הספר "שלום קרניאל" – התוכן, הקדמה: הרב מ.צ. נריה.

שלום קרניאל

חייו ומשנתו

ערך, תירגם והוסיף מבוא

שאול רז

הקדמה

הרב מ. צ. נריה

בהוצאת הקיבוץ הדתי וארגון ״בני עקיבא״ בישראל

תשכ״ז

 [מפאת אורך הספר וקוצר היריעה, אביא רק מקצת הדברים]

התוכן

הקדמה — מ. צ. נריה                                                             7

שלום קרניאל — המדריך המגשים — ש. רז                             11

תפלה — שלום קרניאל ז״ל                                                    87

פרקי יומן                                                                             89

ילדותי, קראקא, זכרונות מהמושבה, קבוצתנו, אני מאמין באדם, מהמושבה. גרעינים, ד״ש מווארשה, אל המקור, מן ההכשרה, שער למאורעות חיי, מכתב לאור, העינים הללו, סלבקוב, יום של התייחדות, ימי עציון הראשונים, אורות וצללים.

אגרות                                                                              131

מאמרים ורשימות                                                               179

שער א׳ / דרך ואמצעיה                                                      181

לתפיסתנו הקיבוצית, לשאלת החינוך הדתי, פרשה בחינוכנו, היסוד החברתי ברעיוננו, יסודות ובעיות בעבודתנו החינוכית, לבירור בעיה חשובה, לחשבון עולמנו, לא צריך להרים את הסולם יותר מדי… כנסת ״השומר הדתי״ בפולין.

שער ב׳ / הגשמה אישית                                                   213

בני עקיבא ודרכם לקיבוץ, הגשמה אישית, בימי מבוכה, בני עקיבא כתנועת נוער, אל השדה, גיוס, דרכנו התורנית והחלוצית.

שער ג׳ / במבחן המעשה                                                   229

אחרי הכינוס לענייני חברה ודת, דרכו של הקיבח בהפועל־ המזרחי, בית האוכל בקבוצה, על עתיד ילדינו, על היצירה הדתית והחינוך הדתי במחננו.

מסה והגות                                                                      259

שיר השירים, ירמיהו, ימי תשובה, רומן דולן — קווים ליצירתו, העץ בחיי העם.

שיחות בעל-פה                                                                  277

הערות עש הקריאה ביומני הקבוצה, בחלל הריק, מגילת הנטיעה, לזכרו של הרב אביגדור ז״ל, עשר שנים לקבוצת ״אברהם״.

דברים אחרונים                                                                  291

בפרוס החג, עם העברת ילדינו לכפר עציון, לזכר נפתלי ואילה, בימים הגורליים, מבית ומחוץ, בדמיך חיי.

עם עזבונו                                                                          300

מנותח שמות וענינים                                                          303

הקדמה

הנה נצבת לפנינו תמונתו. הנה עיניו הטובות־המלבבות מביטות עלינו. טהור, פתוח, בהיר. כזה הוא היה. דמות מחנכת בטוהר נפשה, בעומק רצינותה, בתמותה, בכנותה.

צמיחתו וגידולו — מדרש פליאה. אילו התחנך בישיבת מוסר או בחממת שושלת חסידית, היינו מבינים יותר את להט אמונתו, עומקה ותומתה. אולם הוא התחנך בגמנסיה פולנית, ועם זה כמה עמוקים היו רגשותיו הדתיים.

מי שראהו בריקוד של דביקות בשמחת־תורה בקרקוב, ובעלית נשמה בליל שבת בקבוצת סלבקוב — בפולחן הדממה המופלאה והשירה החרישית העילאית — לא ישכח אף פעם את רושם הנפש המתפשטת מגשמיותה, שכולה בבחינת ״ואני תפילה״.

לא אידיאליסט מופשט מהויות־העולם היה שלום ז״ל, לא בעל דמיון תלוש מן המציאות. נבון היה ופיקח ובעל חושים מעשיים, יכולת־עשיה וכושר־בצוע. ועם זה היה כולו עדנה ורוך. חולם יפה־נפש, נקי־דעת ובר־לבב. מאביו ירש את פקחותו המעשית, ומאמו ירש את העדינות האצילית. וישבו שניהם יחדו ברוחו, ויחדו היו תמים בנפשו. תפארת־רוחו שרויה היתה על מפעליו ולוית־חינו על כל מעשיו.

אישיותו קרנה באור המסירות־ללא־שיור לרעיון בטהרו, להגשמתו העיקבית, לבצועו היום יומי. ועם הדבקות הקנאית, הבלתי־מתפשרת, שמרה עליו עדינותו הטבעית מקינתור ומרוגז, הגנה עליו יקרת־רוחו מפגיעה ומעלבון. דרכיו — נועם, ונתיבותיו — שלום.

נשמתו הפיוטית נתגלתה גם בכמה פרקי־שירה, אולם עיקר גילויה בשירת חייו, שירת־חיים שגם בשאון־העשיה ורעש־הבנין היתה תמיד דקה וענוגה, שירת חיים שנכתבה בנפשו ובמאודו ונחתמה בדמו…

הוא חי בצבור ומת בצבור, חי בהנהגת תנועת־הנוער, בקבוצה, בתנועה הבוגרת, ומת ב״מנין״ של קדושים וטהורים. ועם זאת היה כולו יחיד ומיוחד. נשמה־יחידה היתה לו, איתה התייחד והיא הדריכה אותו, כדברי רבי פינחס מקוריץ : ״ונשמת ש־די תבינם (איוב ל״ב, ח) — הנשמה מלמדת את האדם״.

ועל כן עלה ביחודו על כל סובביו, ועל כן מר הלב על העדרו — ״וספדו עליו כמספד על היחיד״

(זכריה י״ב, י).

כל מי שהיה בחברתו, ששהה במחיצתו, שעבד עמו בתנועה או בשדה, בעריכת דפי קובץ או בשורות עצי כרם, שומר על זכר הימים האלה כעל אוצר־יקר, כעל חמדה גנוזה. זכרו של שלום שמור במעמקי לבנו, במקום המיוחד לחויות הנעלות ביותר, בין האישים אשר פארו את עולמנו, אשר העניקו לו תוכן וצורה. נשמה זכה כזאת — מתנת אלקים היא. אשרי מי שזכה לה. שלום ז״ל היה מן הזוכים, מן הזכים. זך וישר, מאיר ומקרין. מלאך שתעה בדרכו, כְּרוּב שנקלע לעולם־השקר. אולם הצליח לשמור על טהרו, וכנפיו נשארו צחורות־מבהיקות כשהיו.

לב טהור ברא לו אלקים ורוח נכון הפיח בקרבו, ויהי שלום לנפש זוהרת, לנפש מאמינה. לבו שהיה פתוח ליופיו של עולם — ״מה רבו מעשיך ד״^, — לא יכול היה להתייאש מהאדם — יציר־כפיו של הקב״ה — ולכן האמין באדם, האמין כי עלה יעלה ותקן יתקן.

אין אנו מעלים דמותו למעלה משעור קומתו. לא מותו מות־קדושים הוסיף לו הילת־תפארה. אף לא הגעגועים לעבר, לעידן השאיפות והחלומות, הם שהוסיפו כאן מעטה-זוהר.

כך הכרנוהו וכך ראינוהו תמיד. ולא רק בשנותיו האחרונות עת הגיע אל נחלת־האבות בהרי חברון, בסוף הצורב עת הובא אל קבר־האחים בכפר עציון, אלא גם בשנות הלבטים בכפר־פינס, ובשנות הפעולה השוטפת בתוככי ״בני־ עקיבא״.

עוד בהיותו בגיל צעיר נישא שמו בהערצה בפי ״השומר הדתי״ ברחבי פולניא. המדריך הצעיר מקרקוב נשא בעוז את דגל ההגשמה הקבוצית בא״י. ומשעלה ארצה פנה ישר לקבוצה ובמשך שנים הכה בה שרשים. הוא הפך לא רק לאחד מעמודי התווך של קבוצתו, אלא תפס עמדה מרכזית בקבוץ הדתי כולו. טהרו האישי וישרו המוסרי בצרוף רצינותו העמוקה ומסירותו המתמדת — סללו לו דרכים ללבבות ולמעשים.

כל אימת שיצא, או יותר נכון: הוצא, לעבודה צבורית מחוץ לקבוצה, השפיע הרבה והצליח מאוד. כל מי שבא במגע אתו היה נאלץ להרכין ראש בפני אישיותו האצילה. כך נתחבב ונתיקר על המוני הנוער.

איש מדות תרומיות, ישר־לב וישר־דרך. תפארת שבצניעות, חן שבענווה. ללא התהדרות, ללא פוזה. אדם שחותם האמת הפנימית טבוע על כל הליכותיו ביחיד ובצבור.

כולו חלוץ, כולו מסור. אחד מאלה שנתנו לרעיון, לתנועה, את הכל — לעצמם לא השאירו כלום.

ראשון בין ראשונים, בעוז החלטה, בתנופת ביצוע. לא נרתע מקשיים, מסיכונים צבוריים ואישיים. כך עלה להתישבות בהרים, וכך הלך בדרכו האחרונה במסעו לכפר־עציון. בעיניים פקוחות העפיל ועלה על נתיב־העקדה שממנו לא שב.

לטרומפלדור בגליל העליון דמית אחינו שלום בהרי־עציון. טהור היית בחייך וקדוש במותך, ואנו טרם הצבנו לך יד. טרם קבענו מקומך בחינוך בנינו ״במעלות קדושים וטהורים״ אשר בארץ המה, ואשר אב יספר לבן על פלא חייהם, וסב יספר לנכד על קדושת מותם.

״וצדיק באמונתו יחיה" —היה מוסיף רבי אהרון מקרלין: ״וצדיק באמונתו יְחַיֵה״ עלינו לדאוג שטהורי־הלב זכי־המעש שחיו בתוכנו, ימשיכו לשמש לנו מקור־חיים ובאור נשמתם נראה אור.

מתפללים אנו: ״המצא מנוחה נכונה״ — אולם אימתי יש לנשמה מנוחה נכונה למעלה, כשממשיכים את עבודתה למטה, כשזכרה מפעיל ודוחף לקידום המעשים אשר התחילה בהם.

עלינו להיות קשורים עם נשמות קדושות ״כזוהר הרקיע מזהירות״ כדי שלא נרד ח״ו מטה מטה, כדי שחיינו לא ידרדרו אלי תהום. בלבנו ובחיינו עלינו לשמור את זכר הקדושים. באזני בנינו ובני בנינו עלינו לספר על חלוצים לוחמים־חולמים, בונים ומגינים, אשר יום־חייהם התחיל ב״מודה אני לפניך׳ ויום־מותם נסתיים ב״שמע-ישראל״.

אין גמול ואין תמורה לקרבנות היקרים — ״תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגו׳ — תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאין?״ (ראש השנה כ״ג, א), אולם נעמיד נא דמותם ומסירות נפשם לעינינו כסמל — ״והיה הדם לכם לאות״. זוהי חובתנו כלפי החיים והמתים גם יחד.

הקב״ה תבע את עלבונו של שאול המלך ״שלא נספד כהלכה״ (יבמות ׳ע״ח, ב), על שלא הועלתה דמותו, ענותו וצניעותו לעיני כל ישראל, שלא נקבע מקומה בתודעת הדור.

והרי היו לנו עוד טרומפלדורים בכפר עציון, בבארות יצחק, בכפר־דרום. ואנו חוטאים גם להם וגם לעצמנו. כי לא דאגנו להעלות שמם ולקדש זכרם, כי טרם העמדנו אותם במקומם הנכון בחנוך דורנו הצעיר, דור שהוא כה זקוק לחינוך מקיף לאידיאליזם, למסירות נפש, להקרבה.

ולעומת החטא אשר חטאנו אנחנו, באים אחרים ומוסיפים פשע על חטא. אנחנו לא זוכרים בשוגג, ובאים אחרים ומשכיחים במזיד.

בוועידה השביעית של ״הפועל המזרחי״ התאוננו הצירים בנוכחות יו״ר הנהלת הסוכנות מר דוד בן־גוריון על קיפוחו של הפועל המזרחי בעליה, בעבודה, התישבות. ותהי תשובתו בין היתר : ״אתם מתאוננים על קיפוחים בשטחים שונים, אבל יש עוד מקום שבו אתם ״מקופחים״ ואותו אין אתם מזכירים. אתם גם מקופחים בבית הקברות! איפה הקרבנות שלבם למען בנין הארץ… ?

מאז זרמו הרבה נחלי דמים, ולא רק שאין אנו מקופחים בבית הקברות, אלא תופסים בו מקום נכבד ביותר, מיוצגים בו ייצוג גדול בכמות ובאיכות. אולם הללו שדרכם בקיפוח, יודעים לקפח גם את בית הקברות שלנו. מגיעים הדברים לידי כך שבמזיד משתיקים את הקרבן הגדול — קרב-הציבור של כפר־עציון, משכיחים את המערכה של בארות־יצחק, את העמידה המופלאה של כפר־דרום. ומוטלת איפוא עלינו הדאגה לעמוד על דם קדושינו. שלא לתת להשכיח את קרבנם. להעמיד את זכר גיבורינו לוחמינו וקדושינו בתודעת הדור כולו. נדאג נא להוציא ספרים וספרונים למען יעלה ויבוא ויגיע דבר הקדושים לצבור הרחב. יכיר וידע העם מה רב חלקו של החלוץ הדתי בכל מערכות הבנין וההגנה, בחומות ובמגדלים ובקוי האש הראשונים של מלחמת קוממיותנו.

"חיילים־חברים נפלו במערכת הישוב, ואנחנו נאמר בלשוננו העתיקה : עולמות נחרבו״ — כך כתב שלום הי״ד זמן מה לפני שעולמו נחרב. לפני נפלו בידי בני עולה, בין ירושלים לחברון. אם לא זכינו שעולמו יבנה ויתכונן נראה נא ונראה־נא את עולמו של שלום — עולם הרגשותיו ומחשבותיו, שאיפותיו ופעליו. ותהא נא זאת אתחלתא של תשלום החוב לא רק לשלום קרניאל ז״ל (אם כי הוא היה ודאי אומר לנו: לי אין אתם חייבים כלום, אני רק את חובתי מלאתי). אלא גם לחבריו אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

נעלה את נר חייו של שלום קרניאל ז״ל ודבריו שבכתב, כדי שישמש לפה לכל הטוב והיפה שבחלוציות הדתית הבונה והלוחמת, ולאור נרו יבהיק זכרון חבריו שקידשו שם שמים בחייהם ובמותם.

יהי שמו וזכרו מקור־ברכה, ויתקיים בו מקרא שכתוב : ״ונחך ד׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו״ (ישעיהו נ״ח, יא).

כפר הרואה

משה צבי נריה