תְּפִלָּה
אֱ־לֹהַי! אַתָּה הַיָּחִיד שֶׁלּא תַּעַזְבֵנִי לָנֶצַח!
חַמְּמֵנִי נָא בְּאֶחָת מֵרִבְבוֹת קַרְנֵי אוֹרֵך הֶעָצוּם.
תְּנֵנִי נָא לְהַכִּיר פֵּרוּר קָטָן שֶׁל אֲמִיתֶךָ.
שׁוֹבֵב נָא לִבִּי בְּאוֹרְךָ וְתֵן לִי
לְאָהָבְךָ בְּלִבִּי הַחֹם־הַמָּלֵא.
כִּי אֲהַבְתִּיךָ אֵ־לִי!
אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל אֲמָתֶךָ וְאוֹרְךָ וְעֻזְךָ.
אֲהַבְתִּיךָ כִּי רֵעַ אַתָּה
לִגְדוֹלִים וּקְטַנִּים לְדַלִּים וַעֲשִׁירִים.
כִּי אַתָּה מְקוֹר הַטּוֹב
אֲהַבְתִּיךָ, אֵ-לִי! אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל הַיְּעָרוֹת וּשְׂדוֹת־הַתְּבוּאָה,
עַל שָׁמֶיךָ, עָבֶיךָ, הָרֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ, נְהָרֶיִךָ, יָמֶּיךָ.
אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל שְׁבִיב אֱמֶת שֶׁנָּחַלְתִּי, אֵ־לִי.
וְגַם עַל רְצוֹנִי לְהִתְמַזֵּג עִם אֲמָתֶךָ.
עַל כָּל אֵלֶּה אֲהַבְתִּיךָ, אֵ-לִי.
וְעַתָּה אֲנִי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, אֵ-לִי,
חַמְּמֵנִי בְּאַחַת מִקַּרְנֶיך לְמַעַן אוּכַל לְהַבְחִין
בֵּין אֱמֶת וּבֵין שֶׁקֶר.
בֵּין טֹהַר וְטֻמְאָה.
בֵּין רָעָה וְטוֹבָה.
וּתְנֵנִי, אֵ־לִי אֲמִתְּךָ לְלַמֵּד לַזּוּלָת.
מַלְאֵנִי נָא כֹּחַ לִנְתֹץ אֶת הָרַע לֶעָפָר
וְלִזְרֹעַ רַק טוֹב.
וְעוֹד:
פָּשׁוּט וְיָשָׁר לוּ תִּתְּנֵנִי הֱיוֹת.
וְתֵן לִי הַכֹּחַ הַזְרַע חֲרִישְׁךָ
וּלְהוֹצִיא תְּנוּבוֹת מֶנּוּ…
שלום קרניאל, קרקא, תרצ״ד
תורגם לעברית ע״י שאול רז וראובן אבינועם
לשאלת החינוך הדתי
בצדק נתקבל בכנסת כי שאלת החינוך הדתי נוגעת לנשמתה ומפתרונה תלוי עתידה.
ראשית חכמה יראת ד'. בלעדי יראת ד׳ אין לכל מאמצינו ועבודתנו שום טעם ויסוד. החינוך הדתי הוא אבן הפינה של חינוכנו השומרי ומהחינוך הדתי הזה נובעים אצלנו שאר חלקי החינוך, כגון: חינוך לאומי, חלוצי. כלל אנושי וכו'.
החינוך הדתי דורש דיון ועיון רב. השאלה היא, באיזה שיטה לאחוז כדי שהוא יצליח. בייחוד יש לקחת בחשבון את הקשיים הכבירים שהחינוך נתקל בהם בתקופה הנוכחית של רציונליזם מופרז, השיטות האנטי־דתיות ושאון החיים החילוניים. כדי שהחינוך הדתי יצליח מוכרחים אנו להתאים את השיטה למציאות האוביקטיבית דהיום. השיטה של חינוכנו הדתי צריכה להיות מיוסדת על אדני הפדגוגיה והפסיכולוגיה. תוך התעמקות בנפש הילד והנער ותוך התחשבות בתנאים האוביקטיביים שבהם נמצא החניך יש ליצור את השיטה.
ב״אהלנו" גליון טבת, מטפל האח משה קרונה בשאלה זו. הוא מעמיד את הדרך לחינוך הדתי על שני סעיפים: פעולה הסברתית, וכתוצאה ממנה קיום מצוות. איני מתנגד להנחותיו, אלא רציתי להעיר כי הפעולה ההסברתית בעצמה לא תספיק כדי להוביל את החניך לקיום המצוות. הוא התעלם מגורם אחד, שהוא, לפי דעתי, היותר חשוב והוא הרגש.
אכן תפקידינו הוא: ״לעזור לצעיר בביסוס הכרתו הדתית ע״י ניתוח פרובלמות החיים והבעיות הדתיות ופתרונן הדתי השכלי״ ונכון ש״חובת קיום המצוות המעשיות נובעת ישר מההודיה הפרינציפיונית בעיקרי האמונה והדת״.
השאלה היא, במה להשתמש כדי למלא את התפקיד הזה? האם עומדת לשרותנו הספרות הדרושה, שאפשר להגישה למדריך שלא עבר דרך ה״ישיבה״? המחסור הזה יעמוד כצור־מכשול בפעולה ההסברתית שלנו. נחוצה איפוא ספרות בשפה מובנת מתאימה לצרכי הזמן, שבה יוכל מדריכנו להשתמש. זקוקים אנו ל״משנה תורה״ של הזמן הזה ול״מורה נבוכים״ לתקופה הנוכחית. ספרות זו יוכלו להוציא גדולי התורה המכירים כאחת את רוח הנוער של היום והמביטים בעינים פקוחות על כל המתרחש מסביב. לדאבוננו הרב רואים אנו שהרבנים הגדולים של הזמן הזה אינם מטפלים בענין זה. לרוב הם סוגרים את עיניהם מלהביט סביבם ובינתיים הנוער בורח ממחנה היהדות החרדית, בעיקר באשמת אלה שאינם מרגישים את אחריותם כלפי הדור הצעיר והם חוטאים ליהדות החרדית כולה. הנוער שלנו צריך להרים קול חזק — היוצא מתוך לבנו הצעיר — הקרוע ולפנות למנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית: ילמדונו רבותינו! אנו רוצים להיות יהודים שלמים ועליכם מוטלת החובה להדריכנו! נחזור לעניננו — לענין הרגש.
העירותי בראשית המאמר, שביצירת שיטה לחינוך הדתי אי-אפשר לנו להסתפק בפעולה הסברתית לבד. בחינוך הדתי יש ערך גדול ומכריע לרגש. אנו צריכים בראש וראשונה לחפש את הדרך ללב החניך ולרגשיתיו ולא רק לשכלו. לפי דעתי יש להקדיש תשומת לב גדולה ביותר לכיבוש הלב. צריך להתחשב בכך, כי לשכל בעצמו אין הכוח המספיק לבסס את האמונה והדת. אנשי המדע והפילוסופים הגדולים באו לידי הכרה ששאלות הדת והאלוקות שהטרידו ויטרידו תמיד את מוחות האנשים עד סוף כל הדורות, לא יתבררו בירור החלטתי לעולם ע״י השכל. השכל האנושי כוחו קצר לפתור את השאלות הנשגבות האלה׳ ואולם יחד עם זה הם מודים שהכיסופין הדתיים של האדם לא יחדלו לעולם מהאנושות׳ כי תמיד יטרידו את האדם שאלות על תכלית החיים ומקורם, סיבה ומסובב וכד׳. ומכאן כוחה הנצחי של האמונה. תמיד יתעוררו אצל האדם רגשות דתיים. מהו היסוד לשיטת חינוכנו הדתי? הווי אומר: ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד! ואהבת…״ אהבת הבורא היא אבן הפנה שעליה נוכל לבנות את בנין החינוך הדתי. עלינו תמיד לזכור כי ״ראשית חכמה — יראת ד׳ ואהבת ד,׳. בלעדי אהבת ד׳ אין לתאר שיטה דתית ודתיות שהרי בלעדיה היא כגוף בלי נשמה. השאלה הקשה היא באיזה אופן להגיע למדרגה זו, באיזו שיטה להחזיק כדי לחנך את הנוער לאהבת הבורא. בחרנו בשיטה הצופית מפני שראינו שהיא מועילה לחינוך החלוצי, טיפוח רגש הסדר׳ משמעת, אומץ רוח, התגברות על המכשולים וכר• עלינו לבחור בשיטה החסידית לחינוך הדתי שלנו כי בשיטה החסידית יש הרבה דברים שאפשר לנטוע בארגון השומרי שלנו בהצלחה רבה.
א. אהבת הבורא, דבקות ?
ב. התלהבות;
ג. כוונה שבלב;
ד. אופטימיזם, שמחה?
ה. אהבת הזולת, אחווה.
צריך להעיר כי היסודות הללו קרובים מאד לרוח השומרי ולכן יהיה קל, לפי דעתי, להעביר את השיטה החסידית למחננו. כמובן שאת החסידות יהיה צורך להתאים לצרכינו והיא טעונה תיקונים שונים. נשים נא לב בחינוכנו הדתי לרגש!
שלום קרניאל, ״אהלנו״, שבט—אדר תרצ״ה
במשעולי עציון 