הולדת עיר המעבר

הולדת עיר המעבר/שאול רז

היה זה אחד מימי נובמבר הגשומים, מטר דקיק וטורדני ירד בלי הרף, ועננים טעוני מים התקשרו מעל אזור החוף, אך לאנשי המעברה היה זה אחד הימים הטובים – יום עזיבת האוהלים, יום הולדת עיר המעבר.

עם בוקר יצאנו דרך יהודיה הישנה והמחודשת, השוקקת בליל עולים ובליל לשונות, והתקדמו לבאר הישנה, המוקפת אבני גיר צהובות, ושמעליה תלוי גלגל האנטיליה העתיק, שבו שאבו הערבים את מימיהם בעזרת גמלים, ושעל שמו נקרא הכפר ס ק י ה .

עוד במרחק כמה קילומטרים מהמקום הבחנּו בשורות ישרות של הצריפים שהצהיבו מעל בקעת אונו, השחורה והפוריה כפרחי סביון. טרקטור ענק עבר הלוך ושוב בין השורות, ובמחרשה גדולה פתח תעלות ניקוז, וקול טרטורו נישא למרחקים. אלה היו הסימנים היחידים שציינו את יישובו של השטח העצום המשתרע בין ערי החוף והגבול. בבקעה לא נערך שום טכס ולא הוטמנה כל תעודה. דגלון ירקרק ובודד, עשוי ממטפחת ראש בלה, התנופף ברוח מעל גגו של אחד הצריפים החדשים. ליד חלון בלתי מזוגג עמד ילד מוכה גרענת, שבראותו את מכוניתנו, הצביע על הסמרטוט, ואמר בעברית גרונית: "אדון, דגל, יא, אדון…", קרבנו לצריף והצצנו פנימה, על רצפת הבטון התגלגלו שישה ילדים עירומים למחצה, ולשו כדורים מאדמת הבוץ, ועל המיטה בפינה שכב פרקדן, לבוש פיז'מה מפוספסת בפסים כחולים, אביהם הזקן. מתחת למסך העשן, שעלה מהסיגריה המעשנת, טייל לו תרנגול כמלך באחוזתו. אכן באנו בתחומי עיר המעבר החדשה, שנולדה לפני ימים אחדים.

עליית בבל בשלכת

אלף צריפים על רצפת הבטון מוכנים לקבל לתוכם ארבעת אלפים נפשות, מרביתם מעולי בבל, וקצתם מארצות אחרות. עם דיירי צריף 96 א' הקטנים, לא יכולנו להידבר, ועל כן קבלנו ברצון את הזמנתו של שכנם.

עיני פקיד שקועות מתרוצצות מאחורי זגוגיות המשקפים, גב כפוף וראש קרח, ידיים רטטניות, עדויות טבעות, מחטטות בכיסים, כדי לשלות מתוכם תעודות המעידות על עבר בעליהם – זה עבדאללה רפאל, פקיד הממונה על העיזבון של אחד העשירים, חניך אליאנס וציוני ותיק, אחד מעשרת האחוזים של האינטליגנציה של עולי בבל.

הריטון בין יושבי המעברה באותו יום היה רב, אולם אצל עבדאללה הוא עבר כל מידה. עם העברת העדה מארץ מוצאה נהפכו סדרי החברה, עליונים ירדו למטה, וריקים תפסו עמדות ראשיות. היציאה מהגטו הלבנטיני גרמה לשידוד העמדות ולחילוף המשמרות בחיי הציבור. עבדאללה הפקיד היה לקרבן העקירה.

– "נו יום גדול היום בסקיה?" שאלנו את איש שיחנו.

"שמחה לאו דווקא" – השיב באנגלית. "אני אלך מכאן, אינני רוצה לגור אתם".

– "הרי נועד לאדם כמוך תפקיד במקום הזה, הרי יש לחנך את העדה הזאת?"

"הם לא יתחנכו לעולם, אולי תצליח הממשלה לחנכם בכוח אחרי מספר דורות".

-"בכוח?" שאלנו…

"רק בכוח, הם לא מבינים שפה אחרת, עם הסוחרים הזעירים הזה שנעקר מהגטו, לא רוצה לעבוד, פה אין מספיק ערבים שיעבדו בשבילם" – הוסיף בסיפוק מה.

– "האם לא ידעתם כי כאן בארץ צריכים לעבוד?" ניסינו להכלילו שוב בתוך עדתו.

"אמרו להם זאת", אולם קולה של מנגינה מתוק מרחוק… "אני אלך מכאן בקרוב".

מהמשך סיפורו של עבדאללה נודע לנו כי הוא מלא מרירות, מאחר שלא זכה למעמד חברתי במקום, כפי הראוי לו, ולכן הוא בוחר לעזוב את עדתו, ולהיפרד מהם בארץ החדשה. היה זה גילוי אכזרי מתהליך התפוררותה החברתית של העלייה העירקית בעיר המעבר החדשה.

"איפה שאידיש הכל בסדר"

יצאנו על פני המעברה, כדי לעמוד על המצב לאשורו, והגילויים היו מעודדים ומדכאים כאחד. – מה יהיה פרצופה של העיר הזאת בעוד עשר שנים? איזה נוף חברתי חדש יצמח פה אחרי השלכת? אחת היה לנו ברור – גלגולים רבים יעברו עליה, ותפוסים בהרהורים מעין אלה הגענו לצריף המשרד.

ליד הצריף הירוק הגדול הזדנב תור ארוך – נחש עקלתון עטויי בלויי סחבות, נשים עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים ונשים בהריונן, ניסו לעורר את רחמי הלחוצים לקירות, שיתנו להם להיכנס למשרד מחוץ לתור, פניהם הושבו ריקם, איש לא פינה להם דרך, רק קריאות: "בתור! בתור!" נזרקו לעברם מכל עבר. שני גברים בעלי גוף, שכל ישותם אמרה בריאות ותקיפות, עברו בין הניצים בלי כל מאמץ, ונכנסו לתוך הצריף, נכנסו ויצאו, ובשובם מסרו פתקים לאנשי שלומם, מסתבר שאלה מבין חברי הוועד.

ליד החלון הצדדי הסתדר תור מקביל, ושני בעלי הגוף התדברו דרכו עם לקוחותיהם. התמונה דמתה לשוק מזרחי, בו אחד תוקע לכפו של חברו בליווי טפיחות וקללות, ולעיתים בברכות ודמעות גיל.

הצעקות: "בתור! בתור!" הלכו ונשנו, ומולם: "אין תור, יש ילדים!"

בעמדנו ליד הניצים נגשה אלינו נערה שחרחורת, בעלת שפתיים בשרניות מאודמות כהלכה, ופתחה פה מלא שיני חלב, והצטדקה:

– "אני לא מעירק, אני מטריפולי. עירקי כמו ערבי, לטריפולי יש שכל. עירקי לא טוב, בא מים רוצה ראשון, בא סריף רוצה ראשון…"

– "עירקי לא טוב?" התפרץ עליה גברתן מן התור, "טריבולי מג'נון".

לקול הצעקות והריב הופיע בדלת אחד מבעלי הגוף: "רוסים סריפים או לא?" "רוסים סקיה חדשה או בוץ?" מיד הושלך הס ברחבה.

מזל הטרופוליטנית שוב קרבה אלינו ואמרה: "איפה יש אידיש הכל בסדר", ואשה רומניה, שהצטחקה למשמע דבריה, נדה בראשה והוסיפה:"יעדן טאג שלאגן זיי זעך די שווארצע" [כל יום רבים השחורים], כשניסינו לנחמה שגם זה יחלוף, השיבה לעומתנו: "אין דבר, אדון, מתרגלים לכל", "פעם היינו רבים על קצת אוכל בפרדס חנה, ועכשיו ברוך השם רבים על צריפ'ל" [צריף].

בינתיים התנהלה ההעברה במלוא הקיטור, אוהלים רטובים ומרופטים נתרוקנו מיושביהם, ושורות הצריפים נתמלאו חיים. במעברה הישנה השתלט השיממון, ובעיר המעבר רבתה ההמולה, מכונות עמוסות קירות ורוכבים באו ופרקו את מטענם, ופועלים חרוצים, שעבודתם קבלנית, העמידו קיר לקיר והיכו בפטישים על ראשי המסמרים באומנות מיוחדת, והגשם הטורדני לא פסק מהמטיר.

יוסף לוי הרוקח מכתיב תרופה

בפנים זועפות מקבל אותנו יוסף לוי הרוקח, בעמדו ליד חלון המרפאה, לבוש בחלוקו בלבן והמבהיק.

– "מה שלום אנשי המעברה?" שאלנוהו.

"לא טוב אדוני, לא טוב" השיב באנחה.

– "למה לא טוב חביבי? הנה מקימים צריפים!"

"בחיי בכל יום חושבים מאיפה לחם? מאיפה מים? מאיפה לאכול?"

– "בעירק היה יותר טוב"?

"יותר טוב בחיי, אדוני, היה בשר, היה מים, היה הכל."

– "תלכו לכפר ויהיה לכם אוכל".

"בחיי אדוני, אנחנו לא יודעים לעבוד, והממשלה לא אומרת לנו מה לעשות", ופניו לבשו באותו רגע ארשת של תינוק.

"הלכתי לקיבוץ, יש לי אשה וארבע ילדים, ולא רוצים לקחת, יתנו לנו מה לעשות, לבנים אין, עסים אין, רק אוהל וגשם. אנחנו יודעים לעשות הרבה, יתנו לנו מה לעשות!"

ובכן יוסף לוי תבע שהממשלה תיתן חופש פעולה לבני עדתו, ומצד שני הוא דורש שידריכו אותם. "אין זמן, יש הרבה חולים", הפטיר ופנה לנו עורף.

לא הרחק מהמרפאה עמדה חבורת נערים ועסקו בהחלפת כרזה, היו אלה תועמלנים, הנהנים מסבל אחיהם, מאחר שהצריפים הוקמו, מצאו כי עדיין אין מים בצינורות, והחליטו כי יש להפגין שוב, אך אנשי המעברה לא שעו לשפת הכרזה החדשה, ולא הראו כל נטייה לצאת לעיר, אלא הלכו הלוך ושוב מהאוהלים לצריפים וחוזר חלילה. בטבורה של עיר המעבר עמד מנהל המעבר, כקצין המפקד על פעולה, וסקר את המפעל שהוקם בין יום.

הגשם ירד אותו יום עד חשכה והצריפים נתרבו למכביר. כשעזבנו את המקום עמד כבר עולה, ומתח גדר מקני סוף סביב חלקתו, ומבית הספר החדש פרץ קול שירת ילדים: "בא ראש חודש, בא ראש חודש, זה היום הוא לנו קודש, בו נגילה ונשמח, בו נגילה ונשמח". בהגיענו שוב לאנטילה הישנה, עוד העפנו מבט אחרון על הדגלון הירוק, העשוי ממטפחת דהויה, שהתנופף מעל גגו של צריף 96ב', ובליבנו ידיעה ברורה, כי כאן תקום עיר, על אף הקשיים והריטון.