מעט שהרבה

מעט שהרבה

בקובץ "מעט מהרבה" שנערך ע"י ג. שופטן התפרסם סיפור של א. ברש "עד היסוד", שהווה רק חלק מסיפור היסטורי גדול ומקיף, הרבה דיו נשפך בקרית-ספר שלנו על העדר ביטוי לשואה מחד, ועל ריחוק הספרות מההווי החדש מאידך.

כל הטענות הללו מופרכות באם נגשים ברצינות לבחון את ההדים שנתהדרו ביצירתנו הספרותית בשנים האחרונות, אבל לא על זאת נדון הפעם.

ב"עד היסוד" נותן לנו ברש תאור מזעזע מחורבנה של ירושלים, מאלפות עד מאוד הן ההשוואות מהסיפור בין אז והיום, כמעט שהן תואמות בכל פרטיהן, את ההבדל ואת הריחוק יוצרים בכל זאת השפה והאקלים מתכוננים בסתר של אותה תקופה טראגית בתולדותינו.

הסיפור ניתן בכוח רב ובתמצות, שקול ומדוד, מלאי דרמתיות וחיים, והוא בנוי כהלכה, כמרגליות טובות משובצות ביריעה המסופרת, אמרות שנונות רוויות ניסיון של דורות, עם אוהב חירות נותן את נפשו בעולה, ולוחם בגבורה עד הסוף, על אמונתו ומולדתו.

המורדים מתכוננים בסתר להתגונן בפני הצר, הצר על העיר ראשי המורדים, יוחנן ושמעון נפרדים בריב, ומביאים את תומכיהם לפירוד. בין הנוהים אחרי יוחנן נמצאת זו הנאווה והקוסמת מלכה, אות וסמל למלכות ישראל, שנפש יוחנן מתרפקת על לבה.

ירושלים חרבה, התיאור כה פלסטי ומוחשי מכל הבחינות, עד שהקורא חש בשרב הקופח מעל תלי הרמץ וערימות הפגרים, ובדמיון קמות ורשה, וילנה, ביאליסטוק – ערים ואמהות בישראל שנחרבו זה עתה, האין הכרוזות הסובבים בעיר, וקוראים למסתתרים במערות לצאת, מזכירים את שוטרי הגטו, שסובבו בין חורבות גטו ורשה? האין דמויות היהודים העולים מתחתיות לקבור את מתיהם בבורות ענקיים, אותם יהודים שהוכרחו לקבור את פגריהם בכל אתר ואתר ברחבי הכיבוש הנאצי?

דמות אשה שדעתה נטרפה עליה, והיא עומדת על ההריסות, וסורקת את שערה ושרה, זו מלכה שהפכה מפלצת – סמל אגדי, שהאיום והנאצל, האפל והזוהר מתאחדים בו.

יחד עם יוחנן שנפשו יוצאת למלכה המזועזעת והמזועזעת, הננו חשים "כי את קרבנו היא מחתכת כמו באיזמל", וזו ההמיה הירושלמית, המבכה את חורבנה, וזה הריב על חורבותיה בין הבריונים מדברים אל לבנו מאוד, וחרדה תקפתנו לשמע המוסר-השכל הנלמד מהם.

ברקמה הקודרת והסבוכה הלזו מופיעה דמותו הקורנת של ערוך, כדמות "הדודים" הגוטפרידים, המשקיטים, בעלי התבונה והניסיון, שהם מלח הארץ, הוא יורד מההר וכדידית [כך במקור] חלב בידו בשביל אשה שנזדמנה לביתו אחרי החורבן, בין ערוך ויוחנן מתפתחת שיחה אופיינית, שהכפירה והאמונה מעורבים בה ומתנצחים בה. חדים הדברים מסכינים, וייאוש מר תוסס בדברי יוחנן הצעיר, עולמו האישי האישי חרב, חופף על חורבן האומה, ואש המרד טרם כבתה בו, אהבתו עודה מפרי מפרפרת, פצועת כנף, ובמצב זה של מרד נגד הכל, הוא משמיע את דבריו באוזני ערוך הטוב: "אנחנו כבר מתנו 'תמות נפשי עם פלישתים'!", האין הדברים משקפים את עומק התהום של צעירינו היום? בקשת הנקמה הזו הן צועדת בראש חוצותינו, ובכל זאת כמה היא מבטאת את מצב נפשו של ראש המורדים, הצעיר יוחנן.

זה מהלך הסיפור מבחינה חיצונית, מבחינת הפנים אפשר להגיד, כי ברש נתן לנו  מ ת כ ו נ ת  של סיפור עברי טוב, סיפור שאינה רשימה ספקולטיבית המסתובבת על איזה רעיון או ציר פסיכולוגי מסוים, ולא "פבולה מרתקת", כי אם חיים נתן מחיי האומה בניסיונותיה הקשים והגורליים ביותר. לאור החורבן דהשתא האירו שמי החורבן מאז, התיאור נעשה ביד אמן אחראי ובעל יכולת, שנפשו העדינה רוגשת מתחת למרבד הקפוא של המסופר בפשטות ובהתאפקות למופת.

אנו קוראים את הסיפור ומזדעזעים עד היסוד, כירושלים זו החרבה והדרוסה.

אכן לא לחינם קיווינו שיבואו לנו הישגים נכבדים בשדה הפרוזה בחיינו המחודשים בארץ. ברש עשה גדולות, הוא קיפל במספר דפים את עיקרי הפרובלמה של ימינו, רצינות מענגת עולה מהיצירה הזו, כמו מיצירות גדולות עולמיות, זה סימן לבשלות, סימן מעודד.

אחרי הסיפורים הגדולים של קבק ז"ל ויבדל לחיים בורלא, זכינו שוב ליצירה בעלת תרבות ורמה מ"מה נשאר בטולידו" ועד "עד היסוד" נשזרים חוטים רבי משמעות ביצירתו של ברש, עוד נעמוד על כך בצאת הספר בשלמותו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s