל לחשוב כך על צבע אם לא צייר? ומי אם לא צייר יכתוב: ״הייתי רוצה לצייר כמו / שאני קורא בתהילים / לא יותר, לא יותר."

רגשה דתית עזה

רז קורא לא רק בתהילים, הוא קורא בשירים האלה את קריאת אמונתו בבורא.

השירים רוויים רגשה דתית עזה.

״אודך על מה שנתת / ועל מה שמנעת ממני / לא אקבול.״ ובהמשך –

״הכאבת לי מאוד / כי הייתי חייב / ואת עולך על כתפי / הכבדת בדין.״

אבל צודקת אלמנת המשורר. יש גם שירים רוויים מתח גדול של תחושת הקץ:

כינורי מכוון ודרוכה הקשת ולבי הער / בלילות הארוכים, נכון לפגישה המרגשת / שאותותיה נראים בעליל במכ״ם שבנפש״ (בשיר ״תחזית"), ״מקלטי קשוב ומחובר תמיד למתח הגבוה / של הרוח…״ וכך בשירים נוספים:

"…ערב יבוא / אכלה בידיך / כְּגַףְ שֶׁפָּרַח / סֶלָה".

השירים טעונים גם תחושה קודחת של זמן כלה ונגמר ושוב ושוב חוזרת התהייה: האם אספיק להתכונן? האם אגיע אל שעתי האחרונה – מוכן? האם אזכה לראות את פני בוראי – בטהרה? ״האספיק? האוכל? נפשי כציפור נרעשת״

"עוד היום / עוד היום לעמוד / והשעה מאוחרת / מאוד״ (עוד היום).

אותן המלים בדיוק חותמות גם שיר אחר, ״בשעה מאוחרת", ובזה שאחריו, הנקרא "תחנוּן" – ״אני חפץ בכל מאודי / ללמוד / את תורת ההכנות הדרושות / ושיעורי הטהרה / החסרים לי עוד./ הגעתי, אך / אינני מעז לגעת / בכל אותה יפעה מרגשת…״

ברוב שירי הקובץ, לא אמנות הציור ולא ההכנות לקראת הקץ הם מרכז הכובד – אלא הלהט הנפשי של המאמין המקווה ששיריו יתרוממו לדרגה של תפילה. וביצירות האלה – רז הוא במיטבו, הוא מתחנן: ״לשיר אותך אמת / בוראי / שמחים יעלו הדברים / מתוכי רוננים כמעיין / מפכה בחדווה / לרצונך / אלי."

או –

״…אם / חסדך יבוא לי, יֵעוֹרוּ / מיתרי הנאבקים… / יעמק לילי מֵכְּחוֹל תהומות,…/ אם יבוא לי חסדך, גם / נפשי תשלו מרעדה…״

כמו לקרוא בתהילים

יש כאן כמה שירים החורגים מן הקו הכללי. שירים סטיריים סרקסטיים ושירים הגותיים העוסקים ב״ארס פואטיקה״. הטוב שבכולם, "כמו לקרוא בתהילים״, מתמודד עם השאלה האם הצורה היפה היא עיקר באמנות, יהיה התוכן אשר יהיה.

לרז אין ספיקות: "הָרַע המכֻיָר – יפה… / אף הוא תולדה של יצרים רעים."

ובהמשך:

״שום סורגים ושום מסגרת תחוּמָה / לא יהפכו זאב לכבש ומפלצת / למֶדְיוּם של טהרה״.

בהמשך הוא מדמה את האמן לסוהר של גן חיות המשחרר את הנמרים שבסוגריו ופוסק שרק כאשר האמן רוצה להיטהר מה"פסולת״ – שירתו שירה חיה. ״בשתי וריאציות על עיקר אחד״ הוא חוזר לדיון התיאורטי במהות האמנות וחותם בשורה: ״כי משחקי המלים היפות לא יהיו שירה״.

מהו שיר?

"בשיר / יצקתי לביתך מסד״. נשוא הפנייה – הבורא, והבית, בית הי.

כרגיל בקובצי שירה – מה גם שנדפסו ״אחרי מות״ ולא עברו סינון אחרון של המשורר עצמו, לא כל היצירות שוות ברמתן. אבל הרמה הכללית ־ גבוהה. זוהי שירה דתית מודרנית בעלת עוצמה.

שאול רז ז״ל, לדור שלא ידע את יוסף, היה סופרו הצבאי של ״הצופה״ בשנים הראשונות לקום המדינה. שתים עשרה שנה (1965*1953) היה עורך השבועון ״הצופה לילדים״. היה מפצועי כפר עציון שהובלו לשבי ירדן ועל החיים בכפר, לחימתו, גבורתו ונפילתו, כתב שני ספרים: ״ההר הקדוש״ ו"רון הרים", שזכו למלות הערכה חמות מאישים כמו הרב צבי יהודה קוק זצ״ל (בו ראה רז את מורו המובהק), יגאל ידין, יצחק למדן המשורר, פרופ׳ דב סדן, נתן ביסטריצקי ואחרים.

להערכה רבה זכתה גם הביוגרפיה שכתב על שלום קרניאל הי״ד ומשנתו שעמליה כהנא־כרמון העריכה כספר ״כובש לבבות ומעורר כבוד במובן הנעלה ביותר של המילה״. שני קובצי שירה פירסם בעבר ״זכריות עציון״ (1973) ו״קשב אילנות״ (1980).

״עוד מיתר אחד״ מוכיח, שלו זכה להמשיך וליצור, היתה שירתו מבשילה, מעמיקה ומוצאת אפיק מודרניסטי מעניין לפיוט הדתי.

"הצופה" יום ו, כ׳ בכסלו תשנ״א, 7.12.90

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s