יומה הגדול של הדודה הינדה

יומה הגדול של הדודה הינדה

אם שאלתם בזבריצ'ה יהודי ברחוב איפה גרה הדודה הינדה, ענה לכם בעקימת אף: "הינדה? לא! לא! והמשיך בדרכו , כאילו בורח מפגע רע, וכי מי זה יכיר בעיירה אלמנה עניה ומרודה, שאינה מחזרת על הפתחים, כי אם שומרת על קינה בכל כוחותיה, ושמה את מבטחה בא-לוהים? אבל אנחנו, הילדים, הכרנוה מקרוב, וקראנו לה "הדודה הינדה'לה", כי היא הייתה עוברת ברחוב כל בוקר עם סל הלחמים על ידה, בדרכה למשפחות "הגונות ועדינות" שבני ביתם עוד שכבו אותה שעה במיטותיהם, והתענגו בעצלנות על טובם,וסרה לשער החדר שעוד היה נעול, צובטת בלחיינו ואומרת שלום.

בדרכה מליזר הצולע, אופה הלחם השחרחר, עד לשערי חדרנו השתרע הרובע היהודי בעיר, ויום יום הייתה שם הינדה עוברת, עטופה בסודרה הגדול, עד שהגיעה לגשר, שהתקמר הווארטה, משם הייתה עושה את דרכה לקצה בתי משומדים שקנו אצלה לחמים, ומשם המשיכה לעבודות הציבוריות שנערכו על ידי העיריה, בין אלפי הגויים, שעבדו על גדות הנהר, הייתה כמעט האשה היהודיה היחידה, לא אחרת, כי אם שרידי הכבוד העצמי שנשתמרו בה מבית הוריה, מביתו של מנעלע הצורף הדריכוה לעמול בעת קשה, ולהישאר בת דרור גאה.

למען האמת יש להגיד שהדודה הינדה הייתה מעורבת עם הבריות, והייתה נפגשת אתם בכל עת של שמחה וצרה, כגון: חתונה, לווית המת, ברית או תנאים, ולפעמים גם אצל האופה, השוחט, החייט, והסנדלר, שרוב רובה של העיר היו מבקרים אצלם לרגל הכנותיהם לחגים ושמחות.

היא הייתה חסונה כגבר וקשה כגבר, לא בכתה כמנהג הנשים, לא התייאשה באסונות, רק לעיתים הייתה מטיחה כלפי מעלה בעוז, בכוח של אדמו"ר, בסיום הצעקות והזעקות שהייתה משמיעה, הייתה דמעה אחת כסוף פסוק מטולל ורחום מנצנץ בעינה האדומות, הקרועות לרווחה, כאילו רצתה, בסוף הטרוניה, לבקש סליחה ממנו כביכול, שהיא, אישה עניה מעיזה להרעיש את שמיו הדוממים בשאננותם. מתוך רוב יגיעה לא נשתייר בה, בהינדה, כל קוו רך וענוג של נשיותה, ואף טיפת חן עלומים, פניה מאורכים ודלים ואדומים מקור ורוחות, כאילו הוסר מהם כל לוט של כיווני סתר, הנראים בפני כל איש אחרי הסתכלות מרובה.

"זאת אני הינדה האלמנה הענייה, שהמר לי הגורל מאוד", כנעמי שחזרה מנדודים ונותרה לבד הצביעו בפניה האלה על גורלה הקשה, רק בפינות פיה נתרעדו השפתיים, כמוכנות לפתוח בזעקה ולהטיח, זה היה המקום הרוטט והמחיה את פניה שנזדקנו ונתרוששו מיופיים, הן ודאי הייתה גם היא פעם נערה יפה בין נערות העיר.

כך הייתה הינדה פוסעת כל בוקר לנהר לעבודה, ורגליה שטוחות מרוב הליכה, וידיה קשות וגרומות מנשיאת סלים ודחיפת קרוניות במסילה שעל הווארטה, ואנחנו הילדים ראינוה בעמדנו לפני שער החדר הנעול כראות חיזיון סמלי: אשה צועדת לעמל, גאה וזקופה, אשה יחידה בעולם הישן עדיין.

לפרקים היה נדמה שהגורל לא עזב את הינדה, ובכוח הטחותיה אולי ריכך את שבט מוסרו, היה זה פעם בהינשאה לדוד יצחק יהושע העדין, שהוליד לה שלושה בנים, ופעם שנייה השאירה אלמנה בפטירתו, כן היה זה פרק רחום במסכת חייה הקשה, נתרופפה מידת הדין והעניקה לה גם קצת רחמים, ואותו יצחק יהושע הייתה לו שליחות, הוא נתן לה בנים, ולימדה את מלאכת טחינת קמח המצות, בפרוטות ממש קנה את הריחיים הזעירות, ומאז בבוא חג הפורים החלו הריחיים לטחון את המצות, כאילו גם הגורל הפך את פניו הזעומות, ויחד עם הקמח שנשפך מהריחיים הוא הביא אושר, פרנסה ואור לביתם הדל.

ב

על הווארטה כבר חצבו הגויים גושי קרח, והובילום לבעלי בתי החרושת לסודה ובירה, טמנום בנסורת ובאדמה, ואיכסנוהו לימי הקיץ לקרר בו את המשקה, האביב בכל שלל צבעיו ובכל הדרו החל לבוא, אלפי פועלים עבדו על גדות הנהר, בנו סכרים ותקנו את גדותיו, ניקו את היאור מהניר והלוחות, שהגשמים סחבום לנהר, רפסודות מכוסות אזוב ירקרק שטו ממקום למקום, ושירת עלז ותרועות גיל פשטו מסביב, גם גני העיר התעוררו לחיים, בעיקר משך את עין הרואה הלילך, שכבר הוציא ניצניו המבשרים את תור הפריחה המשכר.

ברובע היהודי נפתחו החלונות והדלתות, שסגרום בחבלי קש ושקים לימי החורף, הגזוזטראות הועמסו ערימות כסתות אדומות ובגדים לאוורור, וכביסה נתלתה על החבלים בחצרות, רוח קלה דפדפה בספרים, שהוטלו על גבי ספסלים ולחות, וילדים צהלו לקראת החג המתקרב.

בימים אלה הפכה הינדה לאדם חשוב בעיר, קרבו ימי טחינת המצות לקמח, וכל בעלת בית הייתה שואלת בשלומה, ומזמינה כמה קילו קמח יפה, ונותנת כמה פרוטות כמפרעה.

כיוון שחדרה של הינדה היה קטן שבקטנים, הועמדו הריחיים במסדרון המוביל אליה, אשת השוער נשכרה לעבוד בריחיים לכל ימות החודש, הינדה בעצמה חגרה סינר לבן, וחבשה לראשה מטפחת לבנה, סבלים נשכרו להבאת סלי המצות מלייזר הצולע, ולהסעת הקמח ללקוחות.

הגויה הייתה מסובבת את אבני הטחינה הגדולות ביד אחת, ובשנייה ממלאת את בית הקיבול בפרורי מצה, מתחת לריחיים הועמדה אמבטיה גדולה חדשה ומבריקה, והקמח הטחון היה נשפך לתוכה ויוצר משפך הפוך, הינדה הייתה לוקחת מהקמח ושוקלתו בשקיות לפי ההזמנות.

הטחינה הייתה נמשכת מהשיר עד הלילה, ושלושת יתומיה של הינדה היו רצים לבעלות הבית עם שקיות, ומקבלים בעד הדרך סוכריות וממתקים, לא היה אדם בעיר שלא ידע באותו הזמן מי זאת הדודה הינדה.

ג

אכן רחימאית יד ההשגחה ומיישרת הידורים, אין לך עוד אדם שאין לו שעה, ואין לך אדם שזכרו לא נפקד. עני יהלך כל ימות השנה מדוכדך ומושפל, וברגע אחד הוא נהפך למלך, בחג הפסח כל יהודי שורר בביתו, מתענג על החג, על הכלים היפים והמבריקים, שפסי זהב וכסף עוטרים את שוליהם, על המטעמים הטובים, ועל בני ביתו המסובים לשולחן, ואז פותח כל בעל בית בקול חגיגי בקריאת ההגדה.

גם הינדה טרחה ככל בני העיר בהכנת החג, היא קנתה ליתומים חליפות חדשות ונעליים חדשות, לא נפל קרנה משאר בני העיר, הריחיים של יהושע יצחק הביאו לה רווחה.

החדר הקטן בעלייה סויד בסיד כחלחל, על האצטבעות הניחה נירות ורודים, וחתכה בהם חיתוכי קישוט שונים, ועליהם סידרה בשורה את ספלי החרסינה של פסח, ואת כוסיות הגביש שחרוט עליהם "לכבוד פסח", ליד הדלת, במקום דלי האשפה הדביקה "מטבח" חדש, שעליו הייתה תמונה מחיי פריצים, ומעליה כתובת ססגונית "במקום שמחה שורר האושר". הכירה טויחה מחדש, ועל גבה הועמדו סירים רבים עם תבשילים, שהעלו ריחות חג.

בלילה ישבה הינדה עם יתומיה לערוך את הסדר, ראשה היה עטור פאה נוכרית משומנת בשמן מריח, ועל גופה הארוך הצר לבשה את שמלתה השחורה המשיית, שהלכה בה לחופה, אשר הייתה שמונה שנים בארון כל השנה, והעלתה, מדי לבשה אותה, ריח של נפטלין, על צווארה ענדה שרשרת זהב דקה, ובתנוכי אוזניה שמה את העגילים, המשובצים אבנים יקרות. לידה ישבו היתומים רחוצים ולבושים הדר, מבטיהם רכים ומאירים, התרפקו על אימם, שהייתה הלילה למלכה.

הינדה הרכיבה את המשקפיים על אפה, פתחה את "הקרבן מנחה הגדול", וכגבר התחילה בניגון את אמירת ההגדה. בכורה היה שואל את הקושיות, והינדה עונה כאב את "עבדים היינו". בשעת אמירת המכות הייתה הינדה משגיחה שהיתומים ינטיפו יפה ובכוונה את טיפות היין מכוסותיהם, ופניה היו אז קשים, כפני איש צבא נוקם ונוטר.

בלאט פתחה הינדה את דלת חדרה הקט ובעמדה לידה, עם הסידור ביד, אמרה בניד גופה הדק את "שפוך חמתך".

שפוך חמתך! וראשה עושה סיבוב מן הקצה אל הקצה, ונעצר בתמיה ושואל: "ואיך לא תשפוך אבינו?"

שפוך חמתך ריבונו של עולם על הגויים… על הגויים… וכאן היא מציצה בדפים לבדוק עוד פעם  אם לא פסחה על משהו – "כי אכל את יעקב…" ריבונו של עולם, למה? למה אכל את יעקב?…

דממה שררה בחדר הקט, וצינה לילית בפתח. רוח הכתה בחדר המדרגות, כאילו נמלא צבא אלוהים היוצא לשפוך חמתו על הגויים, כאילו אליהו נאבק שם עם השטן.

ד

במרתף של הבית הכינה את עצמה השוערת לעלות לברך את הינדה בעד משכורתה, בחדר המדרגות נשמעו מיד קולות צעדיה, מכה ודממה, מכה ודממה, כך גררה הגויה את רגליה שעייפו מעמידת חודש ליד הריחיים, בעוד הינדה עומדת ליד הדלת ברכה השוערת "חג מבורך!", הינדה נרתעה אחורנית, ואיזה הרהור של חרטה נתעורר בליבה: "לזו נתתי להרוויח את כספי?"

הגויה הציעה את עצמה להביא דלי מים להינדה, בכדי להראות את טובתה, אבל הינדה הסבירה לה כי מכיוון שאינה יכולה לרדת ללוותה לבאר הרי היא מוותרת על כך. הוציאה שתי מצות ונתנה לה תשורה "הא לך סטכה! תטעמי טעם של חג!" וסגרה שוב את הדלת.

היתומים נרדמו כבר מזמן, וחלמו על עולמות יפים ועל טוב הפסח. לילה מכוכב נעור בחוץ, ובכלל לא ניכר היה כי כי העיר מבקשת את חמתו של א-לוהים, רק אווירת האביב והדרור פשטו ברחובות בדממה החגיגית והרעננה.

חיש מהר עברו ימי הפסח, הועלו הריחיים לעליה, ועכבישים ארגו מסביבם כורים, שוב שבתה תחנת הגורל מהעניק אושר להינדה, שוב לא הכירה אדם בעיר. כך המשיכה מדי שנה בשנה, עד שהלכה עם בני העיר לקרונות, כעת מי יודע אי הריחיים? ואם יש יד המניעה את האבנים הגדולות, ששנה בשנה טחנו מצות?

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s