ציון הלא תשאלי – החלוץ הדתי משווע לעליה

"ציון הלא תשאלי…"

החלוץ הדתי בפולין משווע לעליה

[נתפרסם בהצופה 15.1.1940]

 

מכתבי שליחים. — קיבוצי-הכשרה פליטי פולין בווילנה.

בקבוצת ״אברהם^,, של הפועל המזרחי בכפר־פינס ליד כרכור התקבלה חבילה של מכתבים מחברים של ״השומר הדתי״ וה״חלוץ־המזרחי״ בפולין ובשתי הגאליציות, המקושרים אתם קשרי־הכשרה וע­לייה, שנמלטו לווילנה.

״עיני הנידחים בארצות האויב צופיות אליכם״

כותב ח׳ יעקב פריש (מההנהלה הארצית של ״בני עקיבא״ בלבוב):

ב״ה, שיצאתי בשלום מתסבוכת הדמים והנני בעת ב"ירושלים דליטה" ״בתוך עמי״, מצפה לגאולה קרובה.

חלק הגרעין הקיבוצי שלנו מצא את מקלטו על אדמת המדינה האדיבה הזאת. הודות למוסדות שונים מסתדרים האנ­שים לאט לאט, ומחכים לגאולתם המלאה. גם עיני הנידחים בארצות האוייב והנוגש צופיות אליכם, ויש תקווה להצילם מכיליון ח"ו, אם גם אתם תושיטו את עזרתכם. אין לכם מושג כמה ימים קשים עדו עלינו בשעת המלחמה ואחריה. בימים הראשונים הייתי בווארשה יחד עם שליחיכם הח׳ טורצקי וחדווה. אחר־כך ברחתי הביתה. בדרך נמלטתי ממוות בטוח רק בדרך נס. אולם הימים הקשים ביו­תר באו עלי אחרי המלחמה, וד״ל. זמן רב, שנדמה היה לי ללא־קץ, הייתי מנותק לגמרי מכל ידיד וחבר. אמרתי בעניי: תקיץ הקץ. בשמעי פעם את קול ירושלים בראדיו .(״כאיל תערוג על אפיקי מים״) נהפך לבי בקרבי ומעי חמרמרו. זו הפעם הראשונה לי בחיי, אשר הרגשתי במלוא־נפשי וקרבי געגועים עזים כאלה לארץ־ישראל. האזכה עוד לראותה ? אהה- ה׳ אלוקים! לא, אתם, הקבועים בביתכם במולדת, לא תוכלו בשום פנים להרגיש את אשר הרגיש אח נידח, ככלב מורדף, מתרוצץ ומתלבט ממקום למקום בחפשו לו מקלט לנפשו ולרוחו ולגל עצמותיו — גופו העלוב, שמאבד בימים כאלה את כל צלמו ודמותו.

הדיכאון גדול עד מאוד, אי אפשר להתרכז לשום דבר, ההוויות נחתכו עמוק בלב ולא בנקל תבליג עליהן. אני הגבר עד הייתי לחורבן גדול, חורבן היהדות (תרתי משמע) הפולנית וחורבן המפעל אשר טובי עמנו עמלו בו עשרות בשנים. יצויין — למען האמת — שחלק גדול בין הנוער לא בגד עוד בעמו. זיק הגאולה שמור עוד ולוהט עמוק, עמוק בלבב. ״לבי ובשרי ירננו לא־ל חי". שארית הנוער החלוצי מסכנת את נפשה למען עמה וארצה ותורת־אלוקיה בתנאים הקשים והאכזריים. קרא את סיפורה של שרה גלוזמאן "אל גבול" ותדע, שאין זו מסכת ישנה־נושנה, אלא מעשי־גבורה שבכל יום ויום.

יודעים אנו בדרך כלל על המצב בארץ, מהקריאה בשיטין ובין השיטין, אולם בעניינו בנכר מעניין לנו כל פרט מחיי הקבוצה ומאשר סביב לה, והרבו כתוב מההווי שלכם ומשלום הפלוגות ב״גבעת־ עדה״ ובבית־אלפא, ומהתיישבות ״הפועל המזרחי״ ומחיי הטירה .(״טירת צבי״) וכוי.

״עינינו תלויות בכם, ממזרה תזרח שמשנו״…

…בשמחה עמוקה אני כותב לכם. כל כך הרבה זמן היינו מנותקים וכל כך הרבה עינויים, צרות ורעות התקבצו־השתרגו יחד עלינו. אחת אני חש: מאושר אני, ששוב הנני אוחז את העט ביד וכותב על נייר לבן ובדיו… דם רותח הציף את העולם. היתה לחיה האנושות, שחרב לטושה בידה וזעם מחריב באפה… אנו נכנסים בנסים. אל תדאגו, כולנו בריאים וחיים. עבר שבוע הנני בווילנה. עינינו תלויות בכם. ממזרח תזרח שמשנו ותעלה ישועתנו ועוד נחבק איש את רעהו ונקיים ביחד את מפעליו המקווה. אמונה עמוקה השתרשה בנו, שהעת הזאת, האיומה והאכזרית תקרב את הגאולה. רצוננו עז ואמונתנו איתנה. הרבה מרץ דרוש. הרבה סבל מצפה תזרח שמשנו ותעלה ישועתנו ועוד נחבק מילא, זוהי דרכנו, אחרת איננה… ״אם כל העולם פניו ללילה — אנו לבוקר, לבוקר נייחלה״. כך היה וכך יהיה. נעבוד ביתר־מסירות, תוך שמירת האמונה והסבלנות. בכל דרכי לווני פני אמי היקרה, ז״ל, כשכל גופה התבוסס בדמיה — אותה שעה הביעו פניה רצון כביר לחיות ואצבעותיה הצנומות, הגרומות, חיפשו את מיתרי־החיים לנגן עליהם את מנגינתה, מנגינת־החיים. סבלנות!״

(ש. רוזנברג [רז]) קבוצת .״ראשית״ — ראדום

הנמצאים פה התמזגו לקיבוץ אחד ״בדרך״. תודה לה׳, שעלה לנו להציל את מיטב התנועה שלנו בפולין. לאט, לאט אנו מהווים כאן כוח חשוב בתנועה החלוצית בליטה, שברובה אף היא פולנית. אנו עומדים לפני הכורח ליצור פה קיבוץ־עלייה שני, כי המשפחה הקיבוצית שלנו גדלה והיא גדלה והולכת מיום ליום.

על מעשה מעבר לגבול מתהלכות פה אימרות ושמועות שונות על שינוי־לטובה בקרוב. בפרוס המלחמה יצאתי מבנדין. טעם ההרעשה הראשונה טעמתי בווארשה. הביתה לא חזרתי עוד וכך הגעתי עד הלום. באלה הימים צריכה לבוא כל החברה.

מהן הבעיות, שהנכם מתלבטים בהן ? מה בהתיישבות, בעלייה?

"היינו קרובים לבית מגורו של א. וו. (הכוונה לרומניה — המעתיק), אבל בשום אופן אי אפשר לעבור,מה יהיה בסופנו?״ (י. אוורבאך, מ. מגנם) וכן כותב כל אחד מבין יתר החברים, איש איש וסגנונו, איש איש ודברו. הקול הבוקע ומשווע מהשיטין ומבין השיטין הוא: עלייה, התרפקות־התדפקות על שערי הארץ, ועוד לא בא הזמן לגולל את פרשת המאורעות למן היום שהחל מחול הדמים השטני״.     (נ. שנור)

 חברי הקבוצות ״ראשית״ ו״עובדיה״ כולם בחיים

את יתר המכתבים כתבו יהודה לכוביצקי, ״ראשית״, יחזקאל אוורבאך, משה לנגנס ונפתלי מקב׳ ״עובדיה״, סלאבקוב: נתן שנור מקראקוב, קב׳ ״ראשית״: אהובה ציצוביץ מביאליסטיק ושלמה רוזן, קב׳ ״ראשית״.

… ״ברוך ה׳ שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. אנו מאושרים להיות המתחילים בקשרים אתכם. כל החברה של ״ראשית״ נמצאת בחיים. יש לנו ידיעות כמעט מכולם. באתי ביחד עם שלמה שמידט ואהובה לכאן. ביום ד׳ דחנוכה״.            (ש. רוזן)

… ״מפני סיבות ידועות אי אפשר לכתוב הרבה, אם כי מהצד השני אנו כורעים פשוט תחת עומסי הידיעות והחוויות, צירופי-המקורות וסיבוכי־המאורעות שמצאנו בדרך מאז היום הטראגי, הראשון בספטמבר, עד היום הזה. בן־ציון חי וקיים, בקרוב יבוא אלינו. פה — קיבוץ גלויות, ממש, כל שארית הפליטה התאספה ובאה לכאן. תקוותנו ותפילתנו: עלייה קרובה וגאולה שלימה״ (אהובה). … ״כל פליטי הקיבוצים שלנו (״קיבוצי העלייה״): ״ראשית״, (״עובדיה״) ועוד,