מסיבת לש. רז עם הופעת ספרו ״ההר הקדוש״
[פורסם בהצופה 28.11.51]
אנשי בית הצופה חברים וידידים ערכו אמש מסיבה, לחבר המערכת שאול רז, עם הופעת סיפרו ״ההר הקדוש״ — פרשת מלחמתו ונפילתו של גוש עציון. דברי הערכה השמיעו ש. דניאל. נ. עמינוח, ר. חסמן. י. ברנשטיין, י. תירוש, י. ציוני, ב. צביאלי וא. וולנר. חתן המסיבה ש. רז ענה למברכים.
מתוך כתבה "הפצצות סרק על תל-אביב"
מאת צבי אמיתי הכתב הצבאי של "על המשמר"
[פורסם ב"על המשמר" 17.10.1950]
כוחותינו במרכז הכוננות
שאול רז, כתב צבאי, מוסר לנו:
אח כוחותינו במרכז הארץ מצאתי אתמול בכוננות מלאה לקראת כל פעילות ״אויבת״ במסגרת תמרוני הצבא. בדרכים התנהלה תנועה מוגברת של כלי-רכב צבאיים, שהעידה על אגירת ציוד מסוגים שונים. נהגי הרכב חבשו כובעי־פלדה וחגרו חגור מלא.
החיילים בבסיסים, שאינם עסוקים בהכנות, משחקים כרגיל במשחקים, או מקשיבים לחדשות על המשבר המדיני. אך במשך שעות ספורות השתנתה התמונה לגמרי והאזור יעבור ממצב של כוננות למצב של מלחמה.
על הגילוי
מאת שמואל הכהן
(אגב קריאה ב"אמונים")
[פורסם בהצופה 19.11.1954]
בערב ראש השנה, עם כניסת תשט״ו, הונח לפנינו המאסף לדברי שירה — ״אמונים״. היה בו בהופעתו של הקובץ, בעל העטיפה הוורודה הרעננה, משהו מבשורה טובה לקראת השנה החדשה. נתבשרנו: לא רק בשדה החקר ובנבכי העיון, במערכות הדרוש ובמבואות החידוש כוחו של ציבור הנאמנים, אלא גם בשטח היצירה העדינה והמעודנת של הספרות־היפה, בעולם השיר — לא נס ליחו ולא הועם זיוו. היה, איפוא, בגילוי זה משום בשורת עידוד.
אכן, יש בהופעת ״אמונים״ משום גילוי; נתגלה אחד המטמונות של היהדות הנאמנה, מטמון שהיה נתון בקרן־זוית ומעטי־מעטים נאותו לאורו.
ולא השירה בלבד היתה עד כה דבר שבחוגי הסוד והעלם, אלא אף כמה מנושאיה־משורריה, יוצרי השירה, היו עד הופעת "אמונים" נסתרים, או, בהגדרה מליצית, ״ספוני טמוני …קודש״, כי מי זה ידע על המשורר בעל הלבטים מרדכי אלעי ? או על מאיר צבי פורוש, זה הנער הירושלמי שחור הפאות והעינים, הפרוש מן היום ושר את שירו ללילות ירושלים ?
את ר׳ זרח הלוי משרידי בעלי-מלאכה גדולי נפש, שבין החומות, מי מכיר ? וכן מלכה שפירא, הרבנית המכובדת, המעטירה בהילה של מלכות דקודשה נוסח קוז׳ניץ ? או א. יואב, נער ישיבת מרכז-הרב, הכותב שיריו הנוגים בשעות שקיעה של ירושלים? ומי יודע את ר׳ אנשיל כץ, איש תורה ועבודה, השכול מבניו השנים, אברהם ויצחק [נפל בכפר עציון] ושירה עזת ביטוי בעטו? מי, עד כה ידע? מי שמע כל אלה? ועד כך, וגם על כך, יש לעמוד עם יחוד דברים על ״אמונים״ ועל ההופעה־התופעה שלו.
אביעד פותח את רשימת המשוררים. ומיהו אביעד? על כך מספרת לנו ביוגרפיה קצרה, בכתב רש״י מעודן, עם פתיחת צרור שיריו (וביוגרפיה כזאת פותחת את ה״צרור״ של כל אחד ואחד מבין עשרים באי הקובץ). ״אביעד הוא שמו הספרותי של אחד מגדולי התורה בירושלים״. גם כעת בשעת הגילוי וההתגלות לא רצה משורר זה בפרסום שמו ונשאר נעלם, אבל יודעיו־מכיריו מתמול־שלשום שמחו לרענן בקרבם, בקריאה מחדש, את הפואימות הנפלאות שלו ״ליל טירת צבי״, "כובשי כנען בשלישית", ״משא ביום מסה״, שטעמם וחריפותם עודם ספוגים בנפשנו מאז שנתפרסמו בימים הראשונים של "זרעים" עיתון בני-עקיבא.
והנה "בליל סוניטות" משל ביאלר. ואתה הקורא, אל תתמה — הוא, הוא ר׳ יהודה ליב ביאלר, איש המועצות־הדתיות במשרד הדתות. כן, כן, בשעות של ״עליית נשמה״ מניח הוא הצידה פרוטוקולים ודוחי״ם שידיו עסוקות בהם, וכותב סוניטות בקודש…
ובשירים "בשלים" לפי כל כללי השירה והכשרון של דוד תמר, איש החקר־הדתי, מסתיים הקובץ.
וזה אחד מצדדי היתרון והמעלה שב״אמונים״, שבהצטרף שירת ה״נסתרים״ אל שירת הגלויים והמפורסמים כמו: האחים רימון, י״ד קמזון, מ. בוסאק, י. אבן־חן, פ. פלאי ושאול רז, ח. חמיאל —עתה מצוה על ״מוסד הרב קוק״ לזרז את הופעת "אמונים", קובץ הסיפורים לשלמות הרעיון ולשלמות מערכות ציבור האמונים.
מתוך כתבה על חוברת השירים
"אמונים"
(מאסף לדברי שירה)
[פורסם בהצופה 17.12.54]
בסדרת השירים ״מן הלב״, מבדיל ככה שאול רז, "במוצאי שחיטות מהומות ושמה אדליק נר הבדלה. גורל ישראל — בדד. קדושת ישראל נעלה, על קברות קדושי ישראל אור-יה תמיד יהל.״ כשריד מגיבורי גוש עציון אשר נפלו במלחמה. מהרהר רז בשירו "הרהור": "קברים סביבי", "לפתע נשמתך מעלי מרחפת ומשק אברותיה מעיר את לבי. דממה בשדה ואני לבדי. — הרי עציון האבלים, ממלכת הוד עוטיה ; — מי ידמה לי באבלי, מי יבין לנבלי זולתך ? קברים סביבי ואני לבדי…"
בעמק הבכא של יהדות פולין
מפי עולי "תורה ועבודה" ו"השומר הדתי"
תעלולי הטמאים – האבקות גבורה של היהדות הדתית – "תורים" לנטילת לולב בווארשה., — החלוץ הדתי פורץ דרך לארץ ישראל
[פורסם בהצופה 5.4.1940]
פרשת אסונה ומצוקותיה של יהדות פולין בשני שמחי הכיבוש, גלגולי העלייה החלוצית־הדתית בימים האלה, שוועת המונים לעלייה ולהצלה — באו לידי ביטוי במסיבה שנערכה שלשום על ידי הוועד הפועל של הפועל המזרחי לכבוד האורחים־העולים, עסקני המזרחי ומנהיגי ״תורה ועבודה", ה״חלוץ המזרחי", ״השומר הדתי״ ו״בני עקיבא", שנסתלקו מתוך חירוף נפש לירושלים דליטה והמשיכו שם את העבודה החלוצית, הציונית״הדתית, עד עלייתם ארצה.
אחריכם יבואו הרבבות
הח׳ משה שפירא קידם את האורחים בשם הוועד הפועל של הפועל המזרחי:
״אנו -היום בבחינת ״וגילו ברעדה״. אכן שמחים אנו, צפינו תמיד לעלייתכם, אבל לא בנסיבות אלה, שבהם באתם עכשיו. אנו יודעים את המצב בפולין כיום, ומשתדלים לעשות כל מה שבידינו למען אחינו שם. אנו יודעים את התפקידים שמילאו שם חברינו, אנו מעריכים את זכויותיהם של כל אלה שעמלו וטרחו לביצור תנועתנו. ימים קשים לפנינו גם בארץ, אבל התפקיד הגדול של מצילי היהדות באירופה, שהוטל עלינו עכשיו, נותן לנו עוז לעמוד במערכה ולהתגבר על המכשולים עד נקים בארץ נחלה ובית למיליוני היהודים הזקוקים לכך. אני מקדם בברכה את כל אורחינו ״אודים המוצלים מאש״ ומקווה שאחריכם יבואו הרבבות, אתם צריכים להסתדר באותה מסגרת שהפועל הדתי לאומי בארץ ישראל יצר במשך 18 שנה, מתוך מסירות נפש יצר את זה. ואני מקווה שאתם תיכנסו לחיי התנועה ותרגישו את עצמכם כאזרחים בה. התנועה, הוועד הפועל על כל מוסדותיו, עשו הכל למען תהא לכם ההרגשה, שבאתם לא רק אל המנוחה אלא גם אל הנחלה.
נחמה אחת לנו — נחמת ציון וירושלים
הרב א. נייפלד: ״מי לא שאב מאותו מעיין של יהדות פולין? עכשיו כאילו — ולוואי ואתבדה — נסתם המקור, אין למצוא את הביטוי לגודל האסון והחורבן.
כואב הלב על אלה שעודם נמצאים שם. כל עוד כנסת ישראל שנמשלה ליונה, לא מצאה מנוח, סימן שהמבול עודנו בארץ. נחמה אחת לנו — נחמת ציון וירושלים ושלא ייתכן שהרשעה תשלוט לנצח.
ראשון למדברים מן האורחים היה הרב יוכט:
עם ישראל קיבל עליו את ה״נעשה ונשמע״, יהודי ארץ ישראל קיבלו את ה״נעשה" ויהודי חוץ-לארץ את ה״נשמע׳׳. אני מודה לה׳ שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. אסיר תודה אני לחברי שאיפשרו את עלייתי ועליית זרעי.
הרב ברומברג: מה שאנו רואים כאן בארץ ישראל, עולה על כל מה שתיארנו לנו בדמיוננו שם, בחוץ לארץ. אנו החלטנו להקדיש את עצמנו לחודש לתנועה, כאות הוקרה על מאמציה לטובת עלייתנו.
ד"ר רוזנצווייג: חפצנו והחלטתנו היא: להמשיך את עבודתנו וחיינו במסגרת הפועל המזרחי בארץ. שמחתנו אינה שלימה, אף אחרי שזכינו לעלייה, בשעה שעוד מאות ואלפים מחברינו ומיליונים מאחיינו נאנקים תחת עול עריצים וזדון.
"כיונים אל ארובותיהם״
באופן מיוחד מגולל הח׳ חנוך חמלניק [אחימן], ממנהיגי ״השומר הדתי״ את פרשת הסבל והתלאות של החלוצים הדתיים והנוער המזרחי, ואף עבודת המחתרת שלהם בתוך שטחי הכיבוש על גבולות שטחי הכיבוש בליטה ובווילנה.
הסבל של יהדות פולין והעזרה המתארגנת בווילנה, אופי הפעולה, המאמצים המתגלים מוכיחים, בביטוי חזק, את תשובתו העזה של הנוער החלוצי, להגאל משני שטחי הכיליון האלה. העלייה של הנוער החלוצי לארץ הפורץ דרך גבולות אלה מתוך סכנת נפשות וממשיך בעבודתו הציונית החלוצית הוא בבחינת כ"יונים אל ארובותיהם". אפשר להגיד בפה מלא, שהיהדות בפולין, בייחוד הנוער החלוצי, עמדו במבחן, ויותר מכולם החלוץ הדתי.
אודים בוערים באש…
בוודאי שמעתם על כל מה שעבר עלינו שם, אבל אינה דומה בכל זאת שמיעה לראייה. אין סיכום לסבל הזה, באשר אין קל לו, גדול ביותר סבלם של היהודים הדתיים. כינו פה אותנו ״אודים מוצלים מאש״, אבל בווילנה וסביבתה ישנם עוד הרבה אודים עשנים, ויותר מהם בוערים באש, בשני שטחי פולין הכבושים.
בכוח האהבה לארץ ישראל באים באש ובמים
ישנה עבודה מאורגנת, אף עכשיו, בשני השטחים. ישנם בכמה מקומות קיבוצים הממשיכים בעבודתם. קשה להבין מה הדרכים והתנאים בהם ממשיכים אלה את עבודתם, אולם זאת היא עובדה, שבהרבה מקומות יש וחברינו היו בכוונה מראש מתאספים במקומות התעמולה הסובייטיים, מקשיבים כאילו לנאומים, סופגים את ״שיעורי ההשתלמות״ הסובייטיים, אבל מנצלים את השעה הזאת לשם פגישה הדדית, למסור אחד לשני חדשות, הוראות: איפה? ומתי להתכנס? ולאחרי כן היו מתפזרים ישר מן הקלוב הסובייטי לבתים פרטיים, לומדים תנ״ך, קוראים ספרים עבריים, שוקלים וטרים על אפשרויות לעבור את הגבול, להימלט מן הגיהינום.
כי הנוער היהודי הדתי אינו יכול להישאר לא בשמד הרוסי ולא בעריצות הנאצית, רק בכוח האהבה לארץ ישראל פורץ הנוער הדתי את הגבולות הגדורים בתייל דוקרני, באים באש ובמים-ממש.
אין להתעלם מן המציאות כמות שהיא, יש לראות את הדברים באורם האמתי, מיליון נוער עבר לרוסיה הסובייטית והסתדר שם. אמנם אין שם חירות הנפש, אם לוותר על הרוח אפשר לעבוד ולחיות, כך עשו רבבות רבבות, אבל הנוער החלוצי הדתי עמד במבחן, ולא בנקל עבר את בחינתו.
בגבולות מהכיבוש הגרמני לליטה היה לעבור נהר, עבירת הנהר בסירה היתה את הגבול. להגיע אל הנהר היו יכולים לפעמים ביחידות בלבד, בדרך עקיפין, יערות ושדות ולכשהגיעו אל הנהר היה ספק גדול אם יצליחו לעברו. זה לא העמיד אף את האחד מאלה, שהחליטו להימלט לווילנה, בדרכו. הגבול היה שמור יפה על ידי תייל דוקרני, שמשמרות רצופים ואתם כלבי גישוש, שהריחו מיד כל מבריח גבול. והיו חברים משלנו, שארבע פעמים תפסום על יד הגבול, ואף זה לא מגע אותם מלעבור בהצלחה בפעם החמישית, אלה היו בחורים שמימיהם לא היו בסביבה זו, זרים לא רק לאנשי הסביבה, אלא אף לטבע עצמו. ומעשה בארבע בחורות, חברותינו, שעברו ברגל, ללא כל חברה, מביאליסטוק לווילנה, הלכו בקור ובדרכים זרות להן ואחת מהן הגיעה כשחוטמה קפא בקור, אבל הגבול לא חסם בפניהן את הדרך. הן מצאו אותו חפשי דרך שבילים נסתרים ביער.
חברים ברחו מביאליסטוק וערים אחרות, מפני שהיה מן הנמנע לדבר עברית ברחוב, לא רצו לוותר על מסורת זו של החלוץ הדתי באותם המקומות. 70 אחוז של חברי הקיבוצים נמצאים בווילנה. יש שהיו שולחים שליחים אל הגבול ומעבר לגבול, שיחקרו ויודיעו על אפשרויות מעבר במקומות ידועים היו פלוגות חברים משוטטות בקרבת הגבול לשם הדרכה ונתינת הוראות איך להבריח את הגבול.
עוד מפכים חיים דתיים בערי פולין ועיירותיה
עמדנו במבחן למרות הסכנה שארבה לנו בכל פינה ועל כל צעד ליהרג. ואכן לא מעטים שקיפחו נפשם במקרים אלה, אבל התשוקה לארץ ישראל הבחילה בחיי עבדות המחניקים כל רגש יהודי ודתי גברו על הכל, כך קיבצנו לווילנה כ־300 איש. וודאי שיש להצטער על המספר הזעום הזה, אבל כמה תלאות וסבל היה לעבור, מי יודע כמה קיפחו חייהם עד שהגענו למספר זה?
כל אחד ואחד מהחברים נושא בלבו כפרומיתיאוס, את שלהבת־האמונה־והגאולה. אף בווארשה עצמה כשהשתולל החייל הגרמני בחוצות היינו פעילים, מפכים עוד כיום חיים דתיים בעיירות פולין ועריה. אל ייאוש ואל להגיע למסקנה כה עגומה שנסתם המקור, חם וחלילה!
הבו שליחים
החברים בווילנה מבקשים שליחים ועלייה. החבר ז. ווארהאפטיג עושה בזמן האחרון מאמצים גדולים לטובת הארגון, אבל הקשר עם ארץ ישראל היא הנקודה החשובה ביותר. העברנו קבוצות לערי השדה ולחקלאות.
עלינו לזכור גם את האביב שיביא זרימה חדשה של נוער משני שטחי הכיבוש לווילנה, גדרי התייל, החרב, אש הרובה ומי הנהר, לא יעצרו ולא ישטפו את האהבה לארץ ישראל המקננת עמוק בלבבות הנוער הדתי החלוצי הפורץ גבולות, גם יפרוץ.
ככל שנשחרר את ווילנה וליטה הקטנה בכלל ממעמסת אלה החלוצים הדתיים הפליטים, יאופשר מקום לזרם חדש של אודים מוצלים מאש, שנקודה ראשונה להצלתם היא ליטה, ובייחוד ווילנה. החבר שז"ק עמד על כמה תופעות חשובות, שהתגלו בתוך חורבנה של יהדות פולין.
הוא עובר על קצת היסטוריה.
״שבנו מן הקונגרס הציוני בג׳נבה לפולין מתוך האחריות שהרגשנו כלפי הממשלה הפולנית והמדינה בה חיינו וכלפי מפעלינו הלאומיים שם. באנו להתייצב במערכה, להתגייס, אבל מיד לבואנו לווארשה כבר נוכחנו, שאין עם מי לדבר על דברים כאלה. תחילת עבודתנו היתה מיד בפליטי מלחמה. סידרנו בתי תבשיל, ארגנו עזרה לרבנים פליטים, רפאנו את הפצועים, פעולה כזאת נמשכה כחודש ימים. כבר בפעולות אלה נתגלתה מסירות הנפש שביהודי פולין.
״המזרחי״ היה הכתובת היחידה בשביל הרבנים וכל הפליטים הדתיים, במקום שקיבלו עזרה עצה והדרכה. כשבאו הגרמנים החלטנו להישאר במקום והמשכנו בפעולה עד שבאה ה״גסטאפו״.
״התור״ לאתרוגים
היהודים הדתיים המשיכו בכלל את חייהם ללא השגחה בסכנות ובמכשולים שעל דרכם. כשנכנסו הגרמנים לווארשה בחג הסוכות היו רק לשלושה אנשים אתרוגים עמד תור של אלפי יהודים, כדי לברך על האתרוג. הגרמנים התפלאו למסירות נפשו זו על מצווה.
ביום הכיפורים היו כל בתי הכנסת מלאים מתפללים, מבלי להשגיח בפצצות מן האוויר וההרעשות מן התותחים. במרתפים התפללו והתפללו. האסונות, החורבן, עוררו ביהודים את הרגש הדתי. החיילים הגרמנים לא ראו בכך אלא צד יפה ולא התייחסו באיבה.
עם בוא ה״גסטאפו"
המצב נשתנה עם בוא ה"גיסטאפו".
משטרה זו היא שהביאה עמה את הפרעות בימים הראשונים. נשדד הרכוש, היתה מלשינות מצד משפחות, שכנים, עזרו בשוד בהרבה הפולנים בעצמם. תפסו את היהודים, ויותר מכולם את הדתיים, לעבודת כפייה. לא היתה זאת עבודה לשם צורך, אלא לשם עלבון. קודם כל פנו לרבנים לא רק בווארשה בלבד, אלא גם בערי השדה, העליבום קשה, האשימום שהם והיהודים הדתיים האשמים העיקרים במלחמה, קרעו ספרים וספרי תורה ורמסום בדגלים. היו נכנסים לבתי הכנסת ומוליכים כל היהודים דווקא בתפילין וטליתות לעבודת־עלבון. בכל זאת היו בין החיילים שהראו סימני בושה וליבראליות. חייל גרמני התיר לאחי לעבור את הגבול בעגלה, באשר צלע ברגלו, אם גם הדבר ביטא בעיקר מצד ה"שטורמיסטים".
באזור הרוסי
דבר אחד ברור, שהרדיפה על היהודי הועילו לו למין חשבון נפשי אף מי שנתרחק מן היהדות, אחרי שהיכוהו משום שהוא יהודי, התחיל להתעמק ולהרהר: במה אני יהודי? ולמה באמת אינו יהודי כהלכה? מחשבה זו קירבה רבים ובכמה מקרים חישלה את ההכרה היהודית.
באזור הרוסי היה עד סוף נובמבר המצב ללא שינויים מכפי שהיה מלפני המלחמה, היו שיצאו בכוונה לאזור הרוסי, במלחמה היו שיצאו בכוונה לאיזור הרוסי, ביניהם רבנים וצדיקים. שרצו לחיות בשטח כיבוש זה. המגמה היתה על ידי האזור הרוסי להתקרב לגבול רומניה. לאחר כך בא מפנה והתחלנו להתקרב לגבול הליטאי.
לא נכונה המחשבה שהיהדות ברוסיה הסובייטית אבדה לנו. חייל מהמחנה הפולני סיפר שהיה בעיירה קטנה ברוסיה הסובייטית ליד סמולנסק ציווה על ילד קטן שיקנה לו דבר מה ולא רצה ביקש את השני וציית לו, אבל הסביר שהילד הראשון סירב משום חילול שבת. מספרים שאף בתוך הרכבת ברוסיה הסובייטית התפללו יהודים תפילת מנחה. ביום אחד כשישתנו תנאי החיים תוחזר לנו היהדות הרוסית שהיא בבחינת ״תינוק שנישבה״.
בווילנה
מאזור הסובייטי לא ברחו יהודים לווילנה. אלה שנמצאים בווילנה באו מתוך פעולה מסודרת ומאורגנת. מאלה שתשוקתם ליהדות ולארץ ישראל בערה בכל עוז, בודדים ישנם מעטים, עברו בני ישיבות מאורגנים, חברי קיבוצים ו״בונדאים״, שהתחילו להרגיש מה יהא מצב "הבונד" ברוסיה.
כל מה שעשינו בווילנה נעשה תוך קשיים ומעצורים מרובים־ ואף על פי כן הספקנו לעשות הרבה.
ה״מרתף״ והשפעתו
חיי המרתף שנתנסינו בהם השפיעו הרבה. המרתף היה בית היוצר שלנו, מין קיבוץ חדיש. המחשבה שנוצרה עכשיו נוצרה במרתף. מוכרחים לציין שהמחשבה של הנוער היתה מקודם מאטריאליסטית. המאורעות החדשים הגבירו בהם את המומנט התרבותי והמוסרי. הוגברה עד ידי העבודה במחתרת התודעה הלאומית בנוער. הסבל שבא המריץ בתוכם את המחשבה האחת: ולוואי והייתי עובר כור ייסורים כזה בעד מולדתי שם בארץ האבות. אז התחילו הגעגועים בנוער מתוך הרגשת המפעלים שאנו עושים בארץ- ישראל. רצו לראות בייסורים אמצעי לאומי.
המרתף היה גם גורם דמוקרטי. כינוס זה שאיחד את כולם בהכרח של פחד, דאגה, הכרת המציאות והצלה מתוך מאמצים הדתיים השווה את כולם. הרגשה זו של דימוקראטיות באה בנקל אחרי שנוכחו עד כמה אין ערך לרכוש ולגיוון מעמדי, אפילו רוחני. נתבטלו הבדלי שכבות. התגברה ההכרה הדתית. היהודי היה נאלץ לחשוב על יהדותו מתוך הערכה אחרת. הוא הגיע למסקנה שאין יהודי אלא בתורתו, בעמו ובאלוקיו ואף גדל בעיניו כוחה של היהדות והדת. עצם התאזרות למלחמה ביהדות — אמרו אלה — סימן יפה לכוחה. אז צף במחשבתו של הנוער שוב הרעיון שעם ישראל הוא שהנהו הכוח הדוחף לגאולת העמים ולא להיפך. הנוער התחיל לראות את ייסורי היהדות כיסוד להכרח שבגאולת עולם שתעבור, וערכה של היהדות במהותה הדתית עלה.
על רבבות יהודים השפיעה ״נדידת העמים״ שבאה עם ההיטלריזם לטובה, בזה שעוררה בהם תקווה חדשה לגילויים ולאפשרויות חדשות בציונות. התחילו רבים להאמין, שאכן אין לשלול את הציונות מתוך הנחה שאין לעקור יישובים גדולים ועצומים ממקומות מגוריהם. אכן אפשר ואפשר, אם רק יהיו התנאים האחרים הדרושים לכך ואתם הרצון.
משה שפירא סיים את המסיבה: הקשבנו ברטט לדברי החברים האורחים, שמענו על העמידה במבחן של היהדות הדתית בפולין ובייחוד שמחים. אנו על עמדת חברינו ומאמציהם. יש צורך בשליחים לווילנה, אבל קשיים עצומים מפריעים, נעשה כל מה שאפשר, נשתדל בימים הבאים להעלות כמה שאפשר יותר.
ולוואי, שנוכל לעשות את המאכסימום שיאפשר את זרימת פליטת בית ישראל למקור הגאולה.
עלינו להכפיל מאמצינו כאן ביצירת אפשרויות הקליטה לעולים חדשים. אנו מקווים שהחברים העולים החדשים ישתפו את עצמם עמנו במאמצים אלה.
במסיבה השתתפו מתוך האורחים־העולים: הרב א. ל. יוכט, הרב א. י. ברומברג ז. כ., חנוך חמילניק, יהושע לווינוביץ, העו״ד ב. ארקין, ד״ר צ. ד. רוזנצווייג (סלובאקיה)) האחים קלויזנר, (וינה) שלום ורהאפטיג ואשתו, אהובה ציצוביץ׳, הניה יוכט, צבי יוכט. שאול רוזנברג [רז]
במשעולי עציון 