יום בעדולם.

 

יום בעדולם

(מאמרו זיכה אותו בפרס ע"ש העיתוני עמוס לב שנפל במערכת סיני)

לכידה

שאול עומד ראשון מימין

[היה חבר כפר עציון, במהלך הקרב האחרון בכפר, שהתנהל בימים ג'-ד' אייר תש"ח, נפצע ביום הראשון, בלילה הועבר למשואות יצחק עם כל הפצועים, ב-ד' באייר נכנעו לוחמי כפר עציון, כ-150, בהם חברי הקיבוץ ואנשי התגבורת, לאחר שהניחו נשקם נקראו להצטלם, ואז נפתחה עליהם אש, פרט לארבעה שהצליחו לברוח, נטבחו כולם. למחרת ב-ה' באייר, יום הקמת המדינה הלכו חברי משואות יצחק, פצועי כפר עציון, חברי עין צורים ורבדים לשבי בירדן למשך 9 חודשים. עצמותיהם של הלוחמים בכפר עציון חולצו ע"י הרב גורן ז"ל לאחר כ-10 חודשים. לאחר שחזר מהשבי היה כתב בעיתון "הצופה". בכתבה מתאר את ביקורו בחבל עדולם בשנות החמישים]

הרשימה פורסמה ב"הצופה" ט' אייר תש"ה, בחתימת השם הספרותי א. בינדר

 

האוטובוס עמד בחירוק צורמני של בלמיו במפנה הדרך להר טוב, ירדנו רועדים מקור, ומכורבלים במעילים, ופנינו לקיוסק הסמוך לדרך.

– מתי יוצאת מכונה לעדולם? – שאלתי את בעל הקיוסק, המזיע והמשתדל לספק את בקשות קוניו הצמאים. הלה זרק מבט בוחן, נענה בראשו, עד ששערו נתפרע על מצחו, והשיב באדישות שבהרגל: "רק בשעה 11, אדון!"

הסתכלתי בשעוני, היה רבע אחרי שמונה, פניתי שנית לאיש, ושאלתיו: "מה אתה סח, הרי אמרו לי כי יש אוטובוס כל שעה?…"

– כל שעה… חזר בלגלוג – היה לפני חצי שעה.

– ומתי יהיה שוב?

– רק בשעה 11, אמרתי לך, מה אתה חושב שפה תל אביב? עדולם זה חור רחוק, אין אוטובוס כל שעה…

באין ברירה יצאתי להצטלבות הכבישים, וחיכיתי להזדמנות להגיע לאזור הרחוק והבלתי ידוע.. מטר דק זרזף ביקום המוברח, וכפור ועננים הרי-מטר נתקשרו ברקיע מעל, אדם שעמד בתחנה הסביר כי אפשר לתפוס "טרמפ", אך כאילו להכעיס לא עברה שום מכונית בכביש החלק והרטוב, הגשם גבר והתעזז, וכמעט שוויתרתי להגיע באותו יום ל"חור הרחוק" ששמו "עדולם", לפתע הגיחה מכונית גמלונית ונעצרה, על שלטה היה רשום: "שירות פנימי, לבית שמש", עליתי וניצלתי מידו של המטר הסוחף.

קבלת פנים קרה בבית שמש

האוטובוס הריק טיפס ועלה במעלה הגבעה, נושף ומקים שאון ברחובה של העיירה, הבנויה במין תערובת של סגנונות וחומרים, כאילו שמשה בית ניסיונות לבנאים מתלמדים. בתים בני קומה מוארכים, כקרונות רכבת עזובה, ובתים בני שתים ושלוש קומות, שמדרגות מובילים אליהם ישר מהכביש – בליל של מלט ואבן, שנדבק בעל כורחו לנוף הגבעות החשופות, המתעגלות ומשתפלות מהפרוזדור לשפלה המוריקה, קבלו את פנינו. הכל ברחוב סיפר על הקרה האיומה, שפקדה את העיירה הנמקה בכף חוסר העבודה ובחבלי ההשתרשות והביסוס. ילדים חשופי שת ורגל, כחולי עור ושדופי רעב שרכו דרכם במעלה הגבעה, כשמאפיהם נוזל ריר צהבהב, "המורה לא באה מירושלים" – הסבירו, ועל כן נשלחו לבתיהם.

משני צידי הרחוב תלויים שלטים בצבע אדום: "דורשים עבודה ולחם", "נפגין ונתבע לחם לילדים". נראה שבבתים הסגורים והלחים שורר הרעב, והפרנסה לא מצויה ביותר. לא הרחק מהשלטים עומדים כמה פועלי דחק, ומתחממים ליד מדורה, שהבעירו להם ברחוב.

– קר, קר – הם מספרים בכל השפות השגורות על פיהם – ואין עבודה!

– אבל יש רבים שעובדים.

– אני מנסה לפזר את הקדרות שבפניהם – לא כולם רעבים ללחם.

– כן יש עובדים במלט, טוב להם, עובדים במשרדים, טוב להם, אבל דחק לא טוב…

עגלה עוברת ברחוב, ובעליה מצלצל בפעמון נחושת, מפתחי הבתים יוצאים אנשים, לבושים במעילי חורף ובפיג'מות מפוספסות, וקונים קרח.

– ארץ לא טוב – אומר אחד הפועלים – ארץ משוגעת, צריך קרח בבית, וצריך אש בדחק… זה טוב?

עגלת הקרח נעלמת, ואת מקומה תופסת עגלה רתומה לפרד, ובה תימני ותימניה מיישוב קרוב, יש לי זמן, ואני מנסה לתהות על הרוח שמביאים אלה הבאים מהפרוזדור.

– יאללה! סוק, סוק, – מדרבן התימני השחרחר את פרדתו. משני צידי הרחוב נוהרות נשים, עם סלים, לקנות אצלו מעט גזר ופולים. יוסף סולימן, הנעול נעלי התעמלות כחולים וראשו חבוש ברט שחור, מחזיק במושכות ולוקח כסף, כשהו מסייע לאשתו לשקול את הירקות.

– אין פרנסה, בחיי – הוא נשבע – אין מה לתת לאכול לילדים, יש לי 11 נפשות בבית ורק עגלה אחת.

– מי יאמין לך שבכפר רעבים ללחם? – אני מנסה לסתור את דבריו.

הוא מחייך חיוך קונדסי ומקלל: "אין עלדינקום הסוכנות! לא נתנו לי כלום . בחיי, אנו אבודים בממשלה כזאת …"

– אדמה קבלת?

– בחיי קבלתי רק 7 דונם.

– פרות קבלת?

– רק שתיים, שכה אחיה.

הנשים מאיצות בסולימן: "תעשה לי קילו, תעשה לי שניים" והוא גוחן מעל הארגזים וממשיך לקלל את הסוכנות ואת הממשלה. כשהתחלתי לתהות על סיבת רוגזו הפטיר: "השם עושה מה שהוא רוצה. זרענו, באה בצורת. זרענו בשנית, בא השלג – מה נאכל? אדמה?" כשאני מעיר לו כי צריך להתפלל לרחמים, הוא אומר: "השכנזים לא מתפללים, וגם כן יש להם את הכל".

– ובכל זאת לך יותר טוב מאשר לאלה שבעיירה, הרי אתה חי ממשקך – אני משיב.

– חי ככה? באמת סתם – הוא דוחה את דברי, קורץ בעיניו השחורות, וחוזר על פזמונו: "אין לנו שום דבר"?

סולימן שכח שנתנו לו בית ואדמה, מים ובהמות, למדוהו לחרוש ולזרוע, להתרחץ ולהקשיב לרדיו, ולהגן על חייו וכפרו.

העננים התפזרו מעל בתי העיירה, פה ושם נפתח חלון, באחד מהם נצבו חמישה זאטוטים ונגסו בתיאבון מקלחי הגזר האדמדמים, שזה עתה הובאו מעגלתו של התימני הקונדסן.

ב"טרמפ" לעדולם

ירדתי מהרחוב במדרגות, ונכנסתי למשרד של "חבל ההר" [של הסוכנות]. מספר יהודים התדיינו שם על שתילים ועל עצים, ומילאו רשימות במספרים. שאלתי אם אוכל להצטרף למישהו היוצא לעדולם. גבר גבוה וצנום, בעל אף נשרי וסמוק, לבוש מעיל עם צווארון פרווה, בחן אותי בשקט, ובהרימו את עיניו מהרשימות, השיב: "כן!", והמשיך לסדר את עניניו. שמעתי כי מספר פעמים קוראים בשם "איצקוביץ", ושיערתי כי זה שמו של הגבר הנושא בתיקו את בעיותיהם של מאות נפשות, הנשחקות ונבראות עתה מחדש בין גלגלי ההיאחזות בעדולם.

אחרי שעה קלה נשתתקו הדיבורים, התיקים נארזו, המנוע הותנע, והטנדר החל לפלס לו דרך בין בתי העיירה הקפואה, לעבר המרחב, ששמו מזכיר סיפורי פלאות מימי דוד ושאול: ע ד ו ל ם .

כאן, בדרכים ישנות אלו, ברח דוד מפני שאול, להסתתר במערת עדולם, פה נעו צבאות יהודה המכבי; גם בימינו נולדו פה אגדות – עד להן: נתיב הל"ה.

עודי מהרהר על עברו של האזור, והנה נעצר הטנדר בעיקול הדרך, עתה הבחנתי שמולי יושב אדם עייף, שפניו חרוכות מרוחות ומשמש, ועינייו טובות ולטפניות. אהרון שרמן – אמר – מדריך לבהמות עבודה. ניסינו לקשור שיחה על עבודתו בכפרים, אולם שלוש בנות שחרחרות, שהטעינו ברעש תרנגולות אדומות לטנדר, הפריעו לנו לעשות זאת.

איצקוביץ הציץ במראה ומשהבחין כי ה"עסק" נגמר, המשיך לדהור למטרתו. הטנדר נכנס בין גבעות שחמחמות-ירוקות המכוסות בשרידי אלה ואלון, נוף משורש, הרבוץ מזה מאות בשנים ללא שינוי, התקדם מולנו בחטף, פה ושם ניצבו חרוב או זית נטויים על צידם, כשהרוח מייבבת בצמרותיהם יבב חד ומזויע.

מתוך השיחה התקשרנו עם הבנות, נודע לנו כי הן מכפר-זכריה, אותו בוקר יצאו לקנות תרנגולות לפיטום, בשביל חתונה של אחת מהן. הסתכלתי בנוף המוריק מסביב, ומבטי נאחז בקרחות המסולעות, ובתכשיטים המרובים על הבנות.

– מניין לכן כסף לקנות טכשיטים כה רבים? שאלתי.

– כמה עולה שעון? מאה ועשרים לירות – שאלה והשיבה אחת מהן – עובדים כמה שנים בטבק ומרוויחים.

– בכפרכם עובדות הבנות בשדה?

לא. כל זמן שיש גבר בחורה לא עובדת.

– אז מניין לכן כסף לתכשיטים?

– זה מהחתן – מסבירה נערה בקול, ומוסיפה בלחש – שילם בעדה אלף לירות.

הנוף התחלף מחום ורדרד לירוק כחלחל, ככל שקרבנו לכפר-זכריה נתרבו העגלות הדו-אופניות, וטנדרים בעלי אנטנה של עובדי ההתיישבות. בתי האבן נראו כמו צומחים מצלע הגבעות, ואילו הבלוקונים המסויידים נראו כזרים, וכמוצבים לשעה בלבד בנוף ההררי האיתן.

הטנדר נעצר, והתרנגולות הורדו על אם הדרך, הבנות קפצו ונעלמו בזריזות בין בתי הכפר.

– הם חרוצים – אמר שרמן – יש ביניהם שנתעשרו.

– גם אנחנו התעשרנו – הוספתי – בכל זאת יש מהם המכים שורשים.

משחלפנו ועברנו את הכפר נתרבו הסימנים למבצע הכביר של כיבוש עדולם, המתנהלת בצנעה ובלי פומביות יתרה, בין בית גוברין בדרום למבוא-ביתר בצפון.

איצקוביץ עצר והסביר בצער כי עליו לסור לעג'ור לרגל תפקידו, הוא הזמין את שרמן לקבינה שלו, כך שנותרתי לבדי ויכולתי לגמוע את המראות הפראיים, שזה עתה החלו המכונות והאנשים לתת בהם את אותותיהם. כבישים ודרכים התפתלו בכל הכיוונים, ונעלמו בערוצים שבין הגבעות, ושוב הופיעו על רוכסיהן, זה אחר זה צצו חורשות אורנים, תמרורי דרך, משוכות צברים ששרדו מלפני המלחמה, צינורות מים, ומדרגות מדרגות לא ספור.

גבעה דומה לגבעה, ובכל זאת שומרת על קו מיוחד, על ביטויי שבייחוד, ונבדלת מחברתה בתנוחתה, במידותיהן, בצבע אדמתה, ובאדרת צמחיה. כל כמה שאתה מתרגל לנוף אתה מוצא בו הבדלים רבים יותר, ואתה מתחיל לעמוד על הפרטים המרכיבים אותו, יש גבעות צנועות, צייתניות כביכול, המשתלבות בקמר רצוף, ויש גבעות מגונדרות, המבליטות את פרקי גוון, וכאילו מציעות את עצמן שיבחרו בהן – הדיוטות הקופצות בראש הנוף.

יריעת העננים נתפוררה, ובבקע שבינייהם נשפכו קרני השמש, שהאירו את חמוקי הגבעות הבתוליות, ששיני העוקר עוד לא נגעו בהן. עדר כבשים, פרוש מהעולם, תעה בין הסלעים, ולעס את העשבים המלאים עסיס, כאילו נשלח ע"י מישהו להכניס תנועה וחיים בנוף הקדום והרודם.

והנה חורבות עג'ור, באר ישנה, קברים עזובים, עמודי חשמל וטלגרף, ושוב זיתים, חרובים ועוזרדים כבדי צמרת. הטנדר דהר קדימה, ובכניסתו לעג'ור האיט את מהלכו. תמהתי שהאיש המיסתורי, ששמו איצקוביץ, אינו שואל לשמי, ואינו חוקר לרצוני, אלא נוסע ומובילני כאילו ניחש שיש לי עניין במה שהוא מראה לי, ושאין צורך במילים כלל, ומכיוון שהמשיך לנהוג כך נהניתי כמוהו, ליוותי אותו בכבישים ונהיניתי, הוא לענייניו ואני לענייני.

עברתי לי ברחובו של הכפר וניסיתי לעמוד על כך לאיזה סוג שייכים אנשיו: לאלה ש"לא קבלו כלום." או לאלה שהיכו שורשים? ולפני שורה של איכרים הממהרים למזכירות, ראשיהם עטופים בסוודרים, ופניהם משופעות בזיפי שיער, נעליהם כבדות, ומעיליהם מרובבים, במילה אחת – איכרים שרגבים דבוקים לרגליהם ולנפשם.

– יש פרנסה? אני שואל נער אחד.

– כן – הוא עונה, ומוסיף – אני לא מכיר אותך, מה זה חשוב לך?

תשובה חשדנית, המוכיחה תחושה ביטחונית בריאה. לא הרחק מאיתנו עסקו אנשים ממשמר הגבול ברישום תצפיות על מפה, שהייתה פרושה על קרקעית מכוניתם. הכל הזהיר: גבול לפניך! הווי של חיי ספר נגול לפני, כאילו נקלעתי לשוחות הקדמיות בעיתות מלחמה.

הכל דרוך וקשוב, חושדני וער: "אינני מכיר אותך".

מהמזכירות בקעו קולות מצה ומריבה – כך מדברים רק איכרים שהיכו שורשים באדמתם.

– אני שילמתי 500 לירות, ואני דורש פרד לעבודה.

– תחכה עד שיהיה, בינתיים יש לך סוס.

– אבל אני צריך פרד ולא סוס האוכל ולא עושה כלום, לא אתן לו לאכול.

– טוב, אל תתן לו לאכול…

– אתה לא יכול לקשור לי את הידיים – אתה שומע? מארוקני מורתח צעק ורץ אחרי איצקוביץ ושרמן.

– אם ימות הסוס תשלם 800 לירות – הודיע איצקוביץ. שמע איכר אחר שבהמה עולה 800 לירות, התחיל לתבוע: "ומה עם הפיצויים שלי?"

איצקוביץ תמה ושרמן מסביר: גנבו לו את הבהמה, והוא צריך לקבל פיצויים.

אלה בעיות של יישוב ספר: הסתננות, גניבות, חבלות, מלחמה עם הטבע וזרים ועם נפשך אתה. מתח מתמיד, סכנה מתמדת התובעים ממך להמר בלי הפסק על הסיכוי ואל הזכות לחיות וליצור. אחרי הרהור מסביר איצקוביץ לאיכר: הביטוח משלם רק 80% מהנזק, תצטרך להוסיף 150 לירות, ותקבל בהמה חדשה.

– מנין אקח 150 לירות?

– תשיג לך שותף.

– אם אני תושב, אז אני רוצה פרד – חוזר המרוקאי השני על תביעתו, וחברו מפטיר: טוב אמצא לי שותף.

המרוקאני רואה שלא שמים לב לדבריו, והוא מתפרץ: אתה הולך עם הרוב, עם החזקים… שתמות הסוסה, שתמות!

– הוועד מחליט – מלמד איצקוביץ את המתפרע הלכות מושב. האיכרים צועקים, אך איצקוביץ משיב בנחת ובתוקף על כל הטענות.

הטנדר הותנע ואנו זזים סוף סוף למחוז חפצנו. אנו נוסעים דרומה – מזרחה לעדולם.

חזון עדולם מראש משואה

הטנדר דהר, ומעלינו התנהלה תחרות מקבילה בין השמש והעננים, מי יגיע ראשון לשפלת החוף. הנוף נפרש על כל חמודותיו, מפתה בירק האפל של שיחיו ובתכול הרריו הצפים באופק כאדים ללא ממשות, חומת הרים אחת מתגבהת מעל חברתה, ויוצרת אפריז בכחול-ירוק וורדרד-חום משובץ בכתמי צהוב ואדום.

מאי-שם, מלב ההרים בוקעים קולות של אנשים, וטרטורי דחפורים, וחריקות שרשראות הברזל הכבדות (רוטור) עוקר סלעים מליבו של ההר. והנה יער-העצמאות המוריק בשפעת אורניו – שטיח ירוק המרטט באמיריו הרעננים, והנה אדמה חרושה, שנוצרה בין המדרגות.

סיפור בלתי רגיל נפרש לפניך, דרמה שפועלים בה סטיכיה של עם הכובש את אדמתו מחדש, ואלפי אנשים אלמונים, שקובצו מכל קצווי תבל, כדי ליטול חלק בעלילת הכיבוש. הבימה פרושה לפניך, ואתה יכול לראות את ההצלחות, ואת הכישלונות, את הנאה ואת המכוער, את החולף ואת הקיים.

הגענו. מעלנו בפסגתה של הגבעה התנשא מבנה בטון, שדמה לחרטומה של ספינה, שעלתה על שרטון, קשתות וקימורים, בנויים מאבן ובדי עץ, תור את תחתיתו, גזרי עץ תחובים בין האבנים, מצדם האחד בלבד היו מדרגות שהובילו לקצה המגדל, וליד המדרגות כתובת: "העולה על המגדל, עולה על אחריות עצמו". לא רק העולים למגדל התצפית במשואה, אלא גם כל אלה שעלו לגבעות ולהרים, עלו על דעת עצמם – הייתה להם ברירה – לא לעלות לכאן. פה קיבל את פנינו יהודי גרום-פנים ושזוף שמש, חבוש ברט ומקל מסוקס בידו, חיים בלאס שמי – הסביר האיש, בלי שהיות הותנעה לשונו, ובעברית שורשית ומלוטשת זרמו דברי הסבריו – חזון עדולם הבנויה.

"אתם נמצאים במצפה משואה של הקרן הקימת, שנבנה כדי לפקח על היערות, ולמנוע נזקי שרפות, האזור שלפניכם צורתו כעין משולש, שבסיסו בגבול חבל אדוריים ולכיש, וקדקודו במבוא-ביתר, באזור זה יש 100 אלף דונם אדמה. בתכניתנו לנטוע 20 אלף דונם בעצי אורן, 20 אלף דונם חרובים, ו-20 אלף דונם להפוך למרעה טבעי. לעת עתה יוקמו 8 יישובים דוגמת חבל לכיש, 4 יישובים ומרכז כפרי בתוכם, ועוד 4 יישובים ומרכז בתוכם. המתיישבים יעסקו שלוש שנים בהכשרת קרקע, ואחר כך יקבלו את חלקותיהם ותקציב.

הם יגדלו: טבק, צאן, עצי פרי ועופות. במרכז הכפרי יימצאו מוסדות הציבור, הביטחון, הרפואה, החינוך והאספקה…

עקבנו אחרי מקלו של המסביר, והשתאנו למראה השפלה, שנפרשה כיריעה למרגלות המצפה עד שפת הים. חיים הצביע על היישובים וקרא בשמם: בית-ניר, לוזית, שדות-מיכה, תירוש, גפן, כפר-מנחם, נחושה, בית-גוברין. אחרי שהלהיב אותנו במראות, שם דגש חזק: "אזור עדולם היה אומנם בגבולות המדינה, אולם עד שהתחלנו ביישובו, לא היה שלנו, אפשר להגיד בפה מלא שזו ארץ חדשה שנכבשה זה עתה".

מנגד תראה את גוש-עציון

סיים את דברו ופרש לתפקידו, ואת מקומו תפס דני הולנדר, מפקד משמר הגבול. גבר בנוי כהלכה, שעל חזהו ענודים אות הקוממיות ואות סיני, בן הארץ וחיל ותיק, המכיר את טבע אויביו, ויודע את התפקיד המוטל עליו.

ובכן – הוא אומר – הערבים החיים פה בסביבה הם מהקשים ביותר, ודאי שמעתם על השחיטות בחברון, וידוע לכם מה עשו לל'ה הבחורים שחשו לגוש-עציון, ומה עשו לאנשי גוש עציון עצמם. ובכן, הם לא יכולים להתרגל לכך שהאדמה הזו היא שלנו. השמירה על הביטחון באזור הזה קשה ביותר, זכורים לכם בוודאי ואדי-פוקין וחוסן. על אנשי משמר הגבול הוטל להיות ממש בגבול, לסייר אותו , ולתת הגנה לתושבי הכפרים, ואת זה אנחנו עושים.

לפני שאנו יורדים מהמגדל, כדי לסייר בכפרים, מוסיף דני: "אסביר לכם קצת על הסביבה: החירבה שלפניכם שמה סנסן, אחריה ואדי-פוקין, הכפר הרוכב על ההר זה חוסן, הלאה זה כביש בית לחם-חברון. שם על הרכס, רואים את המבנים? כעין מחנה? זו משואות יצחק בה יושב הליגיון [טעות, היה זה מחנה פליטים "חובילה", כשמו הערבי של המעיין של משואות יצחק]. משם באופק, ממש על הרכס, רואים שרידי בניין, זו עין-צורים לשעבר".

ההסבר היה מושלם, אך בלב נשארת מועקה – כה קרוב ומחוץ לגבול – מנגד תראה את גוש עציון.

פיתוח פותר בעיות ביטחון

יורדים וגומאים כברת דרך ארוכה, נוסעים מזרחה, ישר לגבול. דני מרים ידו ומסביר: "הנה אתם יכולים לראות את האויב, על הגבעה שמולכם נמצא משלט שלהם – אנו 200 מטר מהגבול", כדאי לציין – הוא מוסיף – "כי לאן שאתה נכנס עם פיתוח, הוא פותר גם את בעיות הביטחון".

אנו מסתכלים בגבר, השקול והבנוי כהלכה, בשמץ של הערצה, והוא ממשיך: "כשהם רואים אותך לחרוש, הם לא יעשו לך דבר, אבל אם תבוא כתייר – ידפקו אותך".

לסיום הוא מוסיף: "אנו כאן מקפידים גם על מטרים".

סיים את דברו, ואת מקומו תפס בחור שזוף פנים, בעל אף נשרי, שערותיו המכסיפות והקמטים שבפרצופו, העידו כי אינו מיושבי המשרדים. לראשו כובע סרוג, ומכנסי קורדרוי מקומטים על פלג גופו התחתון.

"שמי שמעון דותן, – הציג את עצמו – "אני אחראי לפילוס דרכים ליישובים החדשים בעדולם. המקום שאתם עומדים בו הוא הקטע האחרון, לעת-עתה, של הכביש החדש מירושלים לעין גדי, הכביש ימשך בעתיד לאורך הגבול המזרחי של המדינה, דרך עדולם, אדוריים, עד עין גדי".

בדרך החדשה לאדרת

פסק את דברו, קפץ על הטנדר, והוביל אותנו בדרך החדשה שפילס. עברנו בין גבעות, עלינו וירדנו, ושוב עלינו לנקודה הגבוהה ביותר באזור: אדרת, על שם הגפנים המכסות את עריית ההרים באדרת עלוותם הירוקה. מראה בלתי רגיל נתגלה לעינינו, כחמישים בתים, צבועים בכחול, ורוד וקרם, הקיפו את הגבעה הרמה, ובמרכזה עומדים מוכנים לשימוש כל מוסדות הציבור, יישוב שלם מוכן וריק מאנשים. אתה נכנס לבית, פותח ברז, והמים זורמים כבעיר ותיקה, אתה לוחץ על כפתור והחשמל נדלק – מתי הוקם כל זאת? ומתי זכינו לכזאת?

דותן ממשיך בינתיים בהוספות על תכניות האזור, ומכביר מילים ברבים: פוצצנו, העפנו, פילסנו, בנינו וכו'.

יש איזה מחנה של נסתרים המתמכרים לעיניינים האלה שהם יסוד קיומנו, אתה חש בדבריהם כי הם קשורים לעבודתם, וחרדים להצלחת המפעל שהם בונים.

אנו עוזבים את לשער אנו מוצאים שלפני הצרכניה יושב מנהלה, עולה מפולין, וקורא את בוביני-קוריר, ואשתו יושבת לידו ומתחממת בשמש.

כפר נולד לפניך, עוד מעט ומחלונותיו האפלים יקרצו אורות למרחקים, וגיל ילדים ימלא את שביליו השוממים.

לפני שאנו נפרדים, מוסיף דותן: "זו העבודה שאנו עושים, רצינו רק להראות לכם…"

צפרירים בעדולם

הטנדר סובב על ציריו ופנה דרומה, ואחר כך מערבה, בכיוון צפרירים. בכניסה לכפר משתרעת משתלת טבק המכוסה ביריעות ניילון, שהרוח נופחת בהם ללא רחם. איכרים אחדים לוחמים ברוח, ומטילים אבנים כבדות על שולי היריעה. בכפר אותה התמונה שבאדרת – בתים בני שני חדרים, ובהם כמה עשרות משפחות של יוצאי הודו ומרוקו.

נשים מבנות הודו, שחומות עור ודקות גוו, שחן אצילות נסוך על פניהן, עמדו ליד דלפק הצרכניה, ושקלו בדעתן מה לקנות, שכן על לוח המודעות כתוב כי "מוכרים רק בכסף מזומן". ירושה סנקה בת 18, וציפורה שמשון, העטופות בכפיות לבנות, ירושה מימי עליית הנוער, מחייכות במלוא הפה, ואומרות שלא משעמם בצפרירים. שמעון תקיאור מתוניסיה מוסיף: "הכל בסדר!"

– רוצים ללכת מפה?

– מה פתאום? וכי לא טוב בעדולם?

באותו רגע נכנסת לצרכניה אסתר אדרי, עולה ממרוקו, בחלוק ורוד המכופתר ברשלנות, היא מברכת את ההודיות, ובשמעה את תשובתן החיובית היא אומרת: "לא, לפחות לא נאכל את הכסף שלנו". כלומר, בצפרירים חיים על כספי המוסדות.

האנשים בצרכניה פורצים בצחוק, ואז תוקעת לי המרוקאית שאלה: "נכון שפה סוף העולם?" תקיאור התוניסאי בולם את פיה, וצועק: "לא נורא, פה שקט, מה יש?"

– "אבל אין תחבורה" – מתגוננת האישה, כשאני חוקרה לפשר האשמותיה, ומוכיח לה כי יש שלוש פעמים ביום קשר, היא מבטלת אותי במשפט אחד: – "חבר, אבל אין פה עוף, צריך לנסוע ולקנות…"

בחדר המזכירות מתדיין אריה המזכיר עם איצקוביץ בדבר התחבורה, עזרה רפואית, ועיניני כסף. מדי פעם קולטת אוזני משפטים קטועים: "אני מכיר את הסוכנות היהודית… אלה מהק.ק.ל אינם בני אדם…"

לשאלותי משיב המזכיר כי המצב בכפר יותר טוב משחשבו בתחילה, עובדים ביעור, בהכשרת קרקע, ובטבק.

– "האם הם יודעים כי הם נמצאים בגבול?"

– "כן, יודעים שפה הגבול, אז מה?"

– "ומה המצב הביטחוני?"

– "כמו ברחוב מוגרבי בתל אביב" – משיב אריה, ורוכס את מעיל העור שלו עד הצוואר בהרגשת רווחה, כי השיב על כל שאלותי.

האשכנזים מכים שורש בהר

בגבעת ישעיהו, הנקראת על שמו של החוקר והמורה ישעיהו פרס, מצאנו אוכלוסיה מעורבת, מיוצאי: בולגריה, הונגריה ורומניה. הכפר עושה רושם נאה ומטופח. ליד הבתים מוריקות גינות מעובדות ושתולות עצי פרי, ליד שיחי הוורדים מאדימים פרחי הגרניום, ובין הבתים מוערמים חוטי תיל ופחים ללולים. על לוח המודעות מצאתי מודעה בזו הלשון: "מבקשים מהחברים לפתוח את החלונות ואת הדלתות, כדי להרגיל את הפרגיות לקור", משמע כי הונחו כבר היסודות לענף העופות.

בדרך הראשית עוברות שלוש ילדות: פנינה לב, שושנה קליין, וזיווה פדואל, והן עונות במקהלה: "כן אוהבים את גבעת ישעיהו!"

– "ואיפה הגבול ילדות?"

– "שם!" – הן מצביעות בביטחה.

איצקוביץ מחתים את המזכיר על כל מיני חשבונות ואני חוטף בינתיים שיחה ברחוב. שומר על סוסתו עובר, ועלמה פרועת שיער, זו האחות המשמשת בכמה כפרים, ועתה היא עומדת לשוב לצפרירים עם הילדים שסיימו את לימודיהם בבית הספר. היא מזליפה תבלין מר למרקחה האידיאלית: "נראה לך שהכל יפה, אך הם רוטנים… כל אחד מספר לך שהיה יותר טוב בארץ ממנה בא".

ביקור חטוף באביעזר*

פנינו צפונה מזרחה לאזור הכפרי השני, ונכנסנו לאביעזר, הנקרא על שם הנדבן האנגלי גסטטנר. בין הבתים עסקו בני המקום בעיזוק וסיכול, במקום 45 משפחות, יוצאי הודו, מרוקו ופרס. בטיטה משה, סוחר לשעבר, איננו מרוצה מהשינו שחל בחייו, אך אינו רוצה לעזוב את הכפר: "קשה, קשה מאוד", הוא מודה. על לוח המודעות מצאתי הוראות בקשר להתגוננות אזרחית, ובמועדון של הגדנ"ע התנוססה כתובת: "הייה מוכן!"

כמה שיחות, כמה מראות עיניים, ושוב אני ליד שולחנו של איצקוביץ, דנים שם על הובלת יולדת לבית חולים, ואחר כך בבעיית הפרנסה. ליד השולחן עומדים שני הודים צנומי-גוו, שאישוניהם השחורים והעצובים שטים בצהוב עכור – הם רעבים ללחם.

– "שלוש שבועות לא עבדנו, ממה נתפרנס?"

ראשו של איצקוביץ מורכן על גבי ניירותיו, הוא שומע את קובלנותיהם, ונותן הוראות למדריך הצעיר, שיתן להם מפרעה, כדי שיוכלו לקנות לחם. שמע, תיקן וישר ומילא את ראשו ואת תיקו בבקשות ודאגות, וכבר ידו על הגה הטנדר.

*ישוב של הפועל המזרחי.

דרך עמק האלה

139 יישובים הוקמו כבר בהר, מהייערות שנטעו הופקו כבר 6 מיליון טון עצים לתעשיה. אלפי טונות פירות הורדו מהעצים בגנים ובכרמים, אך היו גם כשלונות לא מעטים, יישובים קמו ונפלו, נתמלאו ונתרוקנו        מיושביהם, אך ההר נכבש והולך, גם יישובי עדולם עברו את חבלי ההשתרשות, ירעבו ללחם, יקפאו מקור בלילות השמירה, יתנזרו מנוחיות וירטנו, בינתיים יתכסו הגבעות הקרחות בירק, העדרים ירעו ברכסים ויפיקו חלב וצמר, המטעים יניבו את ביכוריהם, האנשים יתלבטו, ואולי אף יכרעו תחת העול, אך הם יקומו.

המספרים והסיכומים הסתדרו בפנקסי, בעוד עיני מגמעות את המראה הפראי שהולך ונעלם, הולך ונכבש בידי האדם והמכונות. הטנדר התחיל לדהור ישר לתוך עמק האלה, המעובד והמכוסה אדרת ירוקה. משטח חלקלק היה בין הגבעות, ספוג שמש ומים, עמק בין הרים – חמדה גנוזה ליושבי ההרים התוקעים מחרשתם בבזלת נוקשה, ובמעלה מעליו אנדרטה צנועה הניצבת על בסיס של אבנים: יד לל"ה.

אלה שעברו בעמק הזה לפני עשר שנים לא חלמו על יישוב עדולם, את פניהם לא קבלו צפרירים ואדרת, ריק היה האזור, ובו קני משטמה ונחשלות לרוב.

הטנדר הגיע למסעף שדות-מיכה ועצר, איצקוביץ יצא ושאל: "רוצה להמשיך?", הודיתי לו והשבתי כי מלאתי רשמים ודעת די, הוא לא שאלני לשמי ולמחוז חפצי, חזר להגה, והמשיך לדהור בדרכו.

עוד זמן מה עמדתי בפרשת הדרכים, ושלחתי את מבטי עם מירוץ צינורות המים, המצחירים על הקרקע השחורה, שנמשכו בנחישות מתכתית אל בין הגבעות בואכה עדולם.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s